תהיה זו כמובן שטות להכחיש
שחלק ניכר מהסכסוכים העקובים מדם פרצו ולֻבּוּ בשם הדת. למשל הדוגמה הראשונה על צפון אירלנד. נוסיף את ההרג ההדדי ההמוני בהודו, את האינקוויזיציה, את לבנון, את ההוגנוטים בצרפת, את מסעות הצלב, ו...את רוב סיפורי התנ"ך! מאידך - נכון, זה לא תמיד היה הגורם היחידי. היתה אפילו מלחמה בין הונדורס לבין סלבדור בגלל כדורגל. נכון גם שלא תמיד היתה וישנה הפרדה ברורה בין דת לבין לאום. קרה גם לא מעט בהיסטוריה שארצות בדיוק עם אותה דת נלחמו ביניהן, ובכל צד נשאו תפילה לאותו אלוהים שיעזור להם לנצח. בכל אופן לא זכור לי שאנשי הדת משני הצדדים היוו גורם מרגיע, מייצב ומשכין שלום. נכון להיום ישנם הרבה מאוד מנהיגים דתיים מחרחרי מלחמה ריב ומדון, אך ישנם גם מנהיגים דתיים שוחרי שלום ותורמים לשלום ונאבקים לשלום. וישנו הסוג השלישי של מנהיגים דתיים, כמו הוותיקן למשל, שלכאורה רודפים שלום וחותרים לשלום, אך מאידך מפעילים אכספנסיה (התפשטות) נמרצת הן ככוח עצמאי והן כראש גשר של "המערב" לתוך תחומי שליטתן המסורתיים של דתות אחרות, ובכך זורעים את זרעי ההתלקחות בדורות הבאים. ולסיכום, לדעתי, הדת כממסד וכארגון ואפילו כהשקפת עולם - אינה אלא כלי בידי הפוליטיקאים. מכל הסוגים והזרמים והכיוונים. כך שהטענה שהדת עצמה (בלי קשר לאמונה) היא "טובה" או "רעה" מבחינה פוליטית, היא לדעתי שגוייה לחלוטין.