אוקיי, נראה לי שאני די מסכים עם לפחות חלק
מההגדרה. נתחיל מהסוף: אם כשאתה אומר "לא שונא את ישראל", אתה מתכוון למשהו כמו "לא חושב שרוב הישראלים קמים בבוקר וחושבים איך להרוג/לגרש/לחסל את הערבים" - אז די ברור שרוב הערבים הם כאלה. אבל אם "לא שונא את ישראל" פירושו לשיר את "התקוה" באותה התלהבות שניצולי שואה שרו אותה - כאלה קצת יותר קשה למצוא............. גם כשמדברים על "השלטון הישראלי יותר טוב מהשלטון הערבי" - לא שמעתי ערבי שהכחיש את זה מכל וכל, אבל מצד שני צריך לזכור שגם אם ברור לכולם שהשלטונות בכל מדינות ערב גרועים יותר (וזו גם הסיבה שבעולם הערבי דורשים שינוי ומתחוללים שינויים), זה לא יכול לשמש כטיעון נצחי להשתקת כל טענה שערבי משמיע. חשבת פעם כמה טיעון כזה יכול להיות פוגע ומעליב? "הכרה במדינת ישראל" - להרבה ערבים קשה מאד לחיות עם הידיעה שהם לא מוצאים לעצמם שום הגדרה בתוך המפעל היהודי-ציוני, אף על פי שהם לא מפסיקים לחפש אחת כזו. זה שורש הבעייה, יחד עם העובדה שהעולם הערבי כולו בחר להתייחס למפעל הציוני כאל עצם בגרון במקרה הטוב, ו"חיידק מטונף" לפי ההגדרה החדשה של אחמדינג'אד - מה שלא בדיוק מחמם כאן את היחסים....... "לזכור את הנאכבה אך להפסיק לבכות עליה" - קל מאד לומר את זה, אבל מעניין אם אתה מודע לעובדה שהבכי לא מגיע סתם מתוך רצון להתבכיין ולהישמע מסכנים. חלק לא קטן מהערבים שישראל לא איפשרה להם לחזור לביתם לאחר המלחמה ב- '48, עדיין לא השתקמו ולמעשה חיים כמו כלבים במחנות פליטים של האו"ם, ומחכים לרגע שיתאפשר להם לחזור. אם אתה שואל אותי, העובדה הזו תורמת לשימור הסכסוך הרבה יותר מהנכבה עצמה- ובהחלט הגיע הזמן לשמוע בעולם הערבי ביקורת לא רק כלפי ישראל, אלא גם כלפי אותן מדינות שלא איפשרו לפליטים הערבים להשתקם בתחומן. הדבר הזה נשמע לאוזניים שלי כל כך טריויאלי, שכל פעם אני מתפלא מחדש מדוע זה לא קורה. תחשוב לרגע איך הציבור בישראל היה מגיב אילו ישראל היתה למשל נסוגה מסיני מבלי לאפשר ליהודים שהתפנו משם להשתקם בתוכה!