סיפור החתונה...
מירה: אבא, יש לי חדשות. אני ואברהם רוצים להתחתן.
ישעיהו: אברהם זפרני? זה שהיה פה בשבוע שעבר?
מירה: כן, אבא.
ישעיהו: מה?! בשביל מה עשיתי 17 דוקטורטים, בשביל שהבת שלי תתחתן בסוף עם מרוקאי???
מירה: מה רע במרוקאי?
ישעיהו: נו באמת, את ספק תמימה ספק מיתממת!
מירה: אבל אבא, אני אוהבת אותו!
ישעיהו: אהבה... מה זה אהבה. היום את אוהבת עוגת קצפת מתוקה ומחר מואסת בה. תוציאי את זה מהראש וזהו. בשביל מה הענקנו לך את החינוך הטוב ביותר ושלחנו אותך לאוניברסיטה במסלול דוקטורט לפיסיקה, כדי שבסוף תערבבי – שלא לומר תמהלי – את הגנים שלנו עם איזה צפון אפריקאי?! לא בא בחשבון!
מירה: אם כך אבא, אני אאלץ להתחתן איתו ללא ברכתך!
ישעיהו: אם תעשי את זה, אני אדאג שיעיפו אותך מהאוניברסיטה ושום מוסד אקדמי בארץ לא יקבל אותך לשורותיו!
מירה: תעשה מה שאתה רוצה אבא. אני החלטתי.
ישעיהו: "הכרעתי", לא "החלטתי". ואת יכולה להיות רגועה, רק בדקתי עד כמה את אוהבת את אברהם. כי "לאהוב" זה לא סתם איזה עניין נפשי אמורפי, אלא תמיד יש לו ביטוי מעשי: ככל ערך, הוא נמדד במה שאתה מוכן להקריב למענו. ואת, בתי, עמדת במבחן הזה בגבורה. אגב, האם סיפרתי לך פעם מה המילה הראשונה המופיעה בשולחן ערוך?
מירה: כן... אבא... בערך מיליון פעם, אויש. טוב, אני חייבת ללכת. נשיקה?
ישעיהו: כבר הבאת לנו את הג'סטות שלהם?...