דעת ה' - אל אלהי החושים

[חיים פרידמן1]

ולגבי הבנת המקרא

כשם שלא יכיר הסריס תאוות המשגל והעיוור הצבעים כך לא יכול להבין התגלות מהי כי אם זה שחווה התגלות. אני כמובן לא טוען שאתה לא מהם, אבל הגיוני להשוות את חוויותיהם לחוויותנו שגם אותם איננו יכולים לתאר אלא במילים "וירא אלי ה'".

 

[חיים פרידמן1]

ד. מנק' מבטו של מאמין

הרי שצו התורה החמור בפרשת "כי תוליד בנים" הוא דבר ה'. כיוון שכך לא ייתכן לייחס לו חוסר הבחנה בין תואר פיזי לתואר מנטלי וחוסר הבנה שאלו ואלו נבראים הם. לכן, מנק' מבט של אמונה הרי ששלילת התארים מתחייבת מדברי התורה.

 

[בר אiריין]

איך מתחייבת?

הדבר היחיד שמתחייב בנושא הזה מתוך פסוקי התורה זה שלא ניתן לתפוס את עצמותו ית'. מעבר לכך, התורה והנביאים מלמדים את ישראל מהן מידותיו ומהם תאריו של אביהם שבשמים. קרא את הדברים כהווייתם, בלי להיות נגוע מהשפעה פילוסופית. בחן את הסיפור, הלשון, ההקשרים, השווה ליצירות אחרות מאותם זמנים. חקור. תיווכח שמעט מאד משותף בין אלהי המקרא לאלהי פלוטינוס. לאלהי ישראל יש אישיות, והאדם נברא בצלמו.

 

[רועי החושב]

יש דבר שנקרא מהות

אם עשרת הדיברות היו מגיעות לאזני משה מפי החמור, מה אז? האם זה היה משנה את תוקפן?
כשאתה מדבר עם אדם כלשהו, האם אתה יודע מי הוא אותו אדם?
או אולי האישיות הפנימית של אותו אדם נשארת תמיד סמויה מעיניך.
הערך של דבריו מצוי בתוכן דבריו, אם כך.
ערכם של דברי אלוהים אינו מצוי בכך שאלוהים אמר אותם אלא בתוכן הפנימי שלהם.
אם משה ראה או שמע או חזה או שציפור קטנה לחשה לו- למי אכפת?
אין המקרא אלא סיפור מסגרת שבא להדגיש תכנים מסויימים. אם מעמד הר סיני הוא דרמטי- אין זאת אלא מכיוון שרצו כותביו להדגיש את הנאמר בו.
וכבר נאמר "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (מד' איכה רבה).
שלילת התארים אינה אלא ביטוי פורמלי לרעיון עליונות התוכן על פני האישיות. מה בכך אם לאל יש אישיות או שאין לו אישיות? אתה הפסיכולוג שלו?
האל הוא, מבחינת המאמין, דובר נסתר שערך דבריו נובע מתוכנם, ולא מואצל מהאל. אין אצילות אלא במיסטיקה, ואין המיסטיקה אלא עיסוק מוצלח יותר או פחות במכאניקת ההשראה שאין להתבלבל בינה לבין תוכן ההשראה.