"דע את האויב" שבוע 1. יום 3.
1. הרצאה אחרת, יש שיפור בסטטיסטיקות לטובתי. עלינו מ-30% ל-50%. זה רק מלמד אותי כמה הסטטיסטיקות האלה הן נפנופי ידיים. 2. הרצאה על ניטור עוברי. המרצה מסבירה שמעולם לא הוכח שניטור רציף במהלך הלידה משפר את ה-outcome של התינוק. אני שואלת אז למה ממשיכים לעשות את זה? היא מרימה שתי ידיים לצדדים ומושכת בכתפיים. אין לה מושג. מוזר, לא? בשביל מה עושים מחקרים אם לא בשביל לגבש דרך פעולה? 3. משהו מוזר לי. שעתיים דיברנו על ירידות בדופק העובר במוניטור. אני חושבת על הלידה של הזאטוט. הפעם הראשונה שהוא הוריד דופק היתה כשהייתי בפתיחה 9.5 (זאת אומרת, הייתי כבר 6 שעות בפתיחה של 9.5 עם ראש גבוה), כנראה (לפי מה שלמדתי היום) בגלל עודף פיטוצין ובגלל האפידורל. היה די מפחיד. ירידת דופק עמוקה ויחסית ממושכת (אולי דקות, אולי פחות. קשה לי להגיד, עם ההיסטריה שהיתה מסביב). מייד התנפלו עלי עם הסקלפל. למה, בעצם, לא ניסו קודם להפסיק לי את הפיטוצין ולסובב אותי על הצד? לא שהיה הרבה סיכוי כבר בשלב הזה, אבל פתאום נדמה לי שהם היו מאד חמים על הסכין. עוד לפני שעזבנו את החדר לכיוון החדר ניתוח הדופק חזר לנורמה. זה לא שינה את ההחלטה לנתח. אחרי ההרצאה ביקשתי מהמרצה (בכירה מאד בחדר לידה, מאד מאד נחמדה) אם אפשר להציק לה עם שאלות על הלידה שלי איזה יום. היא אמרה שבשמחה, ושכשיש לנו קצת זמן פנוי היא תשמח לדבר איתי. מאד מעניין אותי מה יהיה לה להגיד. לא בשביל לתקוף אותה, אלא בשביל להתייעץ. 4. אני חייבת לעשות משהו בשביל להפסיק לבלות את כל הדרך הביתה בלבכות באוטו. אני לעולם לא אצליח להעביר ככה שישה שבועות.