האם לדעתכם פינק פלויד ממוסחרים יותר
- פותח הנושא THEDUDE911
- פורסם בתאריך
adonhashlulit
New member
זה לא מוחלט
"א. כל מי שחתום בחברת תקליטים כלשהיא הוא 'ממוסחר', היינו, מוציא אלבומים או מוצרים אחרים, שמטרתם להמכר, במקסימום עותקים." - אך היו להקות בודדות כמו הגרייטפול דד שלמרות שהיו חתומות על חוזים עם חברות ענק (נדמה לי שעם WB) חיו את החופש להם הטיפו ובהופעות שלהם (שהיו ברובן חינמיות) היו מחלקים אלבומים חינם. בכל מקרה - לדעתי פינק פלויד כמעט ככל הלהקות ידועות השם הייתה ממוסחרת, אבל לפחות הם הצליחו (גם אם ללא תיכנון) לשנות את המוזיקה לנצח, ולטובה, ולא חסרות להקות פלסטיות שהחריבו את המוזיקה דווקא (אז והיום). אז אפילו שזרע יצירתם הייתה כסף - איכות היצירה לא נפגמה, תקנוני אם אני טועה.
"א. כל מי שחתום בחברת תקליטים כלשהיא הוא 'ממוסחר', היינו, מוציא אלבומים או מוצרים אחרים, שמטרתם להמכר, במקסימום עותקים." - אך היו להקות בודדות כמו הגרייטפול דד שלמרות שהיו חתומות על חוזים עם חברות ענק (נדמה לי שעם WB) חיו את החופש להם הטיפו ובהופעות שלהם (שהיו ברובן חינמיות) היו מחלקים אלבומים חינם. בכל מקרה - לדעתי פינק פלויד כמעט ככל הלהקות ידועות השם הייתה ממוסחרת, אבל לפחות הם הצליחו (גם אם ללא תיכנון) לשנות את המוזיקה לנצח, ולטובה, ולא חסרות להקות פלסטיות שהחריבו את המוזיקה דווקא (אז והיום). אז אפילו שזרע יצירתם הייתה כסף - איכות היצירה לא נפגמה, תקנוני אם אני טועה.
ציףציף1000
New member
הגרייטפול דד עשו כסף טוב
הם יכלו להרשות לעצמם לחלק אלבומים חינם (אם אכן עשו זאת; לא ידוע לי) רק משום שהיו להם מקורות הכנסה אחרים. כמי שהיו חתומים בחברת תקליטים ממוסדת, תמלוגיהם היו מובטחים (לפחות החל מסוף שנות השישים). אישית, אני לא רואה שום הבדל בין אלו לאלו. גילמור תורם מיליונים לצדקה, וכך גם ווטרס (והאחרים, בעצם). הפלויד תרמו את כל הכסף שקיבלו בעבור הפרסומת האחת והיחידה שעשו, גם כן לצדקה. וגם אם ווטרס וגילמור שווים, כ"א מהם, עשרות מיליוני פאונד, זה לא מוריד מערך המוסיקה שהם עושים. וכאמור, אני לא רואה הבדל בין הפלויד או הגרייטפול דד, לבין להקות צעירות שחתומות באיזו לייבל אינדי קטנה, ולא רואים גרוש. גם אלו וגם אלו רוצים להתפרנס, ורוצים להגיע למקסימום קהל. וכן, כולם מתפשרים - גם אלו שאמנותם היא הדבר החשוב להם ביותר. מידת ההתפשרות תלויה, ברוב המקרים, לא באמן עצמו אלא בחברת התקליטים ובמצב השוק ברגע נתון. אני יודעת שבתקופה מסויימת בהתפתחות המוסיקלית שלנו, חשובה מאוד הבחנה בין מוסיקה "מסחרית" למוסיקה "אמנותית", אבל עם הזמן רואים, שהבחנה זו היא מטעה. יש מוסיקה טובה יותר וטובה פחות; "מסחריות" היא לא האלמנט המבדיל בין זו לבין זו. לפחות כך הדבר נראה בזקנתי המופלגת. אגב, לאילו להקות התכוונת ב"החרבת" המוסיקה? מעניין לשמוע.
הם יכלו להרשות לעצמם לחלק אלבומים חינם (אם אכן עשו זאת; לא ידוע לי) רק משום שהיו להם מקורות הכנסה אחרים. כמי שהיו חתומים בחברת תקליטים ממוסדת, תמלוגיהם היו מובטחים (לפחות החל מסוף שנות השישים). אישית, אני לא רואה שום הבדל בין אלו לאלו. גילמור תורם מיליונים לצדקה, וכך גם ווטרס (והאחרים, בעצם). הפלויד תרמו את כל הכסף שקיבלו בעבור הפרסומת האחת והיחידה שעשו, גם כן לצדקה. וגם אם ווטרס וגילמור שווים, כ"א מהם, עשרות מיליוני פאונד, זה לא מוריד מערך המוסיקה שהם עושים. וכאמור, אני לא רואה הבדל בין הפלויד או הגרייטפול דד, לבין להקות צעירות שחתומות באיזו לייבל אינדי קטנה, ולא רואים גרוש. גם אלו וגם אלו רוצים להתפרנס, ורוצים להגיע למקסימום קהל. וכן, כולם מתפשרים - גם אלו שאמנותם היא הדבר החשוב להם ביותר. מידת ההתפשרות תלויה, ברוב המקרים, לא באמן עצמו אלא בחברת התקליטים ובמצב השוק ברגע נתון. אני יודעת שבתקופה מסויימת בהתפתחות המוסיקלית שלנו, חשובה מאוד הבחנה בין מוסיקה "מסחרית" למוסיקה "אמנותית", אבל עם הזמן רואים, שהבחנה זו היא מטעה. יש מוסיקה טובה יותר וטובה פחות; "מסחריות" היא לא האלמנט המבדיל בין זו לבין זו. לפחות כך הדבר נראה בזקנתי המופלגת. אגב, לאילו להקות התכוונת ב"החרבת" המוסיקה? מעניין לשמוע.
adonhashlulit
New member
את טועה
"הם יכלו להרשות לעצמם לחלק אלבומים חינם (אם אכן עשו זאת; לא ידוע לי) רק משום שהיו להם מקורות הכנסה אחרים. כמי שהיו חתומים בחברת תקליטים ממוסדת, תמלוגיהם היו מובטחים (לפחות החל מסוף שנות השישים)." יכול להיות שאת צודקת, אבל ע"פ תוכניות רדיו ומאמרים הבנתי שהדד היו חינמיים בעיקר בתקופה המוקדמת שלהם בה הם נחשבו ללהקה נכשלת כלכלית. אני מסכים עם דעתך: מיסחור לא מוריד מערך המוזיקה בהכרח, אבל שימי לב למה שהולך בימינו שלנו - המיסחור השתלט על התעשיה עד כדי כך שמרבית הלהקות (ואשמח אם תתני לי דוגמאות של להקות ששמעו עליהן, שיוכיחו שאני טועה) מעדיפות להוציא שירים משתלמים לרדיו מאשר לנגן מוזיקה שתשתלם היסטורית. האמת היא שלא עלתה לי בראש להקה מחריבה (בעיקר בגלל שבימים כאלה קל יותר לזהות אותן ע"פ שיר-שניים) אולי חוץ ממטאליקה, שהם סתם שוארים עם מוזיקה חלולה, אבל הכוונה היא כמובן למאדונה, רובי וויליאמס וחבריהם בתעשיית הפופ הפלסטית שאעדיף לא להזכיר (או להזכר ב) את שמם בפורום מכובד שכזה. כל הראפרים ולהקות האמ.טי.וי למיניהם גם נכנסים לקטגוריה.
"הם יכלו להרשות לעצמם לחלק אלבומים חינם (אם אכן עשו זאת; לא ידוע לי) רק משום שהיו להם מקורות הכנסה אחרים. כמי שהיו חתומים בחברת תקליטים ממוסדת, תמלוגיהם היו מובטחים (לפחות החל מסוף שנות השישים)." יכול להיות שאת צודקת, אבל ע"פ תוכניות רדיו ומאמרים הבנתי שהדד היו חינמיים בעיקר בתקופה המוקדמת שלהם בה הם נחשבו ללהקה נכשלת כלכלית. אני מסכים עם דעתך: מיסחור לא מוריד מערך המוזיקה בהכרח, אבל שימי לב למה שהולך בימינו שלנו - המיסחור השתלט על התעשיה עד כדי כך שמרבית הלהקות (ואשמח אם תתני לי דוגמאות של להקות ששמעו עליהן, שיוכיחו שאני טועה) מעדיפות להוציא שירים משתלמים לרדיו מאשר לנגן מוזיקה שתשתלם היסטורית. האמת היא שלא עלתה לי בראש להקה מחריבה (בעיקר בגלל שבימים כאלה קל יותר לזהות אותן ע"פ שיר-שניים) אולי חוץ ממטאליקה, שהם סתם שוארים עם מוזיקה חלולה, אבל הכוונה היא כמובן למאדונה, רובי וויליאמס וחבריהם בתעשיית הפופ הפלסטית שאעדיף לא להזכיר (או להזכר ב) את שמם בפורום מכובד שכזה. כל הראפרים ולהקות האמ.טי.וי למיניהם גם נכנסים לקטגוריה.
ציףציף1000
New member
ועכשיו, לחדשות הטובות...
מה שאנחנו שומעים ברדיו, זה פחות מ1% מכלל המוסיקה שנעשית. יש אלפים רבים של מוסיקאים, היוצרים מוסיקה ומפיקים דיסקים ומוצרים אחרים, ואנו לא שומעים עליהם בכלל. ולמה? בגלל הגורמים שנמנו מקודם בשרשור: חברות התקליטים הגדולות שולטות ברוב שוק הייצור וההפצה; הן גם קובעות, במידה רבה, מה יושמע ברדיו, ומה יימכר ברשתות הגדולות. כך יוצא, שאמן המקליט בחברה אינדי קטנה, יש לו או לה סיכוי קטן בהרבה להיות מושמעים ברדיו, מאשר אמנים החתומים בחברות גדולות וסיכוי קטן יותר שאלבומיהם יהיו זמינים בחנויות המוסיקה הגדולות. כך נוצר אצלנו, המאזינים, הרושם שרוב המוסיקה היום רדודה. זה לא נכון - זה פשוט מה שמשמיעים לנו ברדיו, מה שיותר מובלט. על מנת למצוא את המוסיקה החדשנית, המעניינת באמת, צריך לחפש לפעמים בשוליים, בחברות הקטנות, בהופעות החיות, בהמלצות של מבקרים שטעמם קרוב לטעמנו - ובאינטרנט. ובבנין ציון ננוחם.
מה שאנחנו שומעים ברדיו, זה פחות מ1% מכלל המוסיקה שנעשית. יש אלפים רבים של מוסיקאים, היוצרים מוסיקה ומפיקים דיסקים ומוצרים אחרים, ואנו לא שומעים עליהם בכלל. ולמה? בגלל הגורמים שנמנו מקודם בשרשור: חברות התקליטים הגדולות שולטות ברוב שוק הייצור וההפצה; הן גם קובעות, במידה רבה, מה יושמע ברדיו, ומה יימכר ברשתות הגדולות. כך יוצא, שאמן המקליט בחברה אינדי קטנה, יש לו או לה סיכוי קטן בהרבה להיות מושמעים ברדיו, מאשר אמנים החתומים בחברות גדולות וסיכוי קטן יותר שאלבומיהם יהיו זמינים בחנויות המוסיקה הגדולות. כך נוצר אצלנו, המאזינים, הרושם שרוב המוסיקה היום רדודה. זה לא נכון - זה פשוט מה שמשמיעים לנו ברדיו, מה שיותר מובלט. על מנת למצוא את המוסיקה החדשנית, המעניינת באמת, צריך לחפש לפעמים בשוליים, בחברות הקטנות, בהופעות החיות, בהמלצות של מבקרים שטעמם קרוב לטעמנו - ובאינטרנט. ובבנין ציון ננוחם.
ציףציף1000
New member
למה אתה שואל? ../images/Emo6.gif
ציףציף1000
New member
בהופעות פאנק לא הייתי
כנראה שעברתי את הגיל. הופעות בכלל, אני הולכת לפעמים. רייבים - הדבר הכי קרוב שהייתי זה במת ה-DJ בבומבמלה (שהיתה זוועתית, אגב). את החסר אני משלימה מהרדיו של ה-BBC.
כנראה שעברתי את הגיל. הופעות בכלל, אני הולכת לפעמים. רייבים - הדבר הכי קרוב שהייתי זה במת ה-DJ בבומבמלה (שהיתה זוועתית, אגב). את החסר אני משלימה מהרדיו של ה-BBC.
ציףציף1000
New member
משהו כזה, ועוד כמה דברים...
ההופעות האחרונות שראיתי היו בחו"ל, כמדומני. כשהייתי בארה"ב ראיתי את בוב מולד וגרנט הארט (כ"א בנפרד). מולד ניגן במועדון נחשב בבוסטון, בפני קהל של כמה מאות אנשים; הארט ניגן במועדון קטן באיסט ווילג' בניו יורק, בפני קהל של כמה עשרות. שניהם חתומים כיום בחברות אינדי קטנות, ונלחמים על מקומם הצנוע בשוק, אף כי שמם ככותבי שירים הולך לפניהם כבר 20 שנה.
ההופעות האחרונות שראיתי היו בחו"ל, כמדומני. כשהייתי בארה"ב ראיתי את בוב מולד וגרנט הארט (כ"א בנפרד). מולד ניגן במועדון נחשב בבוסטון, בפני קהל של כמה מאות אנשים; הארט ניגן במועדון קטן באיסט ווילג' בניו יורק, בפני קהל של כמה עשרות. שניהם חתומים כיום בחברות אינדי קטנות, ונלחמים על מקומם הצנוע בשוק, אף כי שמם ככותבי שירים הולך לפניהם כבר 20 שנה.
ציףציף1000
New member
ממקורות בחו"ל
- עיתונות המוסיקה - פורומים איכותיים שדנים במוסיקה - אתרים איכותיים המוקדשים למוסיקה - תחנות רדיו איכותיות (ותוכניות מסויימות בהן), במיוחד ב-BBC, אבל לא רק. - המלצות של חברים
- עיתונות המוסיקה - פורומים איכותיים שדנים במוסיקה - אתרים איכותיים המוקדשים למוסיקה - תחנות רדיו איכותיות (ותוכניות מסויימות בהן), במיוחד ב-BBC, אבל לא רק. - המלצות של חברים
adonhashlulit
New member
מודע למצב
בגלל זה כתבתי "שלא שמעו עליהם" במקום "אין יוצרים כאלה". אבל מה? דווקא האינטרנט בא להצלה במקרים הללו. יותר לא צריך לחפש בכל העיר בשביל אלבום נידח (אלבום של קאמל שחיפשתי בכל חנות תקליטים בירושלים נמצא לבסוף באינטרנט [לא שהורדתי אותו, כי זה לא חוקי
]). דווקא פה, דרך כבלי וחוטי התקשורת צומחת האלטרנטיבה (למרות המשך מסורת הפופ שהתפשטה עד לפה, אם נקח לדוגמא את כל הכבשים שמורידות שירי גלגל"צ שממילא מנוגנים נון-סטופ). אבל עכשיו רוצים לקחת גם את זה מאיתנו
בגלל זה כתבתי "שלא שמעו עליהם" במקום "אין יוצרים כאלה". אבל מה? דווקא האינטרנט בא להצלה במקרים הללו. יותר לא צריך לחפש בכל העיר בשביל אלבום נידח (אלבום של קאמל שחיפשתי בכל חנות תקליטים בירושלים נמצא לבסוף באינטרנט [לא שהורדתי אותו, כי זה לא חוקי
]). דווקא פה, דרך כבלי וחוטי התקשורת צומחת האלטרנטיבה (למרות המשך מסורת הפופ שהתפשטה עד לפה, אם נקח לדוגמא את כל הכבשים שמורידות שירי גלגל"צ שממילא מנוגנים נון-סטופ). אבל עכשיו רוצים לקחת גם את זה מאיתנו ../images/Emo6.gif מבוא לפוסטמודרניזם חלק א'
צחקנו, נהנינו, עכשיו די.
נראה אם הבנתי את הדילמות המרכזיות ואת ההנחות הסמויות. 1. כולם רוצים להימכר. מה ששמפיע על כמות הנמכרת הוא מנגנון ההפצה, ע"ע גודל, סוג ומהות החברה שבה האומן חתום. 2. ברגע שאנחנו מדברים על ייצור המוני של יצירת אומנות כפי שמתבצע תחת חברות ענק ומנגנוני הפצה משומנים, (אם נקבל את ההנחה שמוזיקה היא אכן סוג של אומנות), הרי שיש בכלל טעם לשאול האם מדובר ביצירת אומנות? במילים אחרות, רפקודוקציה המונית של ציור של פיקאסו אינה שקולה לציור המקורי של פיקאסו. 3. . היות ומדובר בייצור המוני (ראה סעיף 2 ) המתוחזק ע"י מנגנונים השואפים למקסם את רווחיהם (ראה סעיף 1) הרי שעל התוצר לפנות למכנה משותף רחב יותר, ולכן גם נמוך יותר, שלא דורש השקעה כלכלית או אינטלקטואלית רבה מההמון, כאשר ההמון, ממילא, על פי תפיסות כאלה ואחרות, אינו אנין, בלשון המעטה,בטעמו האומנותי-מוסיקלי. ואם לסכם את הסיכום אפשר לומר שאכן, ירוק. בהחלט. ירוק.
צחקנו, נהנינו, עכשיו די.
ציףציף1000
New member
כאן את מעלה כבר שתי שאלות
האחת היא האם בכלל יצירה המיוצרת ביצור המוני - ואינה 'חד פעמית' - היא עדיין יצירת אמנות ולא משהו אחר. ואם היא משהו אחר, מהי? אבל מהי היצירה? האם היצירה היא התקליט/דיסק - היינו חתיכת הפלסטיק - או מה שמוטבע עליה, היינו, המוסיקה? והתשובה, לטעמי, היא שהמוסיקה היא היצירה, לא הפלסטיק. והמוסיקה היא חד פעמית לגמרי - היא הוקלטה ומוקססה לכדי יצירה אחת ויחידה (כך זה גם מוגדר בחוזים בתעשייה, כמובן, המגדירים מי בעלי הזכויות בנ"ל). וכך, DSOTM היא עדיין יצירה אמנותית, בדיוק כמו שהחמישית של בטהובן היא יצירה אמנותית, גם אם שתיהן מופצות בקרב מיליונים ע"ג דיסקים, ברדיו וכד'. השאלה השניה שהעלית היא זו שנדונה כאן מקודם, וסבה סביב המתח המתמיד בין חברות התקליטים לבין האמנים: האינטרס של חברות התקליטים הוא לעשות מקסימום רווחים, שבד"כ פרושו למכור מקסימום עותקים. לשם כך, חברות התקליטים בודקות תמידית מהי דרישת הקהל, ומנסות לתת מענה לדרישה זו. הם יחתימו אמנים שהקהל מעוניין לקנות את תקליטיהם, ויפיצו אותם ברבים. אמנים שיש להם דרישה מצומצמת יותר, יזכו אולי לחוזה ולהפצה - אבל מוגבלת. ההשקעה של החברה באמנים כאלו תהיה השקעה קטנה יותר. או, שהחברות כלל לא יחתימו אומנים כאלו, בטענה שאין דרישה לשיריהם. או שהם ילחצו על אמנים החתומים עליהם כבר, להתאים את עצמם לדרישה. דוגמאות פשוטות: קולדפליי היא להקה חדשה, יחסית. יש דרישה לשיריהם, וחברת התקליטים שלהם משקיעה בהם הרבה: הן בחוזים נדיבים, והן בהפצה רחבה, בפרסום וכד'. כנ"ל U2, שהיא להקה וותיקה. יש להם קהל גדול. חברת התקליטים דואגת להשקיע בהם כסף רב. לעומת זאת להקה קטנה יותר כמו קין, נניח. הם אמנם מוחתמים בחברה (לא זוכרת איזו), אבל ההשקעה בהם קטנה הרבה יותר: הם מקבלים פחות "גב" בהקלטת האלבום, פחות פרסומות, והחוזים עמם פחות נדיבים. למטה יותר בהיררכיה, נמצאות הלהקות שחתומות בחברות אינדי, שיכולת ההשