"האם אפשר ללמוד איך להתאהב ?!

[ד.ר. דוליטל]

תדע לך ששמחתי מאוד על הפתיח שלך.

אמנם אני אוהב לנצח בויכוח, אבל עוד יותר אם מנצחים אותי...
אם אני מנצח זה נחמד ותו לא. אבל אם מנצחים אותי אני מרוויח הרבה.
א. למדתי דבר חדש, ב. אני מתקן טעות שלי. אך לצערי אכזבתני .

אחת הטעויות שלך, היא השימוש במילה החמורה "אלילי" אליל פירושו עבודה זרה.
לומר שמשה רבינו עשה מעשה אלילי כלומר עבד עבודה זרה, אז מה נשאר?
יש כאן "איפּון" כלפיו וכלפי היהדות בכלל. אדרבא תראה לי היכן רש"י או מדרש או בר סמכא מחכמי ישראל שאמר שמעשה זה של משה הוא "אלילי" כך גם לגבי הביטוי כישוף שהוא אסור מהתורה.
אדם שמתפלל, ותפילתו נענית. זאת גם אלילות? משה אמר את שם המפורש כדי שאותו רשע ימות הוא לא קרא בשם בעל פעור או אלוהי עמון או מואב. הוא קרא בשם אלוהי ישראל! זה אלילי בעיניך?!
אולי לזה התכוון הרב קוק (?) כשאמר שבין עבודת ה' לע"ז כחוט השערה.

אמרת שאלקיים אינו ביוגרף של הרמב"ם, ואני התעלמתי בכוונה. כי אני חושב שהסיפור המוזר של הכלב... בניגוד לאגדות חז"ל כן מתיימר להיות סיפור ביוגרפי. אחרת איזה ערך יש לו? מה זה סיפורים לשעת לילה מאוחרת?
ואלקיים בנה את ההרצאה שלו תוך שהוא משתמש בליבוביץ לדעתי בצורה לא הוגנת כדי להוכיח שהרמב"ם היה מיסטיקן, ואם כן, אז גם מאגיקן, וכדי להשלים את התמונה, הביא את הסיפור של יהודי סוריה לא כדי להראות מה יהודי סוריה קיוו, אלא כדי להוכיח שהרמב"ם הוא גדול המכשפים.
אבל תכלס מה ד"ר אלקיים רוצה? לתת לגיטימציה לכישוף? לשלול מהרמב"ם את הרציונאליות? לשלול מהיהדות את הרציונאליות? ואם רצה לומר שהרמב"ם ידע להשתמש בשם המפורש להצלת קהילה בישראל, בסדר, אם כי ליבוביץ לא יואב את זה. וזה לא הוגן כלפיו. שבונה תזה כ"כ מנוגדת לדעתו של ליבוביץ על בסיס משפט שולי שאמר ולא יסף. אז לפחות שלא יקרא לזה כישוף. כי כישוף אסור מהתורה.

שאלה אליך אתה מרבה לכנות את הרמב"ם בכל מיני כינויים: מתייוון, זורבה, אוזו,בוזוקי בגלמה... למה? הוא הרי הקדיש את חייו לשמור על היהדות ע"י עשיית סדר בשמירת המצוות, שבלעדיהם העם היהודי לא היה שורד.
גם הרב הנערץ עליך מרן ר' יוסף קארו הלך אחריו כמעט בלי לסטות ימין או שמאל.
אז מדוע הוא מתייוון בעיניך? (אגב דווקא זורבה היווני אמר: "מעל ומעבר לאמת, יש לבן אדם חובה נוספת, הרבה יותר גדולה")
ומדוע "רציונליזם פילוסופי ימיביניימי משוקץ"?
הגם רס"ג וריה"ל והראב"ע ועוד רבים וטובים משוקצים?

 

[u r i el]

שמח בחור בילדותיך...ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט.

דוליטל, מבחינת הטרמינולוגיה הליבוביציאנית כל אלוה שניתן לייחס לו תואר או דמות או פונקציה הוא אליל. מה, לא ידעת ?

אלהי התפילות שיש מובן סמנטי לצליליהן ולסימניהן, כמו למשל ׳האל העוזר המושיע ומגן׳, האל "היהודי" הרווח והידוע, שכלפיו ובמצוותו אתה תנענע בעוד ימים אחדים אגד ענפים ותתחנן בתענית לכפרה על עוונותיך ולרוב גשמי ברכה - הוא האל שבדמיונך, וככזה הוא אליל ליבוביציאני פרופר !
את אלהיו של ליבוביץ לא ניתן לדמות, לא להשיג או לתפוש ואף לא במובן המליצי ביותר הנסתר מכל נגלה, שנוקטים בו אנשי דת, הגות והלכה, ולפיכך כל מעשה עכו"מי, כישוף, השבעות, קמיעות או שימוש בשם, וכן תפילה כלשונה וכפשטה כפי שהיא מנוסחת ונתפשת ביהדות הרווחת/הרבנית/היסטורית ע"י חכמים, וכיוצ"ב פעולות אשר מופנות תמיד כלפי לפחות אספקט כלשהו של אל מושג, או שימוש בכוחו של אל מושג או בשמו, או ל"ע באחד משמותיו ר״ל, הוא אליל מבחינת ליבוביץ. מוזר שעלי לחדש לך את יסוד היסודות ועמוד החכמות של ליבוביץ וגוריו.

בכל הפעמים שכתבתי 'אליל' השתדלתי להקפיד להכניס את המילה במרכאות, או במרכאות כפולות, או במשולשות, כדי לבטא בכך שזו הטרמינולוגיה הלא יהודית/רווחת בפיו של ליבוביץ, לא שלי, אלא של ליבוביץ - המדען השכלתני, שיצר לעצמו ולגוריו עולם של חובות שהוא חב לעצמו ולרצונו, דת יחודו של הרצון, מונו-וולונטריזם קיצון, דת של קבלת עול מלכות ליבוביץ - שכל משכיל מושכל שאלהי היהדות המסורתית רווחת לא נוכח בה בכלל, ובלבד שלא לעבוד חלילה אליל דמיוני.

אתה כותב שהכישוף אסור מהתורה, תודה לך על החידוש המרענן, ומתעלם מלהתייחס לעובדה המוכחת גם בתלמוד וגם בכתבי חכמים ודרשותיהם, כתבי רבנים ויתר בית ישראל, שהכישוף נהג בכל מקום ואתר ובכל הזמנים חרף האיסור הזה.
וכמו גם בעניינים אסורים אחרים, קיימת התדיינות פטפטנית מה אסור ומה מותר ומה היא דרגת האיסור בכל מקרה ומקרה. אל תשכח למשל, שהרפואה הקדומה הייתה לעתים רפואה כישופית, והשאיפה לדכא את שונאי ישראל שהייתה מנת חלקם של יהודים בכל הזמנים אף היא הכשירה כישוף, כך שעניינים אלה תפשו מקום נכבד ביותר בהווייה הכישופית היהודית. המדרש מייחס לבכיר אישי ישראל, משה ע"ה שלא קם כמוהו עוד, כוחות מאגיים בתהליך ישועת ישראל, וכן שימוש ב'שם', ורש"י והרמב"ן אינם מבטלים כוחות אלה בפירושיהם. עובדה !

האם כל האגדות שקשרו לדמותו של ה"מכשף" המהר"ל מפראג הייתה בגנותו או בשבחו ? אתה הרי אינך מבין כנראה את תולדות ישראל.

האם יעלה כלל על הדעת שיבוא מאן דהוא בזמן מן הזמנים בעתיד הרחוק ויטען שמשום איסור דרישה אל המתים לא פוקדים ולא פקדו המוני בית ישראל """קברי צדיקים""" ויתעלם כמוך מעובדת קיומו של הזבל האמוני הזה שסוחף מאות אלפים כל שנה מכל העולם ובכל העולם, ושנהירה ל״קברי צדיקים״ לא הייתה נורמה בחיי יהודים ? האם תתכן התעלמות מעובדה כזו בחסות הטיעון של איסור דרישה אל מתים ?
הרי מאומן האוקראינית דרך אוהל הרבי בניו-יורק ועד עמוקה ומירון וקבר רחב הזונה, פוקדים עשרות ומאות רבבות את השלדים הנמקים הללו, שמעת פעם את הממסד הדתי, או את הרבנות הראשית שמכירים כמוך את איסורי הדרישה אל מתים מתנגדים לכך ? הרי הם מקצים הון כספים ויתר משאבים כדי לפתח אתרים טמאים אלה ! מה אתה מיתמם ?

לא אני ולא אלקיים באים להכשיר איסורים. המסר של אלקיים כאיש אקדמיה ש"מחוייב" לאמת האקדמית, כמי שחוקר ובקי בספרות "המיסטית" הענפה מאד לענפיה הרבים, המסר הוא - להראות את המציאות, את מקומו הנפוץ, המכריע והמהותי של "העולם המיסטי/קבלי/תיאורגי/וכו' " בקרב יהודים מאמינים בכל הזמנים ובכל אתר ואתר כפי שמשתקף היסטורית ממש מכתבי יד, בסוגיות תלמודיות נראטיביות והלכתיות, במדרשים ובסתם סיפורים ואגדות-עם הממלאים אולמות ע"ג אולמות של כתבים ! - זו גישהמחקרית/סוציולוגית/תרבותית/אקדמית ולא חוות דעת דתית פרטית של אדם ש"זכותו לפרש איך שבא לו". זו לא בהכרח השקפת עולמו האידאולוגית, או הערכית של אלקיים. היו כאלה שהיו בעד, והיו כאלה שהתנגדו - וזה מה יש ! טוב או לא טוב ? - זה כבר גולש לסיגנון הגותו של ליבוביץ שכל מה שלא טוב בעיניו בהבנת "דת ישראל" פסול טוטאלית כי הרי רק הוא וגוריו אוחזים באמת. אלקיים שם על השולחן את העובדות, ואם העובדה מסריחה, הוא לא משפריץ עליה בושם יווני כדי לעשותה פרי מגדים, ולא מטאטא אותה אל מתחת לשטיח, וכל הכבוד לו.

הרמב"ם היה גאון מבחינה אינטלקטואלית ולית מאן דפליג, אולם מבחינה נארטיבית יהודית/דתית, סבל קשות מנבוכות אותה ניסה לקשט ולגנדר במי בורית נוכריים, ואולי כך נהג דווקא משום היותו אינטלקטואל רם ונישא, ובמובן זה היה חלוש ורפה. שאלות, קושיות ולבטים היו גם לקודמיו ולקודמי קודמיו וכן לאלה שבאו אחריו, לך אצל המקרא ואצל מדרשי חז"ל ודוק כיצד הם התמודדו עם הקושיות. אולם רק הוא נעזר בעיקר בפיגומים נוכריים יווניים בכמות כזו, בעוצמה כזו, בטוטאליות בוטה כזו, וכל זאת בכדי לטייח את עצמו ואת האחרים ששרפו את כתביו אלה, ולמה שרפו ? כי לא ראו אותם ראויים לבוא בקהל ה' ! אתה באופן שיטתי מתעלם מכך שיהודים בעם ישראל שורפים חיבור שעוסק באמונתו, בדתו, ללמדך עד כמה סלדו אותם מאמינים מכתבי היהודי האינטלקטואל הנבוך והמגלומן הזה. האליטיזם ההרסני שלו, בצד הבוטות ההגותית שלו הינם פרק מביש בדברי ימי ישראל למרות גדולתו ההלכתית שאין עליה עוררין, ולכן היום מקומו של מו"נ היכן שהוא.



סנהדין יז ע"א :

"אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון - שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן"

 

[ד.ר. דוליטל]

זכרו תורת ישעיהו (ליבוביץ) עבדי...

כנראה בתנ"ך שלך ושל אלקיים כתוב כך.
נו אז מי מסונוור מוקסם ומהופנט מליבוביץ?
אם משה רבינו עושה מעשה שהוא לא עלינו סותר את משנתו של ליבוביץ, מי בצרות משה רבינו או ליבוביץ? מי מחוייב לתורתו של מי?
תראה איך אתם הופכים את היוצרות. איך הפכתם את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר.
שלוש פעמים ביום אנו אומרים בעלינו לשבח: "שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים לאל לא יושיע . ואנחנו משתחוים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא נוטה שמים ויוסד הארץ וכו' נו לפי זה מי עובד אלילים באמת?
אז תרשום לפניך מה שמותר לעשות לפי ההלכה, (וחזקה על הבעש"ט והמהר"ל ואפילו - תחזיק טוב - משה רבינו... שהם יודעים את ההלכה) סימן שהוא לא עכומי לא כישופי ולא אלילי ולא בטיחי. איסוריו (של ליבוביץ) לא איסורי וחרמיו לא חרמי.
כנראה, לא כנראה, בטוח! ישנו אפיק ביהדות שמסוגל לחולל מופתים שהוא לא כישוף ולא אלילות ח"ו. שליבוביץ ואלקיים לא יודעים עליו והוא כשר למהדרין ולצדיקים.

"אלקיים כאיש אקדמיה [...] כמי שחוקר ובקי בספרות "המיסטית" הענפה מאד לענפיה הרבים" וכמומחה למחשבת ישראל, שהוא יסביר מתי התורה מתירה ומתי אוסרת. ואם הוא שם הכל בקטגוריה אחת סימן שהוא מבלבל את המוח.
למה הדבר דומה? שהיה יוצא בכותרת בומבסטית שהר' עובדיה יוסף אוכל לחם בפסח. או הרב מחפוד אוכל טריפות. וכולם בהלם, מחכים למוצא פיו. ואז הוא מסביר: בדקתי את המרכבים של המצא, קמח ומים. וגם הלחם הוא קמח ומים. מבחינה אקדמית, אין שום הבדל. מכאן שהר' עובדיה אוכל לחם בפסח...
ואותו "מהלך" – הוא אוהב להשתמש בביטוי הזה כאילו מדובר באיזה משחק שחמט מתוחכם - יעשה לגבי כשרות הבשר. מבחינה אקדמית זה אותו דבר...
אם הוא לא יודע את ההבדל בין קודש לחול ובין טמא לטהור שלא יהיה ראש מחלקה למחשבת ישראל במוסד דתי. זאת כמעט הונאה.

בהודעה שלי העליתי בפניך כמה וכמה שאלות אך אתה התעלמת מהם. אודה לך אם תקרא שוב את ההודעה ותענה לי עליהם, או לפחות על חלקם. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך..

 

[u r i el]

צר לי. לא הבנתי כלום, ונראה לי שכך גם אתה.

אתה קופץ מעניין לעניין ולא מפתח את העניין המרכזי שהוא - יחסם של מספרי סיפורים יהודיים ופרשנים שונים על אישים בעולמה של היהדות, ותת נושא - כישוף וכד'.
על כל פנים חבל לי על שיח החרשים הזה. מיציתי אחי.

אתה רוצה ממני תשובות, וכשאני משיב לך אינך מתייחס עניינית אלא ממשיך לחבוט לכל עבר. אם כך - די במה שהשבתי לך, די לי בעובדות שהצגתי בפניך ואין לי כל עניין לספק לך שקי חבטות נוספים במידה שבכלל תואיל להתייחס אליהם.

מה שציטטת מהתפילה - היא הנותנת, אתה ממש אדם מוזר לפעמים, שהרי המלים " שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים" הם מבחינת ליבוביץ תיאורים אליליים דמיוניים. משום מה, אתה מנסה להשכיח מעצמך מה אמר וכתב ליבוביץ על הלכות יסודי תורה לרמב"ם שאין בהם שמץ מנטיית שמים ויסוד ארץ וכו' וכן אתה משכיח מעצמך את הפרשנות שלו לעובדה זו בין היתר באמצעות דבריו היפים לבראשית א א.

עזוב. אתה באמת זקוק לכמה שיעורי השלמה - או שלא הבנתי אותך, וזה כמובן מקוצר דעתי בלבד.

כל מה שכתבתי לך מעוגן כאמת עובדתית ואם על כל אלה לא הואלת להגיב עניינית, לשם מה לך עובדות נוספות ?

הבאתי בפניך ציטוט תלמודי. שכאילו כלום. נאדה. פשוט בושה מבחינת דיאלוג בין שני גולשים.
אינך כלל פוצה פה ומצפצף לכוון. יש לך מחשב, ספרים, תבונה - צא ולמד !
כתבתי לך בין היתר שההיסטוריה של עם ישראל מלאה בפיטפוטי פרשנות, גם זו עובדה.
אני מתכבד להעניק לך לסיום חלקי בשיח חרשים זה קישור לאחד מפטפוטים אלה, קרא בו מ - א' ועד ת', כולל את הערות השוליים, הייה בטוח שהבנת מה כתוב, מי כתב, למה כתב, ואולי תמצא זמן לפשפט בכתובים המוזכרים שם, לנסות להבין את רוח הדברים, את משמעות המסרים, כמו כן בדוק מה מפרשים כותבים על מובאה תלמודית זו שכתבתי לך לעיל כגון רש"י והרמב"ם ואחרים, בקיצור תתחיל להשקיע ולא לכתוב דברים פורחים באוויר - ואידך זיל גמור.

שבת שלום.

 

[ד.ר. דוליטל]

מה יש כאן להבין? יש לא רוצה...

תראה לי ענין אחד, שורה אחת, או מילה אחת, שאינה מובנת ואשמח להסביר ולהרחיב ככל שתרצה.
לא נראה לי שהרצאתו של אלקיים הייתה על "יחסם של מספרי סיפורים יהודיים ופרשנים שונים על אישים בעולמה של היהדות" הוא בנה תאוריה על דמותו של הרמב"ם שנשענת על משפט שליבוביץ אמר, ועל אגדה שסיפרו יהודי סוריה. אגב אם יש גרעין של אמת בסיפור שלהם, הרי המאמר שהבאת מסביר זאת יפה מאוד. שחכמי ישראל למדו את הפרקטיקה הזאת כדי לנטרל כישוף, ויש את כוחות הקדושה.
&nbsp
אתה תוקף את אלה שמפרשים את התורה באופן רציונאלי וקורא לזה "רציונליזם פילוסופי ימיביניימי משוקץ" ומאידך גיסא את המופתים שמשה עשה בהוראת ה' אתה מכנה אלילות... ממה נפשך?
מזכיר לי את הסיפור על הפריץ שיצא לציד. עובר יהודי אומר לו הפריץ איך אתה עובר על ידי בלי לומר לי שלום? מיד צווה את משרתיו להכות אותו. עובר יהודי אחר והפעם היהודי כן אומר לו שלום. אומר לו הפריץ מה אני חבר שלך? צווה את המשרתים להכות גם אותו...
&nbsp
לגבי המשנה בסנהדרין, אתה צודק. חטאתי עויתי פשעתי. שלא השבתי לך, דוקא הייתה לי תשובה טובה בשבילך, והיא עולה בקנה אחד עם המאמר שהבאת. אך משום מה שכחתי לכתוב אותה בתגובה. לא ידעתי שהיא הפאנץ' - ליין שלך.
הרעיון הוא, שזה כמו ששוטרים חייבים להיות בקיאים בחוקים של עולם התחתון כדי לדעת כיצד לסכל מזימות וללכוד פושעים, כך גם כאן.
&nbsp
אני מודה לך על המאמר שהבאת. הוא עונה יפה מאוד על דברי ההבל של אלקיים.
בעל המאמר מדבר גם הוא על כוחות הקדושה לעומת כוחות הטומאה. כפי שכתבתי בהודעה הקודמת.
וזה שצריכים לדעת כישוף כדי להעניש את המכשפים. וכדי לנטרל מעשה כשפים. לא חלילה ל"צריכה עצמית"... כי מי שעושה כשפים, "בר מיתה"
מאמר מצוין.
&nbsp
אגב, פרשת השבוע דיברה הרבה על הנושא הזה.
&nbsp
עלינו לשבח. אנו מדברים על הגויים שהם מתפללים להבל וריק, ומתפללים לאל לא יושיע. משמע שהאל שלנו הוא אל מושיע. האם האל של ליבוביץ הוא אל מושיע?
&nbsp

 

[aetzbarr]

מה פתאום קיים התחביב של פירוש מלים ?

מעולם לא הוצגה תשובה לשאלה....מדוע מפרשים מלים ?

לשם מה מחליפים מלים במלים אחרות ? ומה הם כללי ההחלפה ?

אם אין תשובה לשאלה....צירוף האותיות פ ר ש נ ו ת ...זה שם של מה ?
כל הוויכוחים יתפסו כרעש מול רעש ....

א.עצבר

 

[aetzbarr]

מה פתאום קיים התחביב...של הגדרה ?

הרי בעזרת צירוף האותיות הזה, ( ה ג ד ר ה ) מחליפים מלה בלתי מובנת, במלים אחרות בלתי מובנות. הכלי של ההחלפה, היא משוואה של צירופי אותיות.

להלן כמה משוואות, מתוך אינסוף אפשריות
פילוסופיה = ההגות האנושית החכמה
פילוסופיה = אהבת הידע
פילוסופיה = הקשר הפלאי ביו תבונה ורגש
פילוסופיה = המגע הבלתי מוחשי, באידיאות
פילוסופיה = הדמיון הנוחת על מצע ההיגיון
פילוסופיה = העיסוק המופלא במלים
פילוסופיה = העיסוק המופלא בצירופי אותיות

הערך של כל המשוואות הללו הוא אפסי.
הערך של הגדרה הוא אפסי.

המשוואה היחידה בעלת ערך היא זו, הפשוטה ביותר.
פילוסופיה = צירוף אותיות .
התפקיד היחידי שצירוף אותיות יכול למלא, הוא תפקיד של שם.
מכאן נובעת השאלה היחידה שיש בה ערך,,,והיא ...שם של מה ?

לכן, יש לשאול את השאלה הבאה.
צירוף האותיות...פ י ל ו ס ו פ י ה ...זה שם של מה ?
זה שם של "דבר בעל משקל " ? לא
זה שם של דבר חסר משקל ? כן
בכך נפתרה הבעייה.
צירוף האותיות פ י ל ו ס ו פ יה ....זה שם של דבר חסר משקל.
כאן המקום לדמיון היצירתי, שירחיב את תיאורו של "דבר חסר משקל"

הנה כך נפתרה בעייה בת אלפי שנים, כאשר היא צמודה לרעיון הבסיסי של שפה אנושית טבעית.
כל צירוף אותיות בשפה האנושית - יכול למלא רק תפקיד של שם - והשאלה היחידה כלפי צירוף אותיות ....היא ...שם של מה ?

א.עצבר

 

[aetzbarr]

התחביב של פרשנות קיים,מכיוון שהמילון המקובל לא עונה על שאלת

שם של מה ?

המילון העתידי , צריך לענות על שאלת ...שם של מה ?
הקלט של המילון העתידי יהיה צירוף אותיות, והפלט יענה ...שם של מה ?
בבסיס המילון העתידי נמצא הרעיון האומר: צירוף אותיות - הוא רק שם.
והמילון אמור לענות....שם של מה ?

אם נשאל את המילון העתידי את השאלה הבאה:
צירוף האותיות...פ ר ש נ ו ת ...זה שם של מה ?
המילון יענה
שם של פעולה המחליפה צירוף אותיות נתון, בצירופי אותיות אחרים.
מתשובת המילון העתידי נסיק, כי פעולת הפרשנות מיותרת, חסרת טעם,
ואין בה כל תועלת.

א.עצבר

 

[אשר אטדגי]

לומר שהרמב"ם הוא גדול המכשפים

זו בדיחה, ולא מוצלחת במיוחד.

אם ניסה מר אלקיים דנן לעורר את שומעיו בפורבוקציה הנ"ל - נשיב לו אנו: ולא השרלטן מלמד.

לא ראיתי את המאמר בו אתה טוען לציטוט זה.. ואין לי הפנאי, ובטח לא הרצון, לנבור במרשתת ולמצוא אניצים וסיגים כגון אלו.. אם ישך המאמר הנ"ל, שלח לי אותו, ואפשר שאחזה, לאו דווקא בנועם, בדברים.
____

העת אינה עת המזומנה להאריך בדברים, אך אציין את הברי והנהיר:

+ הרמב"ם לא כפר בכישוף כי זהו איסור דאורייתא גרידא, אלא באמת איברא קסבר שאין בזה ממש (שלא כדעת הרמב"ן, למשל).

+ קיימים כתבים ברמב"ם הסותרים זה את זה, ובכישוף וכהאי גוונא, לא מצינו אפילו כתב אחד הסותר את זולתו.

+ ההבל שרבים נאחזים בו בהוגי ימי הביניים והמדענים, המשייכים אליהם דברי כישוף ובלע - הוא בשל העובדה שהמדע בזמנם לא היה מתקדם, לכן נמצא רבים ממדענים אלו העוסקים באלכימיה וכיו"ב. לא שבאמת חשבו שיש כוח בשדים, רוחות ונשמות, לשנות דבר מה ממנהגו של עולם - אלא חשבו שזהו ממש מנהגו של העולם - רק שטרם נחשף.

+ צייט גייסט (Zeitgeist) - "רוח הזמן" - בבואנו לבחון עדויות היסטוריות בכל תקופה עלינו לזכור באיזה הקשר, תרבותי, אנתרופולוגי, סוציולוגי וכו' נאמרו. כשהרמב"ם מביא קובץ מתכוני סבתא אוויליים - כדי למסור לנו מה מועיל לעיכול ומה לא (שאגב, רוב השרלטנים של ימינו מעניקים אותם לכל מדווה) לא נאמר כי זוהי אמת - אין פתולוגיה בלעדיה - אלא הוא, כמו רוב בני תקופתו, סבר כי גוף האדם מורכב מארבע מרות ורפואתו תלויה באיזון ביניהם.
___
ויש לי מן המוכן, המוגמר ואפילו התאווה להאריך - אך את שהאדם חושק הגוף עושק. כללו של דבר: הנח לך בדברי הבל אלו - וכלך לך ללמוד דברי חוכמה! ואם העידו כאן שמר אלקיים הנ"ל, ונאמנה עדותם, היה אחד מתלמידיו של לייבוביץ - ואף הגרוע שבהם - מה לך אצל התלמיד, ולא אצל הרב..

 

[ד.ר. דוליטל]

בא ננסה בדרך זאת

זה הסרט:
https://www.youtube.com/watch?v=WoqJc8J__Xc
וזה המאמר:
ד"ר אבי אלקיים 24.12.2012

הרמב"ם בין פילוסופיה ומיסטיקה
&nbsp
&nbsp
על פי רוב מציגים את הרמב"ם כגדול הרציונליסטים שקמו בעם היהודי. מהי רציונליות היא אחת השאלות הפילוסופיות המרתקות ביותר בכל סוגי המדעים. ייתכן שהבינו את הרציונליות של הרמב"ם לפי הרציונליות הגרמנית של המאה ה-19 וראשית המאה ה- 20.
בהתבוננות ברמב"ם דרך פרשניו בתוך העולם הספרדי, דמותו של הרמב"ם מתוך יהודי ארצות המזרח, ניבטת באופן שונה.
דימויו המרכזי אצל היהודי בעולם המזרח היא של גדול המכשפים. מדינת ישראל קבלה את דמותו של הרמב"ם כמגיקון בשיפוצים שהיא עושה בקברו, לצורך הילולה על קברו. במובן מסוים המדינה מצטרפת לתפישה של המכשף. אין מקום לתופעת עלייה לרגל בחשיבה הרציונלית.
משה רבנו למד מחרטומיו של פרעה ונחשב כגדול המכשפים בעולם העתיק.כישוף הוא פעולה בניגוד למקובל כחוקיות של הטבע, כמו קריעת ים סוף. אחד הספרים הקדומים נקרא בארמית חרבא דמשה, חרבו של משה. המגיה היהודית מתייחדת בכך שהיא פועלת דרך הלשון, דרך הגיית שמותיו הקדושים של האל. הזוהר בפרשת יתרו אומר שמשה קרע אם הים באמצעות הגיית שם האל בן 72 האותיות. שמות האל מאפשרים לשנות את חוקי הטבע. ביסודות החשיבה היהודית מונחת כישופיות מאגית.
החיבורים שנתחברו בפילוסופיה יהודית מעטים. בהשוואה למספר הספרים של המאגיה היהודית, שמיעוטם נדפסו ורובם לא נדפסו. לאחרונה נדפסו ששה כרכים של כתבי הרב כדורי, "גדול המקובלים".
היהודי על פני הגלובוס הוא המכשף הקוסמי.
"ממשה עד משה לא קם כמשה" משה בן מיימון בצלמו ובדמותו של משה רבנו.
רוב הסיפורים בתודעה העממית של יהודי המזרח רואים את משה ומשה כגדולי המכשפים.
"שבחי הרמב"ם" ז'אנר שהיה נפוץ קודם בנצרות "האגיוגרפיות" או באסלאם "שבחי צדיקים". הסוגה של "שבחי" שפשתה ביהדות שייכת לסוגה שמקדשת את דמותו של הצדיק ביהדות.
ואחר כך [הרמב"ם] הלך לדמשק, ובאותו היום מת נשיא אחד מישראל שהיה מוטל בלא קבר. אמר לו: למה אין אתם קוברים את זה המת? אמרו לו: לא נוכל לקברו שיש מכשף אחד, ובעת שימות לנו מת אחר והוא יעשה לו כשוף אחד ויכבד המת, ואפילו כל העול םבאים עליו, אין מזיזין אותו ממקומו עד שיקח מאתנו כך וכך מעות. מיד לקח אותו והוליכו בעצמו וקברו, והלך אצל אותו המכשף וצעק עליו והציא ראשו בחלון באותה שעה קרא עליו שם, ויצא ובראשו שתי קרנות, ולא יכול להוציא את ראשו מארובה. אמר לרמב"ם: הוציא אותי, ואני ואתה נלך אצל המלך ונראה פנים. אמר לו: כך אעשה כאשר דברת, למשפטיך אתה חרצת. מיד קרא עליו שם ונתרפא, הוציא ראשו והלכו בחצר המלך. אמר לו רמב"ם: תעשה אתה בתחלה. ורמב"ם נתן לבנו לר' אברהם קיתון אחד מלאה מים של רפואה. אמר לבנו: הוי יודע כי זה רשע יעשה אותי כלבו בעת שתראה אותי כך תצוק עלי אלו המים. ואחר כך עשה המכשף כשוף אחד ועשאו כלב; מיד בא ר' אברהם בנו והציף אותם קתונים ונתרפא מיד. לקח רמב"ם מקבת אחד ויתד אחד ונתן ביד בנו, אמר לו: תכה, וכל זמן שהיה מכה היה נטבע בארץ. וטבע עד חציו. צעק ואמר: הוציאוני! אמר לו: איני מוציאך עד שתתן לי כל ממון שלקחת מישראל. אמר לו: חציו הוא אצל המלך וחציו אצלי. אמר לו המלך: אני נותנו. מיד שלחו שניהם והביאו כל ממון שלקחו מישראל, ואחר כך הכה מקבת אחת ונטבע בארץ, ואחר כך קברו ישראל בהשקט ובבטחה. [שבחי הרמב"ם, מהדורת יצחק אבישור, ירושלים תשנ"ח, עמ' 255]
לפי ההלכה צריך לקבור מת בו ביום. הרמב"ם תהה מדוע אין קוברים אותו מת והסבירו לו שמכשף גוי כישף את הגופה עד שישלמו לו.
הרמב"ם התוודע לסיטואציה ומיד קבר אותו בעצמו. הוא צעק על המכשף וגרם לו להצמיח קרניים. הרמב"ם השתמש באחד משמותיו הקדושים של האל.
הבעש"ט מכונה "הבעל שם" כי ניתן בכוחות מאגיים של הפעלת כוחות. מגיעים בשם האל לשינוי המציאות. טוב כי השתמשו בשמות הקדושים גם לרעה ולא רק לטובה בניגוד לבעש"ט שהשתמש בשמות רק לטובה. הרמב"ם כמכשף פעל על המציאות דרך שמותיו הקדושים של האל. המכשף בקש שיציל אותו והמלך ישפוט ביניהם. הרמב"ם הסכים והפעיל כוח אחר להסרת הקרניים.
על שמות קדושים כתוב "בדוק ומנוסה". המקובלים מציינים שהשם הזה עובד. "קמע של מומחה" שפועל על שלושה אנשים שונים.
לכישוף יש בעברית קונוטציה שלילית ולכן המקובלים משתמשים במונח שימוש. מי שמשתמש בשמות הקדושים אחת דינו למות. יש ביקורת על המשתמשים בשמות קדושים שלא לצורך.
שימוש בתהלים, נחשב לבעל יכולת ההגנה הרבה במסורת המאגית, מעל כל מזמור כתוב מה מסוגל המזמור הזה לפעול על פי המסורת. ספר תהלים כולל בתוכו שמותיו הקדושים של האל, שיוצאים מהפסוקים ומגינים על האדם מסכנות שונות.
חיבורי ר' אברהם בן הרמב"ם שקועים במיסטיקה הסופית. נראה שהוא ממשיך את אביו.
הרמב"ם היה רופא מאגיקון, ידע לרקוח תרופות מאגיות.
סימפתיה מאגית –היכה במקבת, שמייצגת את המכשף.
זהו סיפור אחד מיני רבים, הממחיש כיצד השתקף הרמב"ם בעולמם של יהודי המזרח.
שבחי הרמב"ם נכתב בערבית יהודית.
יהודי אשכנז ראו בלטינית שפת עבודה זרה מאחר ונחשבה בעיניהם חלק מן הכריסטולוגיה הנוצרית ולא כתבו בה חיבורים פילוסופים ומיסטיים. יהודי המזרח ראו בערבית שפה נקיה. הרמב"ם קבע שהאסלאם אינו עבודה זרה ולכן כתבו בערבית. יהודי איטלקי מתאר שבצעירותו למד לטינית ולכן צם ארבעים יום להזדכך ממנה.
שבחי הרמב"ם אלו סיפורים מהמאה ה-13 עד המאה ה-20. בתודעה העממית צמחה התופעה של הילולת הרמב"ם. לפי מורה הנבוכים לא יעלה על הדעת לעשות הילולה לרמב"ם.
היהודי הגלובלי הוא המכשף הקוסמי. כבר בכתבי ההיסטוריונים היוונים והרומים היהודי הצטייר כמאגיקון.
לשלמה מוסאייב האוסף היהודי הגדול ביותר בעולם. מצויות בו כ- 500 קערות מאגיות. יהודים במאה 5-4 למדו בישיבה והתפרנסו מכתיבת קערות מאגיות, שנקבעו ביסודות בית או על השולחן לצורך הגנה.
רואים את היהודים כשולטים בעולם דרך הקבלה.
האל גילה לעם ישראל את שמותיו בעולם וכך אנו שורדים לאורך הדורות. הדימוי משרת את אינטיליגנציית המשנה בעולם היהודי, שמשמרת את הסיפורים עד ימינו.
דעתו של הרמב"ם עצמו
ספר מורה נבוכים, חלק א פרק סב
וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים, התרחב להם הכזב והמאמר, שיקבצו איזה אותיות שירצה ויאמרו שזה הוא 'שם', יעשה ויפעל, כשיכתב או כשיאמר על תואר כך. ואחר כך נכתבו הכזבים ההם, אשר בדאם הרע הפתי הראשון; ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים, רכי הלב הסכלים, אשר אין אצלם מאזנים, ידעו בהם האמת מן השקר, והסתירום, ונמצאו בעזבונותם, ונחשב בהם שהם אמת. וסוף דבר - "פתי יאמין לכל דבר": וכבר יצאנו מעניננו הנכבד ועיוננו הדק אל העיון בביטול שגעון, ירא הבטול ולכל מתחיל בעיון; אלא שהביא לזה הכרח זכרנו ה'שמות' ועניניהם ומה שהתפרסם אצל ההמון מענינם. ואשוב אל עניני:
הרמב"ם מגדיר את המאמינים במסורת הכישופית מאגית "פתי מאמין לכל דבר". לדעתו השמות אינם עובדים.
בהלכות מזוזה, הרמב"ם יוצא כנגד כתיבת שמות קדושים על הצד השני של קלף המזוזה לצורךהגנה על הבית.
לפי המקובלים מדובר בהתגלות אלוהית למקובל. ואינו בא בצורה רציונלית. המקובלים נפגשים עם מלאכים. הרב כדורי כתב קמיעות "מתוך שיתוף פעולה עם מלאך".
במקביל למנדלסון בברלין, שדגל ברציונליות, הבעש"ט ייסד את החסידות. הבעש"ט היה מגדולי המגיקונים ביהדות. היהדות התפצלה במאה ה-18 לרציונלית במערב אירופה ולמיסטית-חסידית במזרחה. חסיד מבקש מהאדמו"ר בנים, חיים ופרנסה. הוא מאמין שלרֶבֶה יש כוח לעזור לו בזה. השילוב הזה מספק את היכולת לשרוד, שנזקקת לשני המנגנונים הללו.
מסורת חשובה אצל המקובלים, בין אם זו אגדה או היסטוריה, האם אחרי שהרמב"ם כתב את מורה נבוכים נטש את הרציונליות ונעשה מקובל.
ר' שם טוב בן אברהם כתב פירוש על דרך הפרדס.
שם טוב בן אברהם אבן גאון (נולד בשנת ה'מ"ז, 1287) היה מגדולי התורה בספרד. חיבר פירוש קדום לספר משנה תורה לרמב"ם וכן ספרי קבלה.
אבן גאון למד תורה יחד עם הריטב"א בבית מדרשו של הרשב"א, רבו הנוסף (בעיקר לתורת הקבלה) היה רבי יצחק בר טודרוס - מגדולי רבני ברצלונה. אבן גאון עסק הרבה בנסתר, וכתב כמה ספרים בחכמת הקבלה – הידוע מביניהם הוא החיבור כתר שם טוב‏, שנכתב במטרה לבאר את דברי הסודות המוזכרים בפירוש הרמב&

 

[ד.ר. דוליטל]

המשך

אבן גאון למד תורה יחד עם הריטב"א בבית מדרשו של הרשב"א, רבו הנוסף (בעיקר לתורת הקבלה) היה רבי יצחק בר טודרוס - מגדולי רבני ברצלונה. אבן גאון עסק הרבה בנסתר, וכתב כמה ספרים בחכמת הקבלה – הידוע מביניהם הוא החיבור כתר שם טוב‏, שנכתב במטרה לבאר את דברי הסודות המוזכרים בפירוש הרמב"ן למקרא.
חיבורו העיקרי והמפורסם יותר הוא מגדל עוז, על משנה תורה לרמב"ם. בפירושו על הרמב"ם ישנה ככל הנראה עדות ראשונה לכך שהרמב"ם ידע את חכמת הסוד. בתגובה להתלבטותו של הראב"ד האם ידע הרמב"ם את תורת הסוד, כתב אבן גאון:
...ולדעתי שר"מ ז"ל [רמב"ם] ידע בהם [בחכמת הקבלה] בסוף ימיו, שאני מעיד שראיתי בספרד ארץ מולדתינו כתוב במגילה של קלף ישן מיושן לשון זה: אני משה ב"ר מיימון כשירדתי לחדרי המרכבה בינותי בעניין הקץ וכו', וקרובים היו דבריו לדברי המקובלים האמיתיים שרמז רבינו הגדול הרמב"ן בתחילת פירושו לתורה.
הוא מייחס לרמב"ן אמירה על ירידה לחדר מרכבה.
אני משה ב"ר מיימון כשירדתי לחדרי המרכבה בינותיבענין הקץ וכו'; וקרובים היו דברים לדברי המקובלים האמתיים שרמז רבינו הגדול המרב"ן ז"ל בתחלת פירושו לתורה. ר' שם טוב בן אברהם ן' גאון, ספר מגדל עוז על הלכות יסודי התורה פ"א
"ספרות ההיכלות והמרכבה", המיסטיקון יורד לחדרי המרכבה, חדר בתוך חדר עד שבחדר השביעי הוא צופה באל יושב על כיסא רם ונישא. המלאכים שומרים על הפתחים. מי שזכה להגיע לחדר השביעי זוכה לראות במלך ביופיו.האם הביקור הוא של הגוף הפיזי או זהו מסע הנשמה.
אנו יצורים דואליים של גוף ונשמה, שהמקובל יודע להוציאה מהגוף ולאפשר לה לרחף בעולמות עליונים. ישנם תיאורים של מסע הנשמה לעולמות אחרים.
&nbsp
מסע אסטראלי, הנקרא גם הקרנה חוץ גופית וריחוף בין ממדי, הוא פרשנות כוללת לכל צורות ה"חוויה החוץ גופית" אשר גורסת כי ה"גוף האסטראלי" (או "גוף בין ממדי") מתנתק מן הגוף הפיזי ומסוגל לרחף מחוצה לו. כאשר הדבר מתרחש, הגוף הבין ממדי מרחף במישור הבין ממדי.
רעיון הריחוף הבין ממדי מושרש בתיאורי הדת הנפוצים של החיים שלאחר המוות, ובהם מסע או 'עליית' המודעות או הנפש מתוארים כחוויה המתרחשת מחוץ לגוף ובה הגוף הרוחני מגיע למישורי קיום גבוהים יותר. עקב כך, הריחוף הבין ממדי מקושר רבות לחוויות סף מוות וכמו כן מדווח באופן תכוף כמתרחש באופן אקראי בהקשר לצורות שונות של מדיטציה, שינה וחלימה, מחלה ועליית חום הגוף, מעבר ניתוח כירורגי, חוויות נטילת סמים ושיתוק שינה.
המסע האסטראלי מובא לפרקים לכדי עיבוד למען מטרה אישית, ולפרקים נתפס כיכולת הנצרכת לתרגול רוחני. הדבר יכול לערב "ריחוף למישורי קיום גבוהים יותר" הנקראים מישורים אסטראלים אך לרב משמש לתיאור כל חוויה המתרחשת "מחוץ לגוף הפיזי", בכלל זה גם לראות את גופך מבחוץ או ממבט על. לעתים החוויה תדווח כ"חווית התגלות", מפגש עם כפיל כביכול או עם דמות אשר נמצאת במקום אחר ובזמן אחר. (ראהבילוקציה)
האמונה כי אדם עבר חוויה חוץ גופית נפוצה: מאות מקרים אישיים פורסמו במספר ספרים בשנות השישים והשבעים, וסקירות דיווחו כי בין שמונה לחמישים אחוזים (בקהילות מסוימות) השיבו כי הם חוו חוויה שכזו. אף על פי כן, הסברים רבים קיימים לחוויה החוץ גופית אשר לא כוללים בתוכם "בין ממדיות" של המישור או הגוף, ועל פי הדעה הרווחת בקרב מדענים קיומו של המסע האסטראלי בו אדם מסוגל "לצאת מגופו" נמצא בגדר ממצא אנקדוטלי המבוסס על עדויות בלבד.
&nbsp
"המסע של הגוף האסטראלי" בכולם יש ממד נוסף: כי בצלמו בצלם אלוהים ברא את האדם: מדוע הכפילות. יש לנו צלם נוסף, הגוף האורי שלנו שאפשר להטילו במקומות שונים. בקבלה יש טכניקות של התבוננות בגוף האסטראלי. הירידה בחדרי המרכבה יכולה להיות דרך הגוף האסטראלי. בסיפור הרמב"ן ירד לחדרי המרכבה. הרמב"ן היה גדול הקבלה הקטלונית
ור' יעקב זה [=ר' יעקב הנזיר] הלך למצרים ומסר הקבלה להרמב"ם ז"ל ולרוב שמחתו בה היה משתבח בה לתלמידיו ואמנם לא זכה לזה עד קרוב לאחרית ימיו שכבר חבר כל ספריו הנמצאים היום.
והחכם רבי יצחק אברבנל ז"ל בנחלת אבות [=על מסכת אבות] בסוף פרק עקביה [סוף פ"ג] כתב בזה הלשון:
וגם אני שמעתי שהרב הגדול המיימוני כתב באגרת שלו אלה הדברים. בסוף ימי בא אלי אדם אחד ואמר לי דברים של טעם, ואלולי שהייתי בסוף ימי ונתפשטוחבורי בעולם הייתי חוזר מדברים רבים שכתבתי בהם, ואין ספק שדברי קבלה היו אשר שמע באחרית ימיו, עד כאן.
אני ראיתי כתוב בספר אחד בשמו [=של הרמב"ם] בזה הלשון: בסוף ימי בא אלי זקן אחד והאיר עיני בחכמת הקבלה ולולא שנתפשטו ספרי בעולם הייתי חוזר בי מכמה דברים שכתבתי.
ר' מאיר ן' גבאי, ספר עבודת הקודש, חלק העבודה, פרק י"ג
ר' יעקב הנזיר קשור למקובלי פרובנס, שבראשם עמד הראב"ד, בעל ההשגות על הרמב"ם. ר' יצחק סגינא ורבנו של הראב"ד גם הוא בחבורה.
המקובלים מודים שאין קבלה בספרי הרמב"ם, שלמד קבלה אחרי שסיים כתיבת ספריו.
ספר עבודת הקודש, ספר יסוד שמסכם את יסודות הקבלה הספרדית. הוא מביא כאסמכתא את דון יצחק אברבנאל, שמעיד שהרמב"ם אמר שבסוף ימיו לימדוהו דברי קבלה, שהיו גורמים לו בשלב מוקדם יותר לחזור מדברים שכתב.
למקובלים יש אינטרס לקחת את הרמב"ם לצידם., אך דון יצחק אברבנאל אינו מקובל, אלא פילוסוף.
האם הרמב"ם מיסטיקן או פילוסוף. מהי מיסטיקה?
ישנם יותר מ-120 ספרי הקדמה למיסטיקה, שיש בהם 150 הגדרות למיסטיקה. אין הסכמה באשר למונח.
לייבוביץ' היה הפופוליזטור החשוב ביותר בדור הקודם והציג את עולמו של הרמב"ם בדומה להצגתו כמכשף. לייבוביץ' מביאו כפילוסוף שתפס את הרמב"ם בראי הפילוסופיה של עצמו:
דיון רציונאלי עלול להביא אף לידי הכרה מיסטית. הרציונליזם של הרמב"ם מסתיים בשיאו במיסטיקה עמוקה ביותר, שבה נפתחים תהומות של דברים שאי-אפשר להביעם עוד בלשונה של המחשבה הדיסקורסיבית. טעות היא לחשוב שמן המיסטיקה בהכרח נודף ריח של יי"ש של סעודה שלישית, וטעם של שיריים של דג מלוח הנחטף משולחן הרבי. מיסטיקה עלולה להיות נובעת מהסתכלות מתוך הבחינה הרציונאלית הדקה ביותר.ישעיהוליבוביץ, תורה ומצוות בזמן הזה, תל אביב תשי"ד, עמ' 10
32=לב. לייבוביץ' קבע שהאנציקלופדיה העברית תימנה 32 כרכיםעל פי הקבלה.
דיון רציונלי עלול להביא אף לידי הכרה מיסטית. כל מילה מדודה וצריך להבין מה הכוונה בכל מילה. הוא אינו מציב דיכוטומיה בין רציונליות למיסטיקה. אחד הוא המשכו של השני. יש פה מבנה של לוגיקה מודלית.לודוויג בינגנשטיין הטרקטטוס הלוגי- פילוסופי מסתיים בשתיקה, הוא מוביל בסדרת דיונים למיסטיקה.
מאמר לוגי פילוסופי כתוב בצורה מאוד שיטתית ותמציתית, מעין רשימת עובדות לוגיות והמסקנות הנגזרות מהן. הספר מגדיר את מהותה של הפילוסופיה כעיסוק בעובדות לוגיות, שהן מטיבן עובדות הכרחיות, ולא בטבע שהוא מה שישנו, והוא קונטינגנטי מטיבו. משמעותו של הספר שנויה במחלוקת רחבה. יש הסבורים שהוא מציע תאוריה פילוסופית על היחס שבין העולם לבין האדם החושב על העולם. אחרים מבינים אותו כספר אירוני, שמגיע למסקנה קיצונית שאינה דעתו של ויגנשטיין עצמו. הספר מסתיים במילים: "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק", ויש שהבינו את המשפט כקביעה שאין טעם לעסוק בפילוסופיה.
ההשגה השביעית אצל מנדלסון היא המיסטיקה
אין חומה בין הרציונליות למיסטיקה. הם משלימים אחד את השני. האדם התבוני חסר אם אין בו הממד של המיסטיקה.אתונה בלתי אפשרית בלי ירושלים, המייצגת את הנבואה. הסינתזה בין אתונה וירושלים. הנבואה היא חלק מהממד המיסטי.
בתוך עולמו של האדם השלם מתנגשים שני העולמות ועולמו הפנימי נבנה בין היסוד התבוני והיסוד המיסטי שבתוכו. הסינתזה בין ההומוספיאנס להומומיסטיקוס הוא האדם השלם.
המחשבה הדיסקורטיבית= המחשבה הלוגית. שיח (באנגליתDiscourse) מציין דרך חשיבה ממוסדת.
אחד המאפיינים של החוויה המיסטית. החוויה הדתית לסוגיה של ויליאם ג'יימס, שחקר את הדת כחוויה.
ויליאם ג'יימס למד רפואה והיה בין האמריקנים הראשונים להשתלם במעבדה המפורסמת של וונדט בלייפציג. ג'יימס היה בקבוצת המייסדים של הסתדרות הפסיכולוגיה האמריקנית והיה לנשיאה השלישי. בנוסף לרפואה ולפסיכולוגיה, עסק ג'יימס רבות בפילוסופיה. בשנים 1901-2 נשא ג'יימס סדרה של 20 הרצאות באדינבורו בנושא דת וספיריטואליזם. הרצאות אלה פורסמו בסוף 1902 בשם סוגים שונים של החוויה הדתית . אפשר לומר, כי הרצאות אלה היו הרחבה של מסות קודמות שפורסמו בשם הרצון להאמין בשנת 1897.
הדת משקפת את טבע האדם; היא תופעה אנושית. עבור ג'יימס, הדת היא "האמונה שיש סדר בלתי נראה, ושהטוּב העליו

 

[ד.ר. דוליטל]

המשך 2

הדת משקפת את טבע האדם; היא תופעה אנושית. עבור ג'יימס, הדת היא "האמונה שיש סדר בלתי נראה, ושהטוּב העליון שלנו נעוץ בכך, שנתאים את עצמינו לסדר זה" (Hexham, 1999). בהגדרה זו, נוכל לראות שלושה מרכיבים עיקריים, והם: 1) האמונה, 2) סדר על-אנושי, ו- 3) חובת קיום מצוות. קיום המצוות נתפס כתופעה המעודדת את ההתחברות אל סדר עלום על-אנושי נעלה הקיים לטובת האנושות לדעתו של ג'יימס, האדם הדתי מאמין, כי העולם הנתפס ע"י החושים הוא חלק מעולם רוחני יותר, שהוא מקור המשמעות לקיום היקום, לעולם הרוחני הזה שואף האדם להתחבר, התפילה היא הנשָא בעיקרי בין העולם הפנומנלי (=של החושים) לבין העולם הרוחני. כמו-כן, מאמין האדם הדתי, כי לקשר זה יש תוצאות, רוחניות ו/או ממשיות.
לדעתו של ג'יימס, תכונות אלה משותפות לכל הדתות ומקורן בטבע האנושי. אצל האדם יש צורך באמונה זו ואין המדע מספק צורך זה. הוא אינו מתייחס לדוקטרינות הספציפיות של הדתות השונות, אלא, טוען, כי כל הדוקטרינות נובעות מאותו הצורך הבסיסי של האדם להאמין. למרות שלא מצאתי זאת מפורשות, נראה לי, כי ג'יימס סובר, כי הצורך להאמין קשור בצורך לגלות משמעות אונטולוגית; שהאדם הוא ייצור המייצר משמעות.
בהתייחסותו לאספקטים הפסיכולוגיים של הדת, חושף ג'יימס את תובנותיו כלפי הטבע האנושי:
1. הדת מעניקה התלהבות (zest), המעניקה את עצמו לחיים כמו מתנה, והנושא אופי, או של קסם לירי, או של משיכה לנלהבות ולגבורה.
2 . . הבטחה של תחושת בטיחות, מזג של שלווה, וכן, ביחס לאחרים, שפע של רגשות אהבה.
לדעתי חשוב להדגיש כאן, כי עבור ג'יימס, אין הדת משנה המבוססת על עדות אמת של אירועים היסטוריים, אלא היא עונה על הצרכים הרגשיים של האדם. משמע, לדעתו של ג'יימס תכונות אלה – השאיפה לנעלה ולהרואיות, רדיפת השלום ואהבת האדם, הם צרכים חיוניים על פי טבעו. לאורך הדורות, האדם בכל תרבות פיתח את הדת כמענה לצרכים אלה.
ג'יימס מבין, כי ריבוי כתות, אמונות, וריטואלים דתיים נובע מכך, שהאדם בעל מזג שונה עפ"י תערובת תכונותיו המולדות ונסיבות קיומו. בשל הטמפרמנט השונה ונסיבות החיים השונים, אנשים שונים שואבים תכונות שונות מן הדת. האדם במצוקה יזדקק לגאולה; האדם הביישן יזדקק לגבורה; האדם המתוח יזדקק לשלווה. כל זה הוא במטרה להגיע לשביל הזהב בחיים.
הרמב"ם, קבע אמות מידה ליהדות בפרשנות, בהלכה ובפילוסופיה בימי הביניים. כותב הרמב"ם, במשנה תורה בהלכות דעות:
. דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד. ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל ואם יכעס יכעס כעס מעט בכמה שנים. ויש אדם שהוא גבה לבב יותר. ויש שהוא שפל רוח ביותר. ויש שהוא בעל תאווה לא תשבע נפשו מהלוך בתאווה. ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאווה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן. וישבע לנפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כעניין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף. ויש מקצר נפשו שדיו אפילו דבר מעט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו. ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול. ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו. ועל דרכים אלו שאר כל הדעות כגון מהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב וכיוצא בהן:
... וכל הדעות יש מהן דעות שהן לאדם מתחילת ברייתו לפי טבע גופו. ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות. ויש מהן שאינן לאדם מתחילת ברייתו אלא למד אותם מאחרים או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו. או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו:
שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה:
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם. והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו. (א-ד)
כמו שרופא המטפל בשיכור אינו מקבל את תכונות השיכור, כך מדע הדת אינו זהה לחיים על-פי הדת – כך כותב ג'יימס בשם הפילוסוף המוסלמי אלגזאלי. לכן, אין המדע תחליף לדת. בדברי ג'יימס:
אם הדת היא הכלי שבו מקדמים את שליחות האל או האדם, מי שחי חיי שליחות זו, אפילו מעט, משרת את השליחות יותר ממי שרק יודע עליה, אפילו רב. ידיעת החיים היא דבר אחד; תפיסת המקום בחיים, עם הגלים הדינמיים העוברים בישותך – היא דבר אחר לחלוטין. כאן רואים אנו את התנגדותו הנחרצת של ג'יימס לבהייביוריזם הפילוסופי ודבקותו לאינטרוספקציה כדרך להבין את החוויה האנושית בצורתה העמוקה והרחבה. עמדה זו ליוותה את ג'יימס עד סוף חייו, גם כאשר הביהייביוריזם הפך לפרדיגמה הגורפת בפסיכולוגיה. כמו-כן, ניכרת הלהיטות שבה ג'יימס ניגש לחקר החוויה האנושית.
בל נטעה לחשוב שג'יימס היה אדם דתי במובן הממוסד של המילה; ההפך הוא הנכון. עם זאת, הוא הבין שהדת ממלא צורך אנושי עמוק, שהאדם הניזון מן הדת (כהגדרתו של ג'יימס) עשוי למצוא חיי משמעות – או, לפחות, למצוא משמעות בעצם חיפוש המשמעות. לעומת זאת, מבחין ג'יימס בין דת לבין אמונות תפלות לדעתו, האמונות התפלות הן השלכת החששות והחרדות הלא-רציונאליות שלנו על עולם הטבע.
לפי ג'יימס, מתייחסת הדת לחוויה הפרטית והסובייקטיבית, ואילו המדע מתייחס לאידיאל האובייקטיבי הכללי. האובייקטיבי, פירושו שיקוף של המציאות, ואילו הסובייקטיבי הוא- הוא המציאות. הסובייקט החווה הוא החושב, ואילו האובייקטיבי הוא רק אובייקט של מחשבות הסובייקט החושב. המשגה זו דומה במקצת לפנומנולוגיה של הוסרל, שהיה צעיר מג'יימס במקצת, שכתב על התודעה (=מחשבות הסובייקט החווה), שהיא תמיד תודעה של משהו (=האובייקט הנחווה). לכן, לפי ג'יימס, האובייקטיבי הוא תוצאה (אם כי תוצאה הכרחית) של הסובייקטיבי. החוויה הסובייקטיבית היא המציאות הישירה, ואילו האובייקטיבי הוא השיקוף החיוור של המציאות. הדת שייכת לסובייקטיבי והמדע לאובייקטיבי, ולכן הדת נחווה ע"י האדם כמציאותי יותר. ולכן גם הניסיון של המדע לדכא או לזלזל בחוויה הדתית הוא אבסורד. במילותיו של ג'יימס:
ג'יימס מתאר הרגשה מיוחדת, שלדעתו מאפיינת את הקדושים של כל הדתות. להרגשה זו הוא קורא "מצב אמונה". זהו מצב שהוא גם ביולוגי וגם פסיכולוגי. ניתן לאפיינו כמצב של שמחה, הרחבת הדעת, ו"דינמוגני"; כלומר, הוא מרענן את הכוחות. הוא גובר על המלנכוליה, ומעניק כוח להתמיד. הוא מעניק התלהבות, משמעות, קסם ואף הוד לחפצים היומיומיים בחיים. מצבי אמונה מכילים גם תוכן שכלי, אך מינימאלי.
מצב האמונה מכינה את המרחב לדברים גדולים, ושואב לתוכנו את התחושה, כי העולם שלנו, בזכות נפלאותיו, וחשיבותו, ראוי להם. לדעתו של ג'יימס כל הדתות הגדולות מסכימות, כי מצבים אלה קיימים. הביטחון בצדקת דרכנו, בגורל האומה, ובהשגחת האל, כל אלה מקורם במצב האמונה, המייצג עבור האדם את ניצחון של האפשרי על הקיים.
המפגש בין האמונה לבין השכל מוליד את הדוקטרינה הדתית. לדעתו של ג'יימס, לכל הדתות יש גרעין משותף הפירוט אמונותיהם. לדעתו, כל דת אומר לבעל האמונה מה אינו כשורה אצל האדם, ומה תיקונו. התיאולוגיות של כל הדתות הגדולות כוללות:
1. העצמי חצוי כאשר יש חלק עילאי וחלק שפל.
2. שני חלקי העצמי האלה הם במאבק, ויש נטייה להיכנע תחילה לעצמי השפל.
3. לעצמי העילאי יש ישות מסייעת, והיא נתפסת כחיצונית לאדם.
4. אנו שואפים להתאחד עם הכוח המסייע, ומרגישים, כי אכן אפשרית ההתאחדות.
5. חווית התאחדות זו מצדיקה את תחושות הביטחון והשמחה שלנו.
האתגר של האדם, אם כן, הינו:
1. להכיר במציאות העצמי העילאי,
2. להזדהות עמו
3. לזהות אותו עם הישות המסייעת.
כאמור, לדעתו, תהליכים אלה הם משותפים לכל האמונות, אך מאחר וטמונים בהן טיעונים אובייקטיביים, נוכל לבדוק את אמיתותן.
כפי שראינו לעיל מן הרמב"ם, יש דמיונות מדהימים בין הדת של ג'יימס לבין הדת של היהדות. כמובן, יש לקחת בחשבון, כי לג'יימס הייתה עמדה, כי כל הדתות הן ווריאנטים של מספר עקרונות בסיסיים. מבחינה זו, נראה, כי האוניברסליסטים מבין היהודים; כלומר, אלה המאמינים, כי ליהודים יש מסר לעולם ומשימתם בחיים להעביר מסר זה הלאה, מבחינת "אור לגויים" – יכולים למצוא מקום של כבוד בתרומה של החוויה הדתית באונטולוגי

 

[ד.ר. דוליטל]

המשך 3

באונטולוגיה האנושית. איכות החיים של האדם היהודי המאמין היא עשירה ועמוקה.
&nbsp
זו ראשית הקשר בין פסיכולוגיה ובין דת. עד ג'יימס לא נגעו בחלק החוויתי.צריך להבין את האישיות הדתית דרך ההסתכלות בפסיכולוגיה. יש לו פרק חשוב במיסטיקה. אחת ההגדרות היא חוויה שלא ניתן להביעה במילים. דוד אומר "לך דומיה תהילה", אינך יכול להביע יותר. בעמידה מול האל השפה, על כל עושרה, מצומצמת. מגיע לידי תהומות של דברים שאי אפשר להביעם. אדם שהולך על שפת תהום, זוהי חוויית הנפילה. לייבוביץ תוקף את גילויי המיסטיקה בחסידות, שלדידו היא הניוון של המיסטיקה.
מיסטיקה נובעת מהסתכלות, מעידון החשיבה המדעית הלוגית, שם מגיעים לתהומות החשיבה הרציונלית.
אצל הניו אייג' יש בוז למדע.
המהלך אל המיסטיקה חייב לעבור דרך המדעים.הרמב"ם כמדען, איש מדעי הטבע כפי שמשתקף מחיבוריו, חושב שהמדע הוא הכלי החשוב ביותר, בשונה מתפיסת המדע בעולם המודרני, להתקדשותו של האדם ברוח. כך הוא יכול להגיע לשיא בהכרה המיסטית.
הרמב"ם לא היה מכשף או מקובל. הוא היה איש מדע, לא בחילונו במאה ה-19, אלא כהתקדשות. כינוי האל הוא סיבת הסיבות, מושג שמקורו בפילוסופיה של אריסטו. האדם הדתי חייב להיות איש מדע. המדע מאפשר לצפות באל. הרמב"ם אומר שהאדם מתקדש במסעו אל האל. המדע הוא האמצעי, סולם העלייה של היחיד המתקדש להתמזג עם האל. המדע הוא הכלי החשוב ביותר של החוויה המיסטית.
מדובר במיסטיקה שאינה קבלה. בהכות נבואה, הרמב"ם מתאר את הנבואה. השל כתב, שהרמב"ם האמין שזכה לנבואה. אכן האמין בזאת.
&nbsp
מורה נבוכים לרבנו משה בן מימון, פתיחה [תרגמו מיכאל שוורץ]
&nbsp
אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאתנו.
לא; אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום.שהטוב
אחרי כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל. קרוב למה שהיינו בתחילה.
משולים אנו אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד.
יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם, עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום.
זו היא דרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו: ואתה פה עמד עמדי. ונאמר עליו : כי קרן עור פניו.
ויש ביניהם מי שהבריק לו הברק פעם אחת בכל לילו. זאת היא דרגת מי שנאמר עליהם ויתנבאו ולא יספו.
יש מי שיש (לו) הפסקות רבות או מועטות בין ברק לברק.
ויש מי שאינו מגיע לדרגה שחושכו יואר בברק,
אלא בגוף מלוטש או משהו מעין זה כגון אבנים וזולתם המאירים במחשכי הלילה.
אפילו האור המועט הזה המאיר עלינו אינו מתמיד אלא מבהיק ונעלם כאילו הוא להט החרב המתהפכת
לפי מצבים אלו שונות דרגותיהם של השלמים.
אלה אשר לא ראו אור מעולם אלא הם מגששים באפלת לילה עליהם נאמר: לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו מהם האמת נסתרת כליל, חרף עוצמת התגלותה, כמו שנאמר עליהם ועתה לא ראו אור הבהיר הוא בשחקים הם המוני העם ואין מקום להזכירם כאן בספר הזה.
דע שכאשר רוצה אחד השלמים לפי דרגת שלומות להזכיר בפיו או בעטו דבר שהבין מן הסודות האלה אין הוא יכול להבהיר אפילו את המידה שהשיג הבהרה שלמה מסודות כפי שהוא עושה בשאר המדעים שהוראתם מפורסמת אלא יקרה לו כשהוא מלמד את זולתו מה שקרה לו כאשר הוא עצמו למד, כלומר, שהדבר יצוץ ויבהיק ושוב ייסתר, כאילו כך הוא טבעו של דבר זה. אם ירבה ואם ימעט.
&nbsp

 

[aetzbarr]

ההבדל בין ידיעות כלליות לידיעות פרטיות.(תגובה ל 1, 2 , 3)

בעקבות מעשה שהאדם עושה, באה אל עולמו הפנימי ידיעה.
לידיעה זו מסוגל האדם לתת שם ( צירוף של אותיות)
לידיעה זו מסוגל להגיע כל אדם, בתנאי שהוא יעשה את המעשה .
השפה הכללית של בני האדם, היא שפת השמות של ידיעות הבאות בעקבות מעשה.

לכל אדם יש ידיעות הבאות מעולמו הפנימי שלו.
לאדם אין דרך להעביר לאדם אחר, ידיעות מעולמו הפנימי.
כל אדם יכול לתת שם (צירוף אותיות) לידיעות הפנימיות שלו.
כך תתקבל שפה פרטית לכל אדם.

השפה הכללית התלויה במעשה, היא השפה המשותפת לכל בעלי השפות הפרטיות.

הטקסטים ב 1 , 2 , 3 מלאים בידיעות פרטיות.

א.עצבר

 

[ד.ר. דוליטל]

למרות הכל

תודה לאל, אנו מצליחים לתקשר אחד עם השני באמצעות השפה, הכללית והפרטית. ואף ליצור הזדהות.
מתברר ככל שאתה יותר לוקאלי כן אתה נעשה יותר גלובאלי.
וככל שאתה יותר אישי, כך אתה מוצא את עצמך מדבר אל הכלל.

 

[aetzbarr]

צירוף האותיות...ל ת ק ש ר ...זה שם של מה ?

איך מבינים מלים ? הרי כל מלה היא רק צירוף של אותיות.
התפקיד היחיד של צירוף אותיות, הוא רק שם.
השפה האנושית הטבעית , היא בסך הכל שפת שמות.

יש שמות של דברים בעלי משקל כמו עציץ, אבקת כביסה, מטוס, עיפרון, וכו
יש שמות של פעולות, כמו לנשום, לראות, לקפוץ, לסייד, לצייר,

יש שמות של ידיעות טבעיות כלליות הבאות העקבות מעשה, כמו צורה, תנועה, מחוספס,
המעשה המביא לידיעות הטבעיות ששמם צורה ותנועה, הוא פקיחת עיניים ומבט פשוט.

המעשה המביא לידיעה הטבעית ששמה המוסכם הוא מחוספס,הוא החלקת כף היד על פני
שטיח . המעשה המביא לידיעה הטבעית ששמה המוסכם הוא חלק, הוא החלקת כף היד על
פני מרצפת.

ויש שמות של ידיעות טבעיות פרטיות (כמו יופי , קנאה , אהבה ,) הבאות מעולמו הפנימי
של האדם, את התוכן הפנימי לשמות אלו , מעניק כל אדם מעולמו הפנימי שלו.

לכן, יתכן מאוד ולכל אדם יהיה תוכן פנימי אחר, למלה המציינת ידיעה טבעית פרטית.
מצב כזה לא יופיע עם ידיעות טבעיות כלליות, השייכות לעולם החיצוני המשותף לכולם,
וידיעות אלה באות בעקבות מעשה שיש לעשותו.

השפה האנושית היא שפת שמות, ולמלים אין תוכן פנימי.
למלים יש רק תוכן חיצוני של צורה גיאומטרית

אז איך מבינים מלים ? בעזרת מערכת אוטונומית בתת מודע, המתרגמת מלים למעשים.

Autonomous System Subconsciously, that Translates Words into Action,

התרגום נעשה בזמן אמיתי, והאדם כלל לא מודע לו.
בלי מערכת אטונומית זו, המובן היחיד של מלים היה צלילים ייחודיים.
התרגום למעשים מביא לידיעה טבעית, וכך מבינים מלים.

תרגום זה מוצלח לגבי מלים מדרג א , שהן שמות של ידיעות טבעיות כלליות.
תרגום זה אינו מוצלח לגבי מלים מדרג ג , שהן שמות של ידיעות טבעיות הבאות מעולמו
הפנימי של האדם.

האדם בכלל לא יודע שמערכת התרגום האוטונומית קיימת, ולכן נדמה לו שלמלים יש
תוכן פנימי. אבל מה שיש למלים זה רק תוכן חיצוני של צורה גיאומטרית

כל מלה היא רק צירוף של אותיות, ולכל צירוף של אותיות יש צורה ייחודית וצליל ייחודי

א.עצבר

 

[ד.ר. דוליטל]

איך מבינים מלים

כל מלה אינה רק צירוף של אותיות. אלא מייצגת דבר מה, וזה מוסכם על ידי דוברי אותה שפה. והתוצאה שיש תקשורת בין בני האדם באמצעות השפה .
ובאמצעות השפה, הם יכולים להועיל לך, ואתה יכול להועיל להם.
האם תפקיד השפה לא מספיק חשוב בעיניך?
יש לך רעיון יותר טוב?

 

[aetzbarr]

האדם יודע ללכת, יודע לנשום, יודע לבחור, יודע ללמוד,

יודע להמציא, וכן הלאה,,,,

והאדם יודע שהוא יודע

האדם נולד עם ידיעה טבעית.

האדם נולד יודע, והוא יודע להמציא שפה.

השפה האנושית הטבעית היא שפה של שמות.

כדי שיהיו לאדם שמות ללא הגבלה, הוא צריך צורות ללא הגבלה, וכל צורה מאלה תוכל לשמש בתפקיד של שם.

שם של מה ? זוהי השאלה העיקרית, והתשובה היא ...שם של ידיעה טבעית.

צורות ללא הגבלה, מספקים צירופי אותיות.

צירוף האותיות...מ ל ה ...זה שם מוסכם לצירוף של אותיות.

זה התוכן של מלים, צורה חיצונית ייחודית, וצליל ייחודי.

כאשר נותן האדם שם לידיעה טבעית הבאה בעקבות מעשה, נוצרה ההמצאה המדהימה של שפה אנושית, שהוצגה בקטע הקודם.."איך מבינים מלים".

המצאה מדהימה זו נותנת למשתמש בשפה את ההרגשה "כאילו יש תוכן לצירופי אותיות"
אין תוכן לצירופי אותיות

התוכן הוא בידיעה הטבעית של האדם, שהיא מתנת הקסמים שלו.

כל הוויכוחים האינסופיים בפורום זה, נובעים מהתפיסה השגויה, שלצירופי אותיות יש תוכן פנימי משלהם.

התוכן הפנימי נמצא בעולמו הפנימי של האדם, ולא בצירופי האותיות.

התוכן הפנימי קיים, כיוון שלאדם יש ידיעה טבעית.

האדם נולד יודע, והוא גם יודע שהוא יודע.

האם ידעת זאת ?

א.עצבר

 

[אשר אטדגי]

זיל קריא ביה רב

היכן ראית בכל המאמר שצירפת, ובהמשכיו, ובהמשכי המשכיו, שד"ר אלקיים סבור כי הרמב"ם הוא גדול המכשפים?? ריבונו של עולם!

דבריו, כפי שהוגדרו בתחילת המאמר הם: "דימויו המרכזי אצל היהודי בעולם המזרח היא של גדול המכשפים.." - ר"ל - כיצד הרמב"ם נתפס ביהדות העממית, דווקא בניגוד למה שהוא היה!! כל המאמר מעמת את התפיסה העממית הזו - עם הרמב"ם. תפיסה - מול מציאות. והמציאות היא שהרמב"ם התנגד תכלית הניגוד לכישוף וכל כהאי גוונא..
אני מוצא את דבריו של אלקיים נעימים למראה ולמקרא (למעט השגות מינוריות) ואפילו חידשו לי מספר אלמנטים - וארור החושב אוון.

 

[ד.ר. דוליטל]

כנראה שלא ראית את הסרט

https://www.youtube.com/watch?v=WoqJc8J__Xc
היכן ראית אותו מתעמת נגד אלה הסבורים שהרמבם היה גדול המכשפים?
אדרבא הוא הביא אותם כתנא דמסייע .
מדוע לדעתך הוא הביא את הציטוט מליבוביץ? "דיון רציונאלי עלול להביא אף לידי הכרה מיסטית"
&nbsp