האם יש אלוהים? / דרור הלוי

[א ב י ב ן]

אכן בעיה לא פשוטה. והיכן אפשר למצוא את ספרך שהזכרת?

 

[שפירא מאיר]

ככלל אני לא מוכר את הספרים שלי

זה ממש לא מענין לעסוק בשיווק וכל כאב הראש הזה.

הספרים היחידים שאני מוכר הם "שפירא חוקר ומטייל בכרתים" (מחקר 27 שנים) והספר:"רכבת-העמק תחנות וסיפורים" (מחקר 22 שנים).

אם אתה רוצה ספרים אחרים כמו "התנ"ך כתוב עברית שכל אחד מבין", אתה מוזמן לבוא עם זכרון נייד ואעביר לך את הספר.

 

[סבא של כפה אדומה]

זה מאד מסקרן מה שאתה מספר שכמעט מתת, לא פעם לא פעמיים..

עכשיו הותרת אותי "חם" מסקרנות..
אני תוהה מדוע רק אותו חבר צריך לדעת?
האם אתה מטפס הרים?
או אולי סוכן מוסד?
אני רוצה ודורש לדעת קצת יותר.

 

[א ב י ב ן]

אל תיסחף... יש לא מעט אנשים שיודעים לפחות על חלק מהמקרים.

מעולם לא הסתרתי..
מה שהתכוונתי לומר, זה שבדיוק לפני כמה ימים, הועלה הנושא שוב, וצינתי זאת כאן, בהקשר
לנושא האמונה בחבר המסתורי ש(אולי) דווקא כן שמר עלי מספר פעמים.
אין לי מושג, האם זה עניין של מזל, עניין של צירוף מקרים או שלא יודע מה...
בסך הכל, העובדה היא שאנשים כן מתפגרים בגלל שגיאות או בשל חוסר מזל, ולכן
זה רק עניין של סטטיסטיקה.
והלוא ברור שלכל אחד מאיתנו יהיה רגע שבו הוא ייפרד מהעולם. מתי? למה? את זה
הרי לא נדע.
ואתה יכול להיות רגוע... איני מטפס הרים, איני סוכן מוסד ואיני עוסק בעבודות שנחשבות כממש מסוכנות.
טוב. נו. בחשמל דווקא כן וגם מזה כמעט ונהרגתי יותר מפעם.
אבל תאונה מפגרת על הכביש? ברק שכמעט ופגע בי? מטען צד שהתפוצץ די קרוב אלי אבל
(למלי ולמזלם של חבריי) לא הוטמן נכון? נפילה מגובה של כ-3.5 מ' שממנה יצאתי כמעט ללא פגע?
ולא. לא מסולם אלא ממעשה שטות שעשיתי.
בהזדמנות, אולי אדבר על זה קצת יותר, אם כי, ככל שזכור לי, כבר העברתי לכאן בעבר סיפור
אחד מאלה.

 

[סבא של כפה אדומה]

אשמח לשמוע סיפור או שניים

אני מאד סקרן לגבי מקרים ואירועים קריטיים שחווים אנשים
ככה גם אפשר ללמוד מטעויות של אחרים.

 

[א ב י ב ן]

אספר לך כאן סיפור, אך בשל אורכו אחלק אותו ל-2 או 3.

המילואים האחרונים שלי בלבנון היו הקשים שעברתי. היינו אמורים להיות המחזור האחרון שמוקם ב"אדמה 30".
היה שם תאג"ד (תחנת איסוף גדודית), ובו היו מרוכזים כל הרופאים המומחים, חדר רנטגן, חדר ניתוח חירום
ובית מרקחת. הבסיס מוקם בגיא, כשהרים מקיפים אותו מ-3 צדדים. מעבר לאחד מהם, היה כפר שיעי עוין.

הגענו למקום ביום חמישי בערב, וביום ששי היה לנו מסדר היכרות עם מפקד המקום. הוא ארגן את המסדר
במרכז המחנה, וסיפר לנו על הפעילות השוטפת של המתקן ועל מיקומו הטופוגרפי. הוא דיבר על הכפר השיעי
השכן, והוסיף, שמזה שלושה חודשים, לא נחתה במקום קטיושה. כמו על פי הזמנה, התפוצצה באותו רגע עצמו
אחת כזו, בסמוך למקלחות. שני חיילים נפצעו קל. הוא מלמל: "זו הראשונה מאז..."

הזמן עבר איכשהו בסדר. מכיוון שהמתקן נועד לפינוי, החלו להתארגן לפינוי כבר במהלך השבוע הראשון בו שהינו שם...
כאן המקום לציין, שהמבנים בהם גרנו היו קרונות טרומיים, עשויים מפח דקיק מבחוץ, שכבת פוליאוריטן באמצע - לבידוד,
ועוד פח דקיק מבפנים. כדי להעניק הגנה לקרונות אלה, הוצבו מסביבם בטונדות "T" בגובה של כ-2.2 מ'. כך נוצרה
חומה בין קרון לקרון, ובין הקרונות לשטח המרכזי.

רכב המנוף שהגיע, החל באיסוף הבטונדות לפני הכל, אולי מתוך תכנון להקל על עצמו את הרמת הקרונות עצמם בהמשך
ואולי בשל חוסר מחשבה גרידא. אנחנו לעומת זאת, איבדנו את ההגנה היחידה שהייתה לנו... גם את הציוד היקר אספו
מאתנו כמובן, וכך נלקחו מעמנו משקפת השדה לצפיית יום ומשקפת אור הכוכבים (.S.L.S) לראיה לילית, עוד בטרם חשבו
מתי בדיוק יפנו אותנו מהמקום ולאן...

כדי לאבטח את עצמנו, היינו יושבים 24 שעות ביממה בתצפית על ההר, שמעברו היה הכפר השיעי. כדי לראות טוב יותר את
הנעשה ממרחק, השתמשנו כמובן במשקפות השונות בהן צוידנו.

ביום השישי השני לשהותנו, נדמה היה לי שראיתי דבר מה חשוד באזור קפל ההר הסמוי, שעליו היו נוהגים השכנים להציב את
משגרי הקטיושות שלהם. הסבתי את תשומת ליבו של הרס"פ לחששותיי, אך זה ענה לי: "מקסימום---קטיושה" והלך לדרכו.
ואמנם, בשבת, בשעת בוקר מוקדמת, נשמעו שני פיצוצים. החיילים שהיו בחוץ, סיפרו על שתי מזרקות שנראו במאגר המים
שמעבר למחנה שלנו.

ביום השישי שלאחריו, הייתי שוב בתצפית על ההר בשעות הבוקר. במהלך זמן שמירתי, ראיתי עדר עיזים שחורות עם שני רועים,
שירדו מההר ונחו מולי. רועה אחד אסף מספר עיזים מהעדר ונע עמן לעבר הקפל הסמוי. הוא התעכב שם זמן מה, חזר, לקח עיזים
אחרות וחזר בשנית על מעשהו. לדאבוני, לא הייתה בידי משקפת, כדי שאוכל לראות טוב יותר מה בדיוק היה קשור לישבני העיזים
שלקח עמו הרועה. למרות זאת, חשדותיי התעוררו, מכיוון שבד"כ היינו רואים על ההר רק כמה פרות, שנעו שם בחופשיות ללא רועה.
לכן, העדר עם רועיו נראה לי חשוד ביותר, החשד גבר בשל העובדה, שהרועים הלכו לקפל ההר הסמוי, וכמובן, כל הסרט הזה התרחש
לנגד עיניי ביום ששי.

רציתי לדווח על הדבר בקשר, אך לרוע המזל, ארע מקרה טרגי בשטח: לא רחוק מאיתנו, קצין ונהג מחיל ההנדסה יצאו לנסיעה,
ובדרכם פגשו בסיור שעסק בפתיחת הציר. אנשי הסיור הציעו לקצין, שימתין עד שיסיימו את המשימה, אבל הקצין מיהר ובקש מנהגו
שימשיך לנסוע. הנהג סירב להמשיך ולנהוג, והם התחלפו במקומותיהם. לאחר מספר מטרים, עלו השניים על מטען שהתפוצץ. הקצין
נהרג במקום והנהג נפצע.
כל הסיפור הועבר ברשת הקשר, וצוות רפואי עם רכב מלווה, התארגנו ליציאה מבסיסנו. במצבים כאלה, קשה מאד למצוא רגע שקט
ברשת הקשר, ולכן הייתי צריך להמתין זמן רב, עד שיכולתי לומר את שהיה עלי להגיד. בתגובה, צעק עלי הקצין התורן שלנו בקשר,
שאפסיק לחסום את הרשת, כי הרי שמעתי מה קרה. באותו רגע, הבנתי שאין כל טעם בהמשך התצפית שניהלתי. ממילא לא הייתה
בידי משקפת ולא יכולתי לראות בביטחון האם חששותיי מבוססים. וכאשר כבר דווחתי על התנועה החשודה, איש לא התייחס לכך ברצינות.
להפך! נטען עלי שאני מטריד את הרשת העמוסה.

הלכתי לחדרי, ורק דאגתי שהמחליף שלי יגיע למשמרתו בזמן. כמו בהרבה מקרים, הטרדתי עצמי בשאלה, מה היה קורה אילו פתחתי
באש לעבר הרועים, ללא קבלת פקודה מפורשת לכך. הם הרי לא סיכנו את חיי באופן מיידי, ולכן, אם היה מתברר שהיו אלה מחבלים,
הייתי מקבל צל"ש, אך אם היה מתגלה שאלה היו סתם רועים תמימים - הייתי נשפט לתקופת מאסר ממושכת. זהו למעשה ההבדל הנצחי,
שמבדיל בין צל"ש לבין טר"ש. אני באופן אישי, לא רציתי ליטול על עצמי את הסיכון המיותר...

השתלשלות הנסיבות הוכיחה בדיעבד, כי באירוע זה, איבדתי את האפשרות היחידה בחיי לקבל צל"ש. מה חבל...

בשעה 02:30, נשמעו שני פיצוצים רמים, אך איש לא התייחס לכך. כידוע, היו כבר מקרים שקטיושות "פספסו" אותנו ולא לקחנו את זה קשה.
למען האמת, היה די קל לטווח אותנו: בקצה המחנה שלנו, ניצבה תחנת ממסר של גלי צה"ל, והאנטנה, ה"משושה" הרמה של המשדר, התנוססה
לגובה רב. זו בלטה היטב בשטח המישורי, ומי שהכיר את המקום, יכול היה בקלות להתבסס על האנטנה כנקודת ציון. סביר אם-כך להניח, כי בדרך
זו, יכלו העויינים לטווח את משגריהם אל מרכז המחנה שלנו בקלות.

בשעה 03:00, הגיע תורי לשמור עם אחד הרופאים (הפסיכיאטר שלנו), עד השעה 06:00. שאלתיו אם שמע את ההתפוצצויות והוא השיב בשלילה.
"הרגעתי אותו", ואמרתי, שלפי כמות העיזים שנעו לקפל ההר הסמוי, סביר להניח שזה היה רק ה"ספתח". ואכן, כחצי שעה לאחר התחלת המשמרת,
שמענו קול נפץ עז. הספקתי רק לומר ש"הפעם זה קרוב" וריקושטים נחתו על גג העמדה שלנו. רציתי להציץ ולראות מה ארע והיכן, אך ברגע שהתחלתי
לצאת מהעמדה, נשמע קול נפץ שני. התחפרתי מחדש בעמדה, חיכיתי עוד רגע ויצאתי. ראיתי את האמבולנס, שעמד ברחבת החנייה שבמרכז המחנה,
עולה באש ענקית. ניתן היה רק לשער, שהפיצוץ השני ששמענו, היה קול התפוצצות מיכל הדלק של הרכב הבוער.
המשך יבוא

 

[א ב י ב ן]

הנה החלק השני...

מספר רגעים לאחר מכן, זיהינו רכב מקומי שהקיף את המחנה, כפי הנראה, מתוך ניסיון לבחון את מידת הנזק שנגרם לנו. חברי לשמירה אמר כדרכו
בציניות: "יש לי רעיון! תירה בו"! אבל הייתה לי גם תשובה מוכנה עבורו ועבור שכמותו: "והרי גם לך יש נשק. היות שאתה הבכיר מבין שנינו, ראוי
שתירה בו אתה". תשובתו הייתה קצרה וכמעט משכנעת: "אני הקצין, המפקד וגם הפסיכיאטר שלך..." (טוב. ברור ששנינו ידענו היטב, כי הציניות
היא שהנחתה אותנו, ולשנינו לא היו כוונות לפתוח באש).

תוך זמן קצר, הגיע גם רכב כיבוי אש צה"לי, ששקד לכבות את הלהבות, אשר אחזו באמבולנס ובמבנה הסמוך.

עד שהשמש הפציעה, לא נעשה כל ניסיון להגיע אל קפל ההר הסמוי. רק בשעה 05:45, הופיע מסוק, שטס לכוון החשוד. בשעה 06:00, שמענו
שני פיצוצים רחוקים וראינו שתי פטריות עשן באופק. לאחר מכן, הגיע המסוק אלינו, לצורך תדלוק (היו לנו חביות דלק למסוקים). עזרתי לצוות לשאוב
דלק מהחבית, בתקווה שאוכל להתקרב ל'מקור החדשות', ואכן, הצלחתי לשוחח עם הטייס והנווט. הם סיפרו לי, שבמקום נמצאו מספר רב של משגרים:
שני משגרים פעלו בשעה 02:30 ואחד בשעה 03:30. שני משגרים כוונו לשעה 04:30, אך הם לא פעלו. שניים היו מכוונים לשעה 06:00 ולכן פרק
הזמן שנותר לנטרולם היה אפסי. זו הסיבה שהם הוטו לגבעה שמנגד, ואכן, לאחר זמן קצר ביותר הם שוגרו. שני משגרים כוונו לשעה 07:30 ועוד
ארבעה היו ללא טיימרים...

בסך הכל, הסתבר שהיה לנו מזל גדול. המפקד התורן הלילי שלנו (רופא כירורג במקצועו), התניע את הג'יפ שחנה ליד האמבולנס, ממש רגע לפני
הפיצוץ, ועוד הספיק להתרחק ממנו מטרים ספורים. מכיוון שהוא הקפיד תמיד ללבוש שכפ"ץ, ננעץ רסיס אחד באפוד המגן שלו, אך הוא עצמו לא נפגע.

רסיס אחד נכנס לקרון מגורים סמוך ויצא מהקיר הנגדי. האחות שישנה במיטה, שמעליה עף הרסיס, יצאה מהחדר לשירותים וכך חסכה מעצמה פגיעה.
חייל אחר, שאהב לישון עם ראש מורם, הניח 3 שמיכות מתחת לראשו. רסיס ננעץ בשמיכה האמצעית שלמראשותיו.

למעשה, רוב הרסיסים נכנסו לקרון הניתוחים ועשו בו שמות. מקרר מנות הדם רוסק, ומנות הדם נמרחו מסביב כמו קטשופ. הטוב שבעניין היה, שקרון
הניתוחים לא היה מאוכלס ולכן איש לא נפגע בו . מיקומו היה כמובן הקרוב ביותר לאמבולנס הפגוע.

לסיכומו של דבר, אף חייל לא נפגע ולו בשריטה, אך הדבר לא נבע מתכנון וממחשבת תחילה. קשה לי מאד להשלים עם העובדה, שהייתה כאן השגחה
עליונה, אם כי, מאד יתכן שכך הוא.

בחדשות של שידורי ישראל, נשמעה הודעה קצרה: "קטיושה נחתה בבסיס צה"ל בלבנון. נגרם נזק, אך אין נפגעים לכוחותינו."

המשך היום היה קשה ביותר. המ"פ ערך עמנו תרגולות של תפיסת מסתורים, דבר שהעיק עלינו וגרם לנו תחושה של חוסר ישע מוגברת (ומתי נתפוס
מחסה אם הקטיושה נחתה כבר?) אצל אחד הרופאים שלנו עלה הדופק ל-200, וכך נשאר יום שלם (ככל הידוע לי, רופא זה שוחרר לחלוטין מהיחידה,
לאחר מילואים אלה). בשעת הצהריים, הגיעו אלינו שני קצינים בכירים: המר"פ וקצין שריון (שניהם בדרגת אל"מ). הבענו בפניהם את מורת רוחינו על
ההפקרות וההזנחה שחשנו עקב הפיגוע, וסיפורי הרקע שהיו סביבו. בתגובה, נאמר לנו כי אכן, יש מה ללמוד מהשתלשלות אירועים שלומיאלית זו.

קצין השריון הבטיח, שיעמיד לקראת ליל טנק בעל יכולת ראיה בחושך - בעזרת הדמיה טרמית. בדרך זו, יוכלו המפעילים לגלות כל תנועה חשודה בשטח
ובמידה שיגלו כזו, יירו. ואכן, בשעות הערב המאוחרות ירה הטנק ארבעה פגזים ללא כל התראה! הפאניקה בקרבנו רק גברה... אני הייתי אחד החיילים
הראשונים שהבחין בכך, שקול הנפץ הראשון היה חזק, ולאחריו נשמע באיחור קול נפץ חלש בהרבה. מכאן הסקתי, שמדובר בירי מהטנק, לעבר מטרה
רחוקה. יצאתי החוצה, והספקתי לראות רשף מכוון הטנק ולהבה ממקום פגיעת הפגז. כמובן שזכיתי לראות גם את רשף הפגז במעופו. קול הנפץ הבא
נשמע כצפוי באיחור, בשל המרחק הרב.

בבדיקה רגלית שערכו סיירי הטנק בבוקר, נמצא כי הירי כוון למקום אליו רגל אדם אינה יכולה להגיע. לכן, לא היה ברור מה ראו מפעילי הכלי בלילה. שמא
היו אלה תנים? מי יודע...

מספר שנים לאחר מכן, הגעתי לרופא הכירורג שלנו לבדיקה. הוא כמובן זכר מי אני, והשיחה בינינו גלשה גם לכיוון האירועים שחווינו יחדיו באותם מילואים...
אחרי ששוחחנו על מצבי הבריאותי, עברנו לשוחח על אירועי יום ו' הארור... סיפרתי לו על כך, שהייתי התצפיתן שראה את העזים על ההר ועל חשדותיי,
שעלו בעת הצפייה בהן. סיפרתי לו כמובן גם על הצעקות שחטפתי, כשדיווחתי בקשר על מה שראיתי ושוב ראיתי אל כל התמונה המלאה לנגד עיניי.

הוא "בתמורה" סיפר לי, שהקטיושה עברה למעשה מעליו ואז היא פגעה באמבולנס שחנה מעבר למקום בו הוא נמצא. היות שמרבית הרסיסים מתפזרים
לכיוון המעוף של הטיל והלאה, כמות הרסיסים שניתזו לאחור הייתה זעומה. אז הנה ההסבר, כיצד נוצר המצב, שכל כך מעט רסיסים הגיעו
לקרונות המגורים שלנו (שהיו ממוקמים מאחורי האמבולנס מנקודת מעוף הטיל), או כיצד נוצר המצב, בו הדוקטור נמצא כה קרוב למקום הפיצוץ,
אך רק רסיס אחד חדר לו לשכפ"ץ.

הוא סיפר לי, שרק במהלך מסדר הבוקר, הוא חש את העקצוץ של חוד הרסיס במותנו, ואז הוא פתח ערכת ניתוח שהייתה בכיסו, ובעזרת אזמל המנתחים,
הוא חילץ את הרסיס מהשכפ"ץ. לאחר ששלף את הרסיס, הוא מדד כמובן את המיקום של חדירת הרסיס, ומצא כי אילולא השתמש בשכפ"ץ, קרוב לודאי
שהיה נפגע בכבד – לדבריו, סוג של פגיעה קטלנית.

הוא גם סיפר לי, שהאמבולנס הבוער החל "לנסוע" בעקבות הפיצוץ והחשש הגדול ביותר שלו היה שמא יגיע האמבולנס לאחד מקרונות המגורים הטרומיים
שלנו. אילו דבר כזה היה קורה, הקרון היה מתלקח מיד ואז היה קורה אסון נוראי: כאשר חומר הבידוד (פוליאוריטן) שמצוי בדפנות מבנה שכזה מתלקח,
הוא נשרף בשניות ומשחרר לאוויר חומר רעיל וקטלני. היו כבר אסונות כבדים בעקבות שריפות שכאלה ומוטב שלא לחשוב על כך אפילו.

למרבה המזל, גם צמיגי הרכב התלקחו והתפוצצו תוך זמן קצר, כך שהרכב נעצר כתוצאה מכך. חום השריפה שאחזה באמבולנס היה כה רב, עדי כי מצאנו
בסביבת האמבולנס נטיפי אלומיניום וזכוכיות שניתכו ממנו ונקרשו על הארץ.

הוא הוסיף ואמר: "ככל שאני זוכר, הסיפור הזה היה בפסח 90. אבל אל תחשוב שזו הייתה הפצצה היחידה ש"חמקתי" ממנה. בשנת 91, בזמן מלחמת
המפרץ, ביצעתי ניתוח בבי"ח "כרמל" ואז נשמעה אזעקה. את ה"בום" של ההתפוצצות שמענו היטב בחדר הניתוח ואני אמרתי שזה נשמע מכיוון ביתי.
לאחר שסיימתי את הניתוח, התקשרתי לאשתי והיא סיפרה לי שהטיל התפוצץ ממש באזור שלנו, וכל השמשות בחלונות הבית התנפצו".
כאן אציין, כי טיל הסקאד הזה היה למעשה בדרכו לים, אבל טיל פטריוט ששוגר לעברו, גרם לו להתפוצץ באוויר באזור הכרמל. שמשות רבות בבתים לא
מעטים נופצו כתוצאה מכך, אך למרבה המזל, חלק גדול אחד מהטיל נחת על הכביש שהיה ריק מכלי רכב, וחלקים אחרים התפזרו באזורים לא מיושבים.
למעשה, לא היו אבידות בנפש כתוצאה מכך וגם נזקי הרכוש היו קלים. את קול הנפץ אגב, שמענו בטבעון, ואני זוכר היטב את אותו ערב בו זה קרה.

 

[אריק בד חביב]

מבלי לפגוע כלל - אבל אני לא קורא

בדר"כ סטטוסים ארוכים במרשתת. אין לי סבלנות, ואם השורה הראשונה לא תופסת אותי, אני לא נותן צ'אנס.
מתנצל

 

[א ב י ב ן]

אין חובה. תרצה? תקרא. לא תרצה? תפסיד.

 

[סבא של כפה אדומה]

אני משער שזאת הייתה חוויה טראומטית

תודה על השיתוף.

רק הבוקר היה לי זמן לקרוא את הפוסטים שלך.
ראשית זה טוב שאתה מוציא דברים (שיושבים בבטן) החוצה
תראה אני הייתי בלבנון בשנת 82 כמדומני
מיד אחרי הפלישה של צהל ללבנון
יענו מלחמת לבנון הראשונה.
לעומת מה שאתה מספר
התקופה שבה אני הייתי, זה היה בית הבראה
חסן נסראללה כנראה היה עדיין עושה קקי בתוך חיתול.
היינו מטיילים בצור ובצידון כמו בדיזינגוף.

ומה שעיניין אותנו זה, איך להבריח איזה מכשיר ווידאו מחורבן מבלי לשלם מכס.

 

[א ב י ב ן]

או קיי סבא'לה. היו עוד סיפורים ותקרא את כולם...

בכל מקרה, תודה שהגבת ועוררת בי עוד כמה זיכרונות...
אז ככה. הייתי במילואים, שמהם השתחררתי ממש ביום ו', יומיים לפני הכניסה ללבנון במבצע של"ג. היות שהייתה לי חופשה קצרה בסוף המילואים, החלטתי להגיע לבסיס
"הכי מוקדם שאפשר", כדי להשתחרר במהירות, לפני שכל הפלוגה שלנו תשתחרר.
הגעתי כל כך מוקדם, עד כי נאלצתי להמתין שהאפסנאות והנשקייה ייפתחו, ואז יכולתי להזדכות ולהזתחרר. כשסיימתי את התהליך והתחלתי לחפש טרמפים הביתה,
ראיתי שיירות אינסופיות שהובילו טנקים ונגמ"שים לרמה"ג, וכאשר יתר חבריי התכוננו
להשתחרר, הם קיבלו צווי 8 ביד ונאלצו להמשיך במילואים עוד מספר ימים טובים...
כפי שהבנתי, לי לא יכלו לתת צו 8, כי החוק לא מאפשר לגייס מייד לאחר שמשחררים,
ובדרך זו, הצלחתי לחמוק מהארכת המילואים, כאשר שאר חבריי לא זכו לכך.
אז כן. במוצ"ש כבר הייתה נקודת איסוף באזור מגוריי, וכך גם בחיפה. רבים נקראו אז
למילואים בצווי 8.
אז... לאחר חודשיים, קראו לי שוב למילואים, ואחרי כן, נקראתי 3 פעמים בשנה לשירות
מילואים. בשנתיים שלאחר מכן, עשיתי בכל שנה 3 נגלות של 30 יום, כלומר, 90 ימי
מילואים בשנה.
אז בהתחלה, באמת טיילנו בלבנון, והיה "ממש נחמד". אבל לאחר מכן, אט אט, וככל שנקף
הזמן, כך גם גברו החששות מכל נסיעה 'מיותרת', והחלו לצאת אך ורק בשיירות.
פה התפוצץ מטען. שם הייתה משאית תופת, וכן. היו לי גם מילואים, שמהם השתחררתי
יומיים לפני שנכנסה משאית התופת לבסיס מג"ב בצור, וגבתה ככל שזכור לי 22 קורבנות
(וכנראה שיותר). זכורה לי התקופה שאתה מזכיר, בה חיילים הבריחו מכשירי וידאו
(שאז היו די חדשים בארץ), ואילו אני הברחתי משהו אחר (ששששששששששש. אל תגלה).
אז זהו. העיקר שזה מאחורינו ואנחנו עברנו את זה בשלום. בעיניי זו הייתה תקופה מקוללת,
שגבתה מאות חיים מיותרים.
שיהיה לך סופ"ש נעים, ולגבי ההערה שלך מאתמול, אנסה להתחשב בך.

 

[א ב י ב ן]

ואם גם נגיד שבסיפור ההוא היו טעויות אנוש, בוא ואספר לך

עוד סיפור, שכולו נובע מ"השגחה עליונה" או ממזל גדול.

יום אחד, תליתי מנורה במטבח של שכנה לבית המשותף. כשהגעתי לביתה, מזג
האוויר היה סביר, אך ככל שהתקדמתי בעבודה (הלא ממושכת), התחלתי לשמוע את
טפטוף הגשם, אשר הפך במהירות לגשם זלעפות. ירדתי מהסולם, והתקדמתי לעבר
הקיר, כדי להדליק את המנורה שזה עתה סיימתי את מלאכת תלייתה. ידי נשלחה
למפסק, אלא שרגע קט בטרם נגעתי בו, פילח את האוויר קול נפץ עז, שהזכיר ירייה
של פגז. בום אדיר וצלול, ללא הד, וללא שביב של המשכיות. מיד הבנתי שזה היה
קרוב מאד.

היות שמבטי היה מופנה לעבר המנורה, נדהמתי לראות במקום חיבור המנורה
לתקרה, כדור אור כסוף, נוצץ ובוהק, שתפח וגדל במהירות, מגודל של כדור פינג פונג
לגודל של כדורגל, ושוב נבלע בתקרה ונעלם כלא היה. שלחתי שוב את ידי למפסק
והדלקתי את האור. המנורה דלקה כראוי.

שתיתי עם השכנה כוס קפה, לקחתי את הכסף והכלים והלכתי לביתי.
כשהגעתי לדירתי, נוכחתי שאין לי מים בברז. יצאתי החוצה, כדי לבדוק האם מישהו
סגר לי את השיבר, אלא שלתדהמתי, שמעתי קול זרימה חזקה של מים. לאן? לא
ידעתי. והלוא בבית כל הברזים היו סגורים!

עליתי לכביש והסתכלתי על הגג. לתדהמתי, גיליתי שדוד השמש שלי "דימם" מים מכל
עבר, וקולט השמש נעלם כלא היה...

סגרתי את השיבר ועליתי לגג. ומה ראיתי?
כתם שחור על הדוד (הלבן)...
אז מה היה לנו פה?
ברק פגע ישירות בגוף הדוד, וזה מה שהניב את קול יריית הפגז, וכפי שחשבתי, זה
אכן היה קרוב מאד אלינו. קולט השמש ניתק מהדוד בעקבות ההדף, קרע את
הצינורות, התעופף באוויר, ובמעופו שבר את זגוגיות הקולט של השכנה שלי. בסיום
דרכו, נחת הקולט בקצה הגג, כשהוא נח שם על נקודת שיווי המשקל שלו. אילו רק
נחת סנטימטר אחד רחוק יותר, הרי שהיה נופל לקרקע והייתי מאבד אותו כי היה
נהרס. במקרה הזה, רק הזכוכיות נשברו ויכולתי להחזיר את הקולט למקומו בשלום.

היות שהדוד עמד על הגג החשוף, הרי שהמתח החשמלי של הברק עבר דרך ברזלי
המבנה לכל הדירות, ובין היתר יצר את אותו כדור זוהר שראיתי. חשוב לציין, שאילו
הכדור היה תופח עוד במעט, הוא היה נושר מהתקרה ונופל על הרצפה. במקרה כזה,
הכדור היה מתנפץ לאלפי רסיסים קטנים, כשהוא יוצר גל הדף אדיר, בעל כוח הרס,
שעלול לקרוע רצפה, שהיא גם תקרה של מי שגר מתחתיה. במקרה שלנו, הרצפה
אכן הייתה תקרה, ונס גדול היה לנו, שזה פשוט לא קרה. ועד היכן הגיע המזל הגדול
שלי? ראשית, סיימתי לתלות את המנורה וירדתי מהסולם ממש רגע קט לפני שזה
קרה, כך שהכדור לא פגע בי ולא זרם דרך גופי לרצפה דרך סולם המתכת שעליו עמדתי.. [אילו פגע, סביר כי סיפור זה כלל לא היה נכתב, או שעיתונאי טוב היה הופך
אותו למטעם משל עצמו]. מעבר לכך, פרק הזמן שהפריד ביני לבין המגע עם המפסק,
אף הוא נמדד בשבריר של שנייה. סביר להניח, שאילו נגעתי במפסק, גם אז הכדור
היה מתרוקן ממטענו ונספג לתוך ידי כשהוא זורם דרך גופי ישירות לרצפה, שהרי חוטי
החשמל שבקיר לא היו מסרבים לו. ואגב, עצמת המטען הייתה כה חזקה, עד כי אצל
אחת השכנות נשרף מדחס המקרר בעקבות פגיעתו של אותו ברק.

 

[א ב י ב ן]

וכעת אספר לך סיפור טרי טרי, שסיפר לי בני, שמטייל כעת בדרום

אמריקה.

אז הוא היה בפנמה, וכחלק מהמסע, הוא הצטרף לשאטל לילי שנסע מבית מלון אחד לאחר.
הדרך הייתה הררית ומפותלת, וענן ערפל כיסה את ההר. הנהג, שקיווה לראות את הדרך
טוב יותר, אם ייצא מהרכב, יצא, כשהוא הותיר אחריו דלת פתוחה ובלם יד שלא נדרך כראוי.

אט אט הרכב החל להידרדר לאחור, וגלגל אחד ירד כבר מהכביש לשוליים. האוטו קיפץ,
ובני, שישב על המושב המרכזי בשורה הראשונה, התעורר מהטלטול.
2 בנות אמריקאיות שישבו מאחור צרחו בפאניקה "!Stop the car", אך הן לא זזו ממקומן...
בני זינק וניגש למושב הנהג. המחשבות רצו בראשו...
האם להתיישב וללחוץ על דוושת הבלם?
האם להטות הגה ולמנוע ירידה מהכביש?
והאם...?
ואז, הוא משך בכוח את ידית בלם היד ועצר באחת את ההידרדרות, שאיימה להפיל את
הרכב לתהום.

אז כבר היינו בסרטים שכאלה. ברגע של סכנה, המחשבות רצות במהירות מטורפת, ואם גם אז
לא הגעת לפתרון הנכון והגואל, אתה כבר לא תזכור ולא תזכה גם לזכור מה עבר לך אז בראש.

 

[איש המתח]

אתה שואל אם לבורא יש זמן?
הייתי שואל אם לך יש זמן.
&nbsp

 

[א ב י ב ן]

ברור שזמני קצר יחסית לנצח. אלא שאתה בטח התכוונת לשאול,

האם נותר לי עוד זמן. אז המענה שלי הוא שעד לרגע המר אין לדעת, וכשהרגע המר מגיע,
כבר לא אדע. אז עזוב. קשקוש בלבוש.
ואגב, כשתהיתי, האם לבורא יש זמן, התכוונתי לשאול, האם לבורא יש זמן לחפור דווקא בי,
באביבן, כשיש בעולם עוד מעל ל-7 מיליארד אנשים, שחלקם טובים ממני עשרות מונים.
אז למה דווקא להתעסק אתי ולחכות בסבלנות עד לרגע בו (אולי) אחליט שהגיע הזמן להאמין בבורא?
והאמת? זה ממש לא נראה לי כהגיוני מצידו.

 

[איש המתח]

חשוב רגע...

אם אתה מיותר,
מלכתחילה בשביל מה לברוא אותך?
החזר ציוד כמו שאומרים, וחסל.

 

[שפירא מאיר]

ישנה שורה בשיר, שאימצה את השורה המכוערת:

"...אלוהים נתן לך במתנה את החיים על פני האדמה ..."

אז אביבן לא חייב לאף אחד שום דבר, כי מי שנותן את החיים הם האבא והאמא להם הוא חייב לתת את הכבוד והיקר וההערכה, ולא "חבר דמיוני" ורבניו.....

 

[איש המתח]

ומי נתן חיים

לאבא ואמא הראשונים על פני האדמה?

 

[א ב י ב ן]

בהתחלה היו יסודות כימיים. עם הזמן נוצרו שרשראות חלבונים.

בהמשך, אותן שרשראות יצרו חיים במתכונת של חד תאיים.
מכאן זה התפתח הלאה, עד שנוצרו צמחים ודגים.
בעלי החיים שעלו ליבשה התחלקו למחלקות שונות, כשבראשן מחלקת היונקים.
במהלך השנים, נוצרו צורות חיים מתקדמות יותר ויותר, עד שנוצר גם האדם.
האם נברא? האם זו תולדה של התפתחות? האם והאם...
וכמובן שלא היו "אבא ואמא ראשונים" אלא חלק מתהליך.

 

[איש המתח]

חלק מתהליך?

ואיך התחיל התהליך בכלל?