דעת ה' - אל אלהי החושים

[אשר אטדגי]

הגיד לך אדם מה טוב

הנה פסוק שחביב עליי במיוחד המופיע אצל מיכה המורשתי - שאותו יקראו בהפטרה של השבת הקרובה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם: עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט,וְאַהֲבַת חֶסֶד,וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". מה טוב, רק האדם - האדם כמושג לא כפרסונה - יגיד (כלומר אינסטנציה אנושית). ומה ה'? זה "דורש ממך" - דרישות אלו המצוות. ובשים לב היטב שאין זו וי"ו הניגוד המחברת בין ה' לאדם.. במשמע שגם מה שה' דורש ממך, מוסב על האדם, כלומר האדם - אני - קובע את מעמדי לפני ה'..

 

[kaner91]

תאמין לי

היית יכול להתקבל ל'חכמת ישראל', הצלחת להזריק איכשהו למקרא קונספציות נאורות, אשריך.
אלא שאני סולד מדרושים...

 

[אשר אטדגי]

ולצערי זה אכן דרוש

שאין לו מקבילות שאני מכיר..

 

[חיים פרידמן1]

אם נאמר

שהקשר שלו עמנו הוא רק בשל אותן איכויות וכן הקשר שלנו עמו, הרי שאנו מתקשרים עם מה שהוא בצלמנו כדמותנו, וכי על זה נזעק המקרא נגד עבודה זרה? שנעבוד אישיות פלונית ולא אישיות אלמונית? וכי אין המקרא כולו זועק שאת ה' לא ניתן לעבוד כי אם בידיעתו שהיא ידיעת רצונו (השכל וידוע אותי... כי באלה חפצתי)? וכי הוא לא זועק במילים אחרות את אותה הצעקה של ליבוביץ'?

 

[בר אiריין]

כמובן

המקרא מזדעק על כך שנעבוד את ה' ולא נעבוד את הבעל. גם אם היית מפרש את כל מה שנאמר על אודות הבעל בצורה של שלילת התארים, והיית עובד אותו על ידי קיום תורה ומצוות כפי שבאו בהלכה, היית מוגדר כעובד אליל. רק את ה' יש לעבוד. אותו ספציפית.

 

[חיים פרידמן1]

לאותו אל ספציפי יש מאפיינים

הוא לא מעוניין בקרבנות אלא בדעת וחסד. הוא לא צריך אותך הוא דורש מאתך. במילים אחרות: ליבוביץ'.

 

[בר אiריין]

<

- גם הבעל דורש מאתך.

- לשיטתך, אם אציג בפנייך את כל מה שנאמר בעלילות בעל וענת כמטאפורה, ואוביל אותך למסקנה שכל מה שנאמר על הבעל זהה למה שנאמר על ה' במורה נבוכים ובהגיגיו של ליבוביץ, אזי שאין שום בעיה לעבוד את הבעל? כשכוונתך היא לעבוד את אלהי ישראל....

- אצל ליבוביץ האל דורש? אין לזה שום משמעות בהגותו של ליבוביץ. הפלפולים שלו לא מתיישבים עם מה שנאמר במקורות. לא יעזור, זה פשוט לא מתיישב ולא משנה כמה ינסו לטייח את זה.

 

[חיים פרידמן1]

על הבעל לא נאמר בשום מקום

שאסור לעשות לו דמות. ולא שכל מה שמעניין אותו זה שתעשה את המעשה הנכון ולא שתאכיל אותו.

 

[בר אiריין]

שערי דרש לא ננעלו

אפשר להראות בצורה נהדרת שכל מה שנאמר על הבעל הוא כי דיבר המיתוס בלשון בני אדם.

 

[חיים פרידמן1]

אפשר להראות אבל אין סיבה להראות

אצלנו יש סיבה. כי כתוב שלא ניתן לדמותו לשום דבר אחר וזה דבר ה'. אם אתה מדבר על המקרא עליך לדון בו כמכלול ולא לבודד מתוכו פסוקים.

 

[בר אiריין]

<<<

אצלנו? אתה בחרת לאמץ את הסיבה. התורה לא ציותה עליך סיבה שכזו. נית, מניין הקביעה שעלי לדון במקרא כמכלול ולא לבודד ממנו פסוקים? כל אינטרס כופה על החוקר מתודות שונות. לעתים מוכרחים להתייחס למכלול, לעתים רק להקבלות, ולעתים לפסוקים בודדים. הרי אחד מהדברים שבהם נבדלים פרשנים - במיוחד פרשנינו הקלסיים - הוא בנקוד'ת ההתייחסות שלהם [למשל רמב"ן לעומת רש"י]. מה גם שליבוביץ תמיד התייחס לפסוקים בודדים.

 

[חיים פרידמן1]

מה ז"א אני בחרתי?

אני מצווה מפי אלוהי לא לעשות לו דמות.
אתה יכול לבודד פסוקים ואז לדבר בשם אותו פסוק ספציפי. לא בשם המכלול.

 

[בר אiריין]

<

מהו המכלול אם לא אותו דבר שאנו שוזרים מרכיביו?

 

[חיים פרידמן1]

יש מסר עיקרי

 

[kaner91]

מזכיר לי

לפני כמה שנים יצא לי ללמוד עם רב אחד סוגיות במחשבת ישראל.
ערב אחד, תוך כדי הלימוד, השתרבב לו המושג 'רוח הקודש' לדיון, מיד שאלתי אותו למה מתכוונים חכמינו במושג זה.
אז הוא הלך, פתח את אור החיים על פרשת "אחרי מות" והראה לי איך ניראה אדם שהתפשלק לו קצת רוח הקודש לתוך כתביו, וזה לשונו:

"רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם והבן ובחינה זו אין מכיר איכותה, והיא מושללת ההכרה, לא מפי מין האנושי, ולא מפי כתבו, ולא תושג בהשערות מושכל הגשם, ולמשיג חלק מהשגה זו תבדיל ממנו המונע אותו מהתקבל ותכירהו על ידי סימניה כי זה הפכה מנגדת שונאיה ותפעול בו פעולה רשומה לשלול ממנו כח המונעו והמקיימו, ולפעמים תמאסהו הנפש ותריבהו מריבה גדולה והוא סוד הוללות הנביאים (ש''א יט כד), ולכשתרבה בחינה זו בפנימיותו תגעל הנפש את הבשר ויצתה מעמה ושבה אל בית אביה. ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל, שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות, ובהשכל בהשכלתו, ישכיל, שמושכל מושלל ההשכל, וכשישכיל בהערת עצמו, ולא עצמו ישכיל, שהמושכל מושכל ממושכל, בלתי מושכל מהשכל, והשכילו למשכילים ביחוד, השכלתו בסוד נשמה לנשמתו. ואז מותריו יהיו עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה (נצבים ל יט) ובחרת בחיים בית המודעות, ושוללת חיים הנשתוים בהרגש הכללי, ויברך ברוך אלהים חיים אשר סגל סגולה זו לסגולתו" (ההדגשה שלי)

 

[חיים פרידמן1]

מעניין. אפשר גם לראות וגם לטעום

ואלה לא מטאפורות.

 

[חיים פרידמן1]

הרי גם הרמב"ם מקבל שיש ראייה במראה הנבואה

וגם במקרא כתוב שיחזקאל היה בי-ם "במראות אלוהים" יעני לא באמת.

 

[סביבון עד]

דעת ל' היא שיש כמובן מאפיינים לאל

כגון שנתן התורה וכו'. (החושים - לא יודע בדיוק למה אתה מתכון אבל נאמר בפירוש לא יראני האדם וחי למרות שלא בדיוק קראתי אז לא יכול להגיד שאני מבין מה אתה מתכון). כל של' אומר הוא שהענין הזה חסר מובן מחוץ לקונטקסט דתי. זה משהו מוכתב ע"י הדת. זו כבר הודעה שניה שאתה מצביע על קושי בדברי ל' בגלל חוסר ההפרדה הזו בין מה שבתוך הדת ומה שמחוצה לה לו לבדו ואין לאחר עימו.

 

[אשר אטדגי]

אין ידיעה אלא חיבור

ולא תעזורנה כל הפתלתלות העיקשת הזו להוציא עקום מתוך ישר. ידיעה היא חיבור! וכל ניסיון לשוות לה דבר אחר (גמר מלאכה, השכל וכו') אינם אלא טאוטולוגיה במקרה הטוב, ובדותה במקרה הרע.


ואין זהו דיון תחבירי גרידא, אלא בעל משמעויות הלכתיות - נפקא מינות - רבות. הרא"ש בתשובותיו נשאל מדוע אין מברכים ברכת "שהחיינו" על חתנים (בשעת חופה אנו נדרשים לברך שהחיינו על דבר אחר, כגון בגד חדש, ובימינו נוהגים טלית) ותשובתו: "באשר אין ביאה, על אף שקידשה, הרי שלא גמר מלאכתו. ואין מברכים אלא על הגמור".

אגב, זה ההסבר, אצל חלק מן הפוסקים (אם כי זה זה נראה לי דרוש יותר מאשר הלכה) מדוע אין מברכים "שהחיינו" על "ספירת עומר" ותשובתם זהה, שספירה זו מסתיימת בשבועות - מתן תורה עליו נאמר ביום חתונתו וביום שמחת לבו" ואזי מברכים שהחיינו.

נמצאנו למדים שחז"ל, בהבינם את המילה ידיעה הבינו זאת אך ורק לשון חיבור - וזה, ככללו של הגר"א - הגאון מוילנא - המשמעות הראשונה של המילה בהופיעה במקרא.

ולמותר לציין שאני רואה בחז"ל המוסמכים היחידים לפרש את המקרא, באשר הם אלו שנתנו לו תוקף.

זו בקצרה הייתה גם הערתי לבר אוריין באשכול השני.

 

[בר אiריין]

זה

פשוט לא נכון מבחינה בלשנית. זו קביעה דוגמטית שמלבד פסוקים בודדים, שניתנים להבנה גם על בסיס תאוריה אחרת, וכמה הגיגים דרשניים/ קבליים אין לה שום סמך במקראות. גם המחקר המשווה [אכדית, אוגריתית] מפריך את השקר לפיו בשפת המקרא דעת מורה על חיבור. במקום להצהיר הצהרות או להיתלות באשלי רברבי, הבא נא נימוקים בלשניים לעמדתך.