אנסה לספק שורה תחתונה
השורה התחתונה היא אידיווידואלית לכל אחד. איש איש ומבנה האישיות שלו, המטענים שלו והחוויות שלו וכו'.
הסיבה שבגללה עזבנו את ישראל היתה תחושת מיאוס עמוקה מהמדינה ומהחברה הישראלית, ומעל הכל - ההכרה שלא הולך להיות שם טוב יותר בתקופת חיינו, והדאגה לילדינו. במקרה שלי - לולא היו לי ילדים, לא הייתי נפרד ממשפחתי בישראל, למרות המצב שם. עד היום, כמעט 3 שנים וחצי אחרי, עוד לא הצלחתי ליישב עם עצמי את הקונפליקט הזה, של הבחירה בין טובת ילדיי (ובעקיפין גם טובתי שלי) ע"י הגירה לקנדה ובין טובתי וטובת שאר המשפחה לו הייתי נשאר בישראל.
טכנית, ההתחלה לא הייתה קשה. זה היה אגרוף ברזל בכפפה של משי. לאשתי יש כאן משפחה (אחים שהיגרו מזמן) וחיכה לה מקום עבודה (כמעט כמו רילוקיישן). אני, לעומת זאת, ויתרתי על מקצוע מכניס ומכובד (שלא בטוח שממש אהבתי) ומצאתי עיסוק אחר שאני מתפרנס ונהנה ממנו. לילדים לקח זמן - אבל גם הם הסתדרו. בסה"כ - הסתדרנו לא רע בכלל, ובזמן קצר מאוד.
אישית, אני חושב שחוויית המעבר והחיים בארץ אחרת לתקופה ממושכת היא נסיון חשוב, מעשיר ומעצים. בינתיים - היה שווה את זה. אם חו"ח מי מבני המשפחה שנשארו בארץ יהיה חולה מאוד ולא אוכל להיות לידו - התשובה כנראה תהייה אחרת.
האם הבחירה היתה נכונה? אין לי מושג. השכן הישראלי לשעבר שלי, בן 60, שעבר לכאן לפני כ-30 שנה, עדיין לא יודע אם עשה בחירה נכונה. בקיץ לפני שנה, בעת המבצע האחרון בעזה, הרגשתי שהבחירה הייתה נכונה, אפילו נכונה מאוד. זה לא מפחית מהגעגועים היומיומיים למשפחה ולמולדת (ולא במובן הלאומי / לאומני). אין ספק שהגירה - ואפילו אם נגדיר את זה רק כ"נסיון" לתקופה מסויימת - יש לה מחיר. את המחיר הכספי קל יחסית לחשב, אבל את שאר המחירים לא בטוח שתדעו עד שלא תנסו בעצמכם. וגם אז - לא בטוח שתוכלו להגיע למסקנה אם היה כדאי.
