האם אלוהים והרעיון הדתי - מזיקים?

[רון סי]

האוטובוס והכביש אכן שייכים לכולנו

כולנו מממנים אותם, כשהמטרה המוסכמת היא שהם ישמשו אותנו לתחבורה. לא קנינו את האוטובוס כדי שלא יסע. עכשיו, החילוני אומר שהוא רוצה לנסוע, שזה מתאים למטרה המוצהרת של הרכישה המשותפת. אומר הדתי: "לא." החילוני שואל "למה לא? מה ההגיון?" אומר הדתי: "זה מפריע לי." אומר החילוני "אבל אני צריך להגיע לאנשהו." אומר הדתי: "לא. מפריע לי שאתה נוסע על הכביש." מה השורה התחתונה? החילוני תקוע בבית, לא יכול לזוז, בגלל שלדתי יש רגשות עדינים להפליא. למה הדבר דומה? שיאסר על דתיים ללכת לבית הכנסת בשבת, כי לחילונים מפריע שאנשים לבושים במכנסיים שחורות וחולצות לבנות מסתובבים ברחובות המדינה.

 

[טלמון סילבר]

עד עכשיו לא קיבלתי תשובה

לשאלה, לָמָה בעצם נסיעה של חילונים בשבת אמורה להפריע לדתיים? אני לא מתכוון להפרעה פשוטו כמשמעו, למשל שרעש האוטובוסים מפריע לתפילה, אלא לשאלה העקרונית. ניקח את הדוגמה המצויינת של כביש מספר 1, המחבר בימים רגילים גם בין בני ברק מאה שערים. עכשיו, נניח, שבת. הדתיים בבני ברק ובמאה שערים יושבים בשכונות שלהם ושומרים את השבת. הם יודעים שיש בארץ הרבה חילונים \ אתאיסטים \ כופרים \ סתם "גויים". מה אכפת להם, לדתיים, ברמה העקרונית, אם אותם כופרים "רק" יושבים בבית ואוכלים בשר חזיר, או "גם" נוסעים בשבת? זה מה שאני לא מצליח להבין! הם הרי יושבים בכל מקרה בשכונות שלהם ומקיימים את מצוותיהם באין מפריע! נשאר לי רק להניח, שהכפייה הדתית היא מטרה לכשעצמה (הקמת מדינה הלכתית, כמו של הטליבאן באפגניסטאן), אלא אם כן אשמע הסבר אחר.

 

[masorti]

היות והאוטובוס והכביש שייכים לכולנו

מכאן נובע שמטרת הקנייה היא זו המוגדרת ע"י כלל השותפים. הכשל הלוגי בטיעון שלך נעוץ במשפט: "לא קנינו את האוטובוס כדי שלא יסע". לא נכון!!! אתה מניח שבשעת הקנייה כולם הסכימו שקונים אוטובוס כדי שייסע כל הזמן. זה כמובן לא נכון. לפחות חלק מהקונים הסכימו לקנות אוטובוס שייסע בכל יום פרט לשבת. למה הדבר דומה? שועד הבית יבנה במשותף מועדון במקלט, ואז אחד הדיירים יחליט לקיים מסיבות ב-3 בבוקר ויפריע את מנוחת השכנים. הדייר יטען "לא בנינו את המועדון כדי שלא יפעל". ברור שזו שטות, משום שלפחות חלק מהדיירים הסכימו לבנות מועדון שיפעל רק בשעות סבירות. ומכיון שידוע שדתיים ההולכים לבית כנסת אינם מפריעים לחילונים, אני פטור מלהשיב על ההתחכמות.

