ראה את הודעתי הקודמת..והבן
דוגמה אחת המעידה על הכלל. חג הסוכות מאופיין, במסגרת שלל המצוות שבו, גם בנטילת ארבעה מינים ונענועם. זהותם של ארבעת המינים הללו הידועים לנו היום ובשלושת אלפי השנים האחרונות הם: אתרוג, לולב, ערבה והדס. מקור נטילת ארבעת המינים הוא מהפסוק בפרשתנו: ''ולְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל..''. כפי ששמים לב, למעט הערבה הרשומה כמעט במובהק (''ערבי נחל''), אף לא אחד מהשלושה הנותרים מוזכרים בפירוש. לא הלולב (המשויך ל''כפות תמרים'') לא ההדס (המשויך ל''ענף עץ עבות'') ובוודאי לא האתרוג (המשויך ל''פרי עץ הדר'').
נו אז מי אמר לחז''ל שאתרוג, למשל, הוא אותו פרי עץ הדר? (ואגב, כל פירות ההדר הנושאים שם זה לקוחים מזה שחז''ל קבעו שהאתרוג, השייך למשפחה זו, הוא פרי עץ הדר). התלמוד במסכת סוכה מביא דעות של תנאים שונים מדוע האתרוג הוא הוא ''פרי עץ הדר''. 2-3 דעות כדי לסבר עין: חכמים אומרים פרי עץ הדר הוא אתרוג משום ש''טעם עצו ופריו שווים''. מבלי להיכנס האם ההיגד הזה נכון בוטנית, הרי שמייד הגמרא שואלת, אז בואו נגיד שזה ''פלפלים'', שגם טעמם וטעם העץ שווה? ואז יש עוד דעה של האמורא ר' אבהו שלטענתו מדובר באתרוג מפני שמשמעותה של המילה ''הדר'' המופיעה בפסוק מגיעה מלשון ''דיור'', והרי האתרוג הוא עץ עונתי, וכלשון הגמרא: ''שדר בו משנה לשנה''. זה לא משנה שיש עשרות סוגים של פירות עונתיים, עבור ר' אבהו זה מספיק. הגדיל לעשות בן עזאי שמביא את הסברה הבאה, ספק בציניות ספק בסרקזם: ''אל תקרי הדר אלא ''הידור'' שכן בלשון יווני קורין למים ''הידור'' ואיזו היא שגדל על כל מים הוי אומר זה אתרוג''. לדעת בן עזאי המקור לשימושנו באתרוג הוא בכלל מהמילה ''הידרו'' היוונית. וזו בדיחה לא מוצלחת מפני שגם בן עזאי ידע טוב מאוד שהתורה ניתנה ב''לשון הקודש'' והוא היה בין החכמים שצמו ביום עשרה בטבת בין השאר על תרגום התורה ליוונית (''תרגום השבעים)'' שעליו חכמים אמרו ש''קשה יום זה כיום עשיית העגל''. אז מה הולך כאן? הרי אנחנו לא מדברים כאן על דרשנים סוג ג' באיזה בית כנסת קהילתי, אנחנו מצטטים כאן את חז''ל, אותם חכמי התלמוד, אשר מבחינה אמפירית (ואני מדגיש ''אמפירית'') חוכמתם וגאוניותם כפי שמתבטאת בתלמוד, היא מפלאי האנושות. כיצד הם מסוגלים להנפיק סברות כרס כאלו? התשובה פשוטה והיא מובאת כמעט אצל כל חכמי הראשונים, שהנאמר בתלמוד בעניין זה הוא אסמכתא בלבד על המסורת שהייתה בידיהם. כלומר הייתה מסורת שזה אתרוג, אז בוא נחפש אסמכתא לזה במקרא, וכדברי הרמב''ם: ''הם אמרו לדעתם בצורת מליצות פיוטיות ולא (סברו) שזאת משמעות הכתוב''. צא וראה מה גודלם של חז''ל, והבן מהו מקרא.
דוגמה אחת המעידה על הכלל. חג הסוכות מאופיין, במסגרת שלל המצוות שבו, גם בנטילת ארבעה מינים ונענועם. זהותם של ארבעת המינים הללו הידועים לנו היום ובשלושת אלפי השנים האחרונות הם: אתרוג, לולב, ערבה והדס. מקור נטילת ארבעת המינים הוא מהפסוק בפרשתנו: ''ולְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל..''. כפי ששמים לב, למעט הערבה הרשומה כמעט במובהק (''ערבי נחל''), אף לא אחד מהשלושה הנותרים מוזכרים בפירוש. לא הלולב (המשויך ל''כפות תמרים'') לא ההדס (המשויך ל''ענף עץ עבות'') ובוודאי לא האתרוג (המשויך ל''פרי עץ הדר'').
נו אז מי אמר לחז''ל שאתרוג, למשל, הוא אותו פרי עץ הדר? (ואגב, כל פירות ההדר הנושאים שם זה לקוחים מזה שחז''ל קבעו שהאתרוג, השייך למשפחה זו, הוא פרי עץ הדר). התלמוד במסכת סוכה מביא דעות של תנאים שונים מדוע האתרוג הוא הוא ''פרי עץ הדר''. 2-3 דעות כדי לסבר עין: חכמים אומרים פרי עץ הדר הוא אתרוג משום ש''טעם עצו ופריו שווים''. מבלי להיכנס האם ההיגד הזה נכון בוטנית, הרי שמייד הגמרא שואלת, אז בואו נגיד שזה ''פלפלים'', שגם טעמם וטעם העץ שווה? ואז יש עוד דעה של האמורא ר' אבהו שלטענתו מדובר באתרוג מפני שמשמעותה של המילה ''הדר'' המופיעה בפסוק מגיעה מלשון ''דיור'', והרי האתרוג הוא עץ עונתי, וכלשון הגמרא: ''שדר בו משנה לשנה''. זה לא משנה שיש עשרות סוגים של פירות עונתיים, עבור ר' אבהו זה מספיק. הגדיל לעשות בן עזאי שמביא את הסברה הבאה, ספק בציניות ספק בסרקזם: ''אל תקרי הדר אלא ''הידור'' שכן בלשון יווני קורין למים ''הידור'' ואיזו היא שגדל על כל מים הוי אומר זה אתרוג''. לדעת בן עזאי המקור לשימושנו באתרוג הוא בכלל מהמילה ''הידרו'' היוונית. וזו בדיחה לא מוצלחת מפני שגם בן עזאי ידע טוב מאוד שהתורה ניתנה ב''לשון הקודש'' והוא היה בין החכמים שצמו ביום עשרה בטבת בין השאר על תרגום התורה ליוונית (''תרגום השבעים)'' שעליו חכמים אמרו ש''קשה יום זה כיום עשיית העגל''. אז מה הולך כאן? הרי אנחנו לא מדברים כאן על דרשנים סוג ג' באיזה בית כנסת קהילתי, אנחנו מצטטים כאן את חז''ל, אותם חכמי התלמוד, אשר מבחינה אמפירית (ואני מדגיש ''אמפירית'') חוכמתם וגאוניותם כפי שמתבטאת בתלמוד, היא מפלאי האנושות. כיצד הם מסוגלים להנפיק סברות כרס כאלו? התשובה פשוטה והיא מובאת כמעט אצל כל חכמי הראשונים, שהנאמר בתלמוד בעניין זה הוא אסמכתא בלבד על המסורת שהייתה בידיהם. כלומר הייתה מסורת שזה אתרוג, אז בוא נחפש אסמכתא לזה במקרא, וכדברי הרמב''ם: ''הם אמרו לדעתם בצורת מליצות פיוטיות ולא (סברו) שזאת משמעות הכתוב''. צא וראה מה גודלם של חז''ל, והבן מהו מקרא.
