אוקי, הגישה שלי היא גישה תועלתנית (פרגמטית)
כמובן שבשביל מדידת צריך איזה קריטריון מה עדיף, האם עדיף א' או ב'.
יש שני דרכים למדוד את זה - סך ה"אושר" של בני האדם, וסך ה"אומללות" של בני האדם .
יש למשל את הדילמה הידועה - למשל אם ניתן על ידי הריגתו של אדם אחד ביום (בזירה למשל)
לשמח מיליונים, האם זה מוצדק? לדעתי זהו עוול.
על כן אני חושב שחירות זהו ערך מוצדק, כי אנשים בדרך כלל יודעים הכי טוב מה טוב להם.
אבל שים לב שהחירות אינה קיימת לדעתי בחלל הריק, אלא מבחינת התועלת שלה -
יש מצבים בהם הגבלת החירות נכונה יותר (למשל עבור ילדים).
האם השוק הוא התשובה לכל? להבנתי השוק הוא מנגנון תמסורת בלבד
הוא לא מעצב את החברה אלא מעוצב על ידה, יותר נכון על ידי עושי השוק - המעטים בעלי העוצמה,
ונתינת כח בלתי מוגבל לאנשים שלא נבחרו על ידי אף אחד
ולא חייבים שום דבר לאף אחד עשויה לביא למצב גרוע יותר. פחות חירות לכל האנשים, ויותר אומללות.
אני חושב שהטענה כאילו ללא "מעורבות ממשלתית" לא יהיו מונופולים וקרטלים זוהי מנטרה שגויה (עובדתית - לא ערכית)
הפוליטיקה תמיד קיימת היכן שקיימים בני אדם שמתאגדים לאיזה מטרה, ועדיף למסד אותה על ידי המדינה
במוסדות דמוקרטיים מאשר למסור את המפתחות למישהו שאיננו יודעים אף כיצד הוא נראה.
אני לא מכיר בדבר כזה שנקרא זכות הקניין בתור משהו בסיסי ועקרוני (אקסיומה). זכות הקניין היא אמצעי ולא מטרה
אמצעי חשוב, אבל אמצעי בלבד, לארגון החברה כדי להגביר האושר ולהקטין הסבל.
יש גם זכויות אחרות, חופש הדיבור, חופש העיסוק, הזכות לפרטיות, הזכות להתאגד, ועוד.
כמובן שזה הופך את המצד למסובך יותר, אבל מי אמר שהקיום האנושי זה דבר פשוט?