 

[רון סי]

משל המועדון לא מתאים

זאת משום שפעילותו בשלוש בלילה תפריע לכל השכנים (שלא זכו להשתתף במסיבה). מוסכם על כולם שמוזיקה רועשת בשעות שינה זה משהו שמפריע. בכל אופן, מטרת הבניה של המועדון היתה שהוא יפעל. זה המצב ה"טבעי" שלו. לכן אין צורך להצדיק במיוחד את הפעלתו, אלא את אי הפעלתו. השבתת המועדון סותרת את מטרת קיומו, ויש לתת לה תירוץ טוב (כמו שזה מפריע באופן אובייטייבי, ללא תלות בהשקפת עולם בלתי ניתנת להוכחה, לכל השכנים.) אם למשל אחד השכנים רוצה לעשות מסיבה שקטה, ואפילו בשעות סבירות, ושכן אחר מתנגד בטענה שזה מפריע לו, על השכן המתנגד לתת נימוק טוב להתנגדותו. לגבי ההפרעה של ההולכים לבית הכנסת לחילונים, זו אינה התחכמות. זה אומנם איננו המצב במציאות, או לפחות זה לא מצב רווח, אבל הפרעה כזו - לו התקיימה - היתה שוות ערך להפרעה של תחבורה בשבת לדתי. זו כמו זו מתבססות על רגשות ותחושות אישיות (גם אם הן משותפות לרבים). באופן דומה ניתן להעלות על הדעת עוד הרבה מאד, אולי אינסוף, מצבים שבו מעשה של אדם אחד מפריע רגשית (ולא פיזית, כמו רעש למשל) לאדם אחר. אם נייחס חשיבות להפרעה רגשית לאדם אחר בבואנו לבצע החלטות פיזיות שונות, ואפילו החלטות רגשיות, נגיע עד מהרה לבלימה מוחלטת תנועה ופעילות כלשהי.

 

[masorti]

משל המועדון מתאים מצוין...

פעילותו בלילה תפריע רק לשכנים שאינם מעוניינים לחגוג בלילה. ולא נכון שמוסכם על כולם שמוסיקה רועשת ב"שעות שינה" (כלומר: בלילה) זה משהו שמפריע. הדבר הזה מוסכם רק בין אלה שנוהגים לישון בלילה. הדייר שהוא ציפור לילה אינו מסכים לטענה זו. מבחינתו הוא מוכן שהדיירים יישנו ביום, והוא מתחייב לא להפריע להם בשעות אלה. להזכירך, הוא היה שותף במימון בניית המועדון. ובדיוק כמו במקרה של המועדון, בו אדם הרוצה לקיים מסיבה צריך להתחשב בשכנים ולעשותה שקטה ובשעות סבירות - כך גם הרוצה להשתמש בכביש בשבת צריך להתחשב בשכנים. --- לגבי הפרעת דתיים ההולכים לבית הכנסת לחילונים... כמו שאמרתי, ה"אנלוגיה" הזו טובה לשיעור פילוסופיה אך לא תעבור את מבחן האדם הסביר. באופן כללי, אנו לא נגיע לבלימה מוחלטת של כל פעילות משום שכל טענה רגשית תיבדק לפי כמה קריטריונים: א. מידת הפגיעה אם יתבצע המעשה מול מידת הפגיעה בקבוצה הנגדית אם יימנע ביצוע המעשה. ב. גודלן המוחלט והיחסי של האוכלוסיות שבהן מדובר. וברור שההתחשבות תגדל ככל שהפגיעה חמורה יותר וככל שהאוכלוסיה שבה מדובר גדולה יותר.

 

[רון סי]

שעות שינה זה לא רק לילה

ציפור הלילה צריך לישון ביום, ומוזיקה רועשת בשעות אלה תפריע לו, באותו אופן שהיא מפריעה בלילה לשכניו. אין צורך לשכנע אותו בהפרעה שיש במוזיקה רועשת לאדם ישן. מכיון שהדיון שאנחנו עורכים פה הוא פילוסופי, הרי יש לדון גם באנלוגיה ההיא. אין דרך למדוד את "מידת הפגיעה". כל אחד נפגע עד עמקי נשמתו (או כך לפחות הוא יכול לטעון) ממה שפוגע בו. איך נברר אם זה אכן ככה או לא? אנשים נפגעים משלל דברים, בין השאר גם מחרדי לבוש שחורים שמסתובב בשכונתם. אין לאיש זכות לומר מי נפגע יותר ממי. כתוצאה מכך נאלץ להעמיד רגש מול רגש, בלי שנוכל לשפוט בינהם, והכל יעצר. בכל אופן, אם להתקדם, מניעת תחבורה בשבת מעמידה פגיעה רגשית מול פגיעה פיזית, בחופש התנועה. כמו שלא נמנע את תנועתו של אדם דתי לבית הכנסת בשבת בגלל שזה פוגע במישהו (או אפילו בהרבה מאד מישהם), זה עוול למנוע את חופש התנועה הפיזי של החילוני בגלל רגש של הדתי.

 

[masorti]

היות וציפור הלילה מבין שמוסיקה...

בשעות היום מפריעה לו, הוא מוכן לדון על פשרה לפיה הוא יגביל את הרעש בלילה במידה חלקית ובתמורה יגבילו שכניו את הרעש ביום במידה מסוימת. אבל הוא לא מוכן ששעות הרעש והשקט ייקבעו אך ורק לפי שעות השינה של האחרים בלי התחשבות בו. אין דרך למדוד כמותית את מידת הפגיעה, אבל ניתן להעריך אותה לא רע בעזרת מבחן "האדם הסביר" (תשאל את השופט אהרון ברק). האדם הסביר יסכים שמידת הפגיעה בחילונים בגלל איסור חמץ בפסח קטנה ממידת הפגיעה בהם אם יכריחו את כל החילונים להתלבש כחרדים. והאדם הסביר יסכים שדתי נפגע מחילול שבת ציבורי יותר מאשר החילוני נפגע מקיום תפילה בבית כנסת. בענין מניעת התחבורה בשבת... גם הפגיעה הפיזית בחילוני וגם הפגיעה הנפשית בדתי שייכות לקטגוריה אחת: פגיעה באיכות חיים. וגם אם זה לא מוצא חן בעיניך, חילול שבת ציבורי פוגע באיכות חייו של הדתי. ומי קבע שזה עוול למנוע את חופש התנועה החילוני בגלל רגש של הדתי? אתה קבעת? זה עוול לפגוע רק באיכות חייו של הדתי כדי שאורח החיים יהיה מותאם "בול" לחילוני.

 

[רון סי]

אמרתי שמשל המועדון לא מתאים

והנה זה מתברר שוב. במקרה של המועדון מדובר באותו סוג של הפרעה בדיוק לשני הצדדים. שני הצדדים מסכימים שרעש מפריע. במקרה התחבורה אין הסכמה לגבי אובייקטיביות ההפרעה. החילונים לא חושבים שתחבורה זה מפריע, לא ביום ולא בלילה, לא ביום חול ולא בשבת. רק הדתיים חושבים שתחבורה מפריעה במצב מסויים. מבחן "האדם הסביר" הוא בעייתי מאד, עם כל הכבוד לשופט ברק, וזאת משום שהוא נשען על תפיסות קיימות. אכן, התפיסה הקיימת היא שרגשותיו של האדם הדתי שווים יותר מרגשותיו של החילוני. זו תפיסה מעוותת. אין אדם שרגשותיו שווים יותר משל זולתו. במצב הנוכחי נוצר גם העיוות שהתייחסת אליו בהמשך, לפיו איכות החיים של האדם הדתי נמדדת לפי רגשותיו יותר משהיא נמדדת כך אצל האדם החילוני. יש לנו כאן היררכיה ברורה של שווי הרגשות. אזרחים מסוג אלף, שרגשותיהם חשובים וקובעים, ואזרחים מסוג בית, שרגשותיהם שווים לתחת. למשל, הרגש של החילוני שחופש התנועה כרצונו נשלל ממנו איננו ראוי להתחשבות, בעוד שהדתי שחופשי לנוע כרצונו, שהרי איש לא מעלה בדעתו להגביל אותו, מקבל התחשבות רבה ברגשותיו. אנחנו מדברים על חוסר איזון משווע בפירוש. את חוסר האיזון הזה צריך לתקן, כי אחרת החברה שלנו תמשיך להיות בלתי שוויונית.

 

[masorti]

משל המועדון מתאים בדיוק...

משום שגם בו וגם בתחבורה בשבת מדובר על פגיעה באיכות חיים מול פגיעה באיכות חיים. השאלה האם סוג הפגיעה הוא זהה אינה רלוונטית. ובוא ונניח לצורך הדיון שהדייר הנ"ל היה מחליט שלא להפריע בלילה, ובמקום זאת היה מעוניין לקיים אסיפות (בשעות היום) של גלוחי ראש עם דגלים וסמלים נאציים וכו´. האם אז היית טוען שזה עוול להתחשב ברגשותיו של ניצול השואה הגר בקומה ד´ כשבכך גורמים להגבלת החופש הפיזי של הדייר הניאו-נאצי? אני מקווה שעכשיו זו אנלוגיה מספיק מתאימה לטעמך. ---- התפישה הקיימת אינה שרגשותיו של הדתי שווים יותר, אלא שהדתי חש פגוע יותר מאשר החילוני. ומה לעשות?... זה פשוט נכון. מה לעשות שמושג ה"קדושה" (וכפועל יוצא, התחטשה שיוצר הזלזול בקדושה וחילולה ע"י אחרים) פשוט לא קיים אצל החילונים. ומי אמר שלא ראוי להתחשב בחילוני? השאלה היא האם ראוי להתחשב רק בחילוני, ולקבוע שרצונו של הדתי שווה לתחת. וזה בדיוק מה שדורשים החילונים המיליטנטים. ואני אשאל שוב... האם לדתי מותר להשפיע במשהו על קביעת אופייה של הפרהסיה המשותפת, או שזו זכות השמורה לחילוני בלבד?

 

[masorti]

התחטשה = התחושה

 

[רון סי]

משל המועדון לא מתאים

הסכמה על אופי ההפרעה הוא קריטי, אם אנחנו רוצים לחיות בעולם הגיוני ולא מטורף. זאת משום שאם אנחנו חיים בעולם מטורף, אז כל אחד יכול להמציא איזה שגעון וכולם יצטרכו לקבל את זה. פתאום מישהו יחליט שכל מי שיש לו קרחת מפריע לו. למה? ככה. יש לו הסבר? לא. סתם מתחשק לו. מכיון שאנחנו שותפים, יש לספק בשותפות טיעונים שמקובלים על שני הצדדים, שאחרת השותפות בודאי תתפרק... אני חושב שהשימוש בדוגמת הנאציזם לא כל כך הגון, אבל אני אומר ככה: זכותו של כל אדם לארח את מי שהוא רוצה. אי לכך זכותו של הדייר לקיים אסיפות של גלוחי ראש נאונאצים, עם כל מה שקשור לזה, וההפרעה לשכנים לא צריכה לשנות. לא נעים, אבל מה לעשות שאנחנו חיים בין אנשים שמתנהגים לא לרוחינו, מריחים לא לרוחינו, ונראים וכולי. זה שלא נעים לי איך מישהו מתנהג לא נותן לי את הזכות להגביל את חייו בשום צורה. אתה אומר שלא נכון שרגשות הדתי שווים יותר, ובאותה נשימה אתה אומר שהדתי "חש פגוע יותר" מהחילוני... ועוד נוסיף "זה פשוט נכון..." לא ברור לי מה ההבדל בין "חש פגוע יותר" לבין "רגשותיו שווים יותר". כאילו מה, החילוני זה מין חתיכת סלע נטול רגשות? אתה שואל אם ראוי להתחשב רק בחילוני ולא בדתי. אני אומר בפשטות: אין להתחשב יותר מדי ברגשות, לא של זה ולא של זה. אם יש חילוני שטוען שמפריע לו שהחרדים מביאים לעולם הרבה ילדים ורק לומדים תורה, אני אומר לו שיבלע את הצפרדע ויתגבר על רגשות הסלידה שלו. זכותו של החרדי לגדל איזו משפחה שהוא רוצה וללמוד מה שבא לו, בין אם זה מפריע לחילוני או לא. מה שכן מוכרחים להבטיח זה דברים כמו חופש תנועה פיזי, גישה למשאבים שכל אחד צריך, אם זה בית כנסת לדתי או נסיעה לים לחילוני.

 

[masorti]

נו, אז אנחנו לא מסכימים...

אם לדעתך יש להרשות קיום אסיפות ניאו-נאציות בשם חופש הפרט ולצפצף על ניצול השואה - אז באמת שאין לי ולך בסיס משותף לדיון. חבל אפילו להתווכח האם אופי הפגיעה צריך להיות דומה או לא. יש בינינו אי הסכמה בסיסית. אצלך "חופש הפרט" הוא מן עקרון עליון שהכול מתגמד מולו, ובשמו מותר לרמוס כל אחד. אצלי עקרון זה נשקל מול עקרונות חשובים אחרים ובהם התחשבות ברגשות. אני אסביר לך מה ההבדל בין "חש פגוע יותר" לבין "רגשותיו שווים יותר"... "רגשותיו שוים יותר" משמעו שעבור אותה כמות של פגיעה יש להתחשב בדתי יותר מאשר בחילוני. "חש פגוע יותר" משמעו שכמות הפגיעה גדולה יותר. לגבי החרדים והילדים... אנו נבדוק את מיד הפגיעה בחרדי במקרה של אימוץ דרישת החילוני מול מידת הפגיעה בחילוני במקרה של דחיית דרישתו. יש להניח שנגיע למסקנה שכפיית אי-הולדה על החרדים הינה פגיעה חמורה בהרבה מאשר יצירת הרגשת אי-נוחות אצל החילונים. אי לכך תידחה דרישת החילונים. דרך אגב, אני מניח שברור לך שהצעת "שינוי" לקיצוץ קיצבאות הילדים מיועדת בדיוק למטרה הזו - לנסות לכפות על החרדים לא להביא ילדים. (זה שאין סיכוי שהעוני יאלץ את החרדים לא להוליד - הינו סיפור אחר). והער נוספת... מוכרחים להבטיח חופש תנועה פיזי? אז למה חיילים בסדיר מוגבלים בחופש התנועה הפיזי? למה אסירים מוגבלים בחופש התנועה הפיזי? אה... כי הקולקטיב החליט שמותר להגביל את החופש הפיזי למען מטרה ראויה. אז גם שימור אופייה היהודי של המדינה (למשל: בנושא תחבורה בשבת) הוא מטרה ראויה, כפי שקבע הציבור הישראלי באמצעות נציגיו בפרלמנט.

 

[רון סי]

ברור שאנחנו לא מסכימים

אחרת לא היינו מתווכחים. נכון שאני חרד לחופש הפרט, אבל אתה לא שונה ממני בהרבה, לפחות בנושא זה. גם אתה חרד לחופש הפרט: לחופש שלו מפגיעה רגשית. ההבדל ביננו הוא שאני מתיחס באופן שווה לכל אדם, בעוד שאתה מזהה אליטה מסויימת, שלה אתה רוצה לתת זכויות יתר. אצלי לכולם יש אותו משקל רגשי, שהוא נמוך מאד. עלבון, חוסר נעימות, פגיעה בעקרונות אמוניים כאלה ואחרים, הכל ראוי להתייחסות בעדיפות משנית בלבד. אצלי לכולם יש אותו משקל מבחינת זכויות פיזיות (למעט אסירים וחיילים, שזה מקרה מאד מיוחד). אצלך לדתיים מובטחת ניידות לרצונם בעוד שלחילונים לא. סליחה, אבל כל היררכיה בעניני שווי הרגש, או כמותו או מה שלא יהיה היא פסולה. אני שב ומדגיש שאין שום אפשרות, ואין זכות, לתת חשיבות גבוהה יותר לרגשות של אדם אחד מלזולתו. המצב הזה, שקיים כיום בישראל, הוא פסול מעקרו. אותו דבר בענין מדידת רמת הפגיעה. אין שום אפשרות להשוות את הפגיעה בחרדי ע"י מניעת לידת ילדים מול תחושת הסלידה של החילוני. זה בכלל לא באותה ליגה. זה לא באותו יקום. לא רק שדרישת החילוני תדחה - זה עיוות בכלל לשקול אותה. ה"מטרות הראויות" שלשמן מוגבל חופש התנועה של חיילים ואסירים מוגדרות היטב ונוגעות למצבים מאד מסויימים. הן לא משהו ג´נרי שמאפשר להגביל תנועה של אנשים סתם ככה, כי הפרלמנט קבע.

 

[masorti]

אנחנו לא מסכימים...

לא רק לגבי הפרטים אלא לגבי התפישה הבסיסית. אתה מסרב להכיר בכך שפגיעה ברגשות היא לעתים כואבת כמו פגיעה במשהו פיזי. (כמובן שאם יהיה מדובר ברגשות החילונים, זה כבר משהו אחר...) אני לא נותן זכויות יתר לאף אחד. אני פשוט מתחשב יותר במי שנפגע יותר. יש בהחלט אפשרות להשוות את מניעת הילודה מהחרדים מול אי הנוחות החילונית. וכי לך לא ברור אינטואיטיבית שלמנוע ממישהו ילדים זו פגיעה קשה יותר? מש"ל. ה"מטרות הראויות" מוגדרות היטב משום שהציבור הגדיר רשימת מטרות כזו. ולאותו ציבור יש זכות להוסיף לרשימה עוד מטרות, גם אם הן לא נוחות לך. במידה רבה מדובר על הסכמה חברתית ולא על משהו קשיח. אני מניח שאתה תגדיר כ"מטרות ראויות" רק את אלה שיתאימו לתפישת העולם שלך. אבל מה לעשות, שמותר להכניס לרשימה זו דברים נוספים.

 

[רון סי]

פגיעה ברגשות

כמו שאמרתי, היא ענין בלתי מדיד. אין להשוות אותו בשום אופן לפגיעה פיזית. אם נרשה שפגיעה רגשית תהיה בעלת משקל, נאלץ לקבל תלונות על "תקיפה רגשית". למשל אם אני מעליב אותך, תהיה לך הצדקה חוקית לתבוע אותי לדין ולדרוש פיצויים. איך יקבע שהעלבתי אותך? רק אתה קובע, שהרי לא ניתן לראות שום סימנים, כמו בתקיפה פיזית, אי אפשר לקבל תעודה רפואית, כלום. אדם אחד יעלב ממשהו ואדם אחר לא. זה לא משהו אובייקטיבי. אתה אומר שאתה נפגע יותר. אז אני טוען נגדית שדוקא אני נפגע יותר. הרבה יותר. ממה אני נפגע? מזה שהשמש זורחת. זה נורא מעליב אותי. תוכיח שלא. אני גם נפגע עד עמקי נשמתי מזה שאתה כותב בפורום. לא ישנתי כל הלילה בגלל זה. תפסיק מיד!... בכלל, אני אדם מאד רגיש. מאד צריך להזהר איך מתנהגים איתי, או שאני ישר נעלב ומתחיל לבכות. בקיצור, את ענין הפגיעה הרגשית אפשר להביא לאבסורד. הציבור מגדיר מטרות - נכון. אנחנו בשאיפה לשכנע את הציבור שרגשות דתיים (או חילוניים) אינם קריטריון בקביעת מטרות.

 

[masorti]

ברצוני לעדכן אותך...

שפגיעה רגשית היא נכון להיום עילה משפטית לתביעה אזרחית וגם פלילית. נסה תחת הערכים: א. הטרדה מינית. ב. אלימות מילולית. לפי הטענה שלך, אשה לא תוכל לתבוע פיצויים מאדם שדן בפרהסיה במעלותיה הגופניות כל זמן שהכול הסתכם במילים. שהרי לא ניתן לקבוע שהיא נעלבה או נפגעה. נכון?

 

[רון סי]

אין שום קשר

בין הטרדה מינית ואלימות מילולית לפגיעה רגשית. הטרדה מינית מילולית, דהיינו הפעולה של לחזור ולהציג מסרים מיניים בפני אדם למרות שביקש להפסיק, אסורה בין אם האדם נפגע מזה או לא. אין שום צורך להוכיח שהקורבן "נעלב" מההטרדה המינית. בנוסף, אם הקורבן נעלב מפניה מינית מיד, ללא אזהרה וחזרה, אין עילה לתביעה. אלימות מילולית אף היא לא קשורה למידת הפגיעה הרגשית. באלימות מילולית לא מדובר בביטויים פוגעים חד פעמיים, כמו קללות, אלא באיומים, וכן בהתנהגות אלימה מילולית מתמשכת. גם כאן אין שום צורך להציג את ההשפעה שהיתה לאלימותת המילולית על הקורבן.

 

[masorti]

בודאי שזה קשור...

הנחת היסוד של המחוקק היתה שה"אשה הסבירה" נעלבת ונפגעת מביטויים מיניים, ולכן פטרו אותה מהצורך להוכיח היעלבות (שזה אכן קשה). אילו חשב המחוקק שהיעלבות היא ענין נדיר בסיטואציות של הטרדה מינית - לא היה נחקק חוק מסוג זה, והמוטרדת היתה צריכה לתבוע פיצויים בצורה מיוחדת ולהוכיח היעלבות. כנ"ל באלימות מילולית. המחוקק הניח שאלימות מילולית גורמת לאדם הסביר להיעלב. (וזה כן כולל קללות. נראה לך שאדם שהבוס שלו מקלל אותו בפני כל העובדים כל יום לא יוכל לתבוע פיצויים?)

 

[רון סי]

אדם שהבוס שלו מקלל אותו בפני כולם

לא יכול לתבוע שום פיצויים. אני מכיר בוס כזה, אדם נחמד בסה"כ, אבל יש לו בעיה של התפרצויות כעס על עובדיו (וגם על אלה שלא עובדיו) שבמהלכן הוא מתבטא בצורה מעליבה ביותר. אף אחד לא מעלה בדעתו לתבוע אותו, וגם אם מישהו מעלה זאת בדעתו, אין בסיס לתביעה כזו. הטרדה מינית איננה בקשר להיעלבות. אני יכול להגיד לאשה שהיא שמנה מכוערת כמה שאני רוצה, וזה לא נחשב להטרדה מינית. לעומת זאת אני יכול להחמיא לה על צורת שדיה ומבנה עכוזה, ואם אתמיד בכך אני יכול למצוא את עצמי בחקירת משטרה. מה ההבדל? ההבדל הוא שהערות מיניות נופלות בקטגוריה של איום (כאשר הן עוסקות בהצעות מגונות), וכן של חדירה בוטה לפרטיות האישית. שני אלה לא קשורים לרגשות. אנחנו לא מרשים לאיים, גם אם זה נעשה בנימוס מופלג, ולא מרשים לחדור לדלת אמותיו של אדם, לגופו או לרכושו. זה גם לא נכון שפניות שגורמות מועקה למשל אסורות. גם טלפון מהבנק יכול לגרום מועקה, אבל בכל זאת החוק מתיר לפקיד להתקשר אליך.

 

[masorti]

בודאי שמי שהבוס שלו מקלל אותו...

יכול לתבוע. פשוט הבוס שאתה מכיר מנצל את חוסר הידע המשפטי של עובדיו. אם תאמר לאשה שוב ושוב שהיא שמנה ומכוערת זו לא הטרדה מינית אבל זו הטרדה. וממתי אמירה על שדיה ועכוזה היפים של אשה הם איום? איום במה? בעוד מחמאה? הנקודה היא שהינך גורם לאשה מבוכה בפרהסיה, ומתייחס אליה כאל חפץ. ולא אמרתי שכל פנייה שגורמת מועקה נחשבת לאסורה. כל מקרה נבדק לגופו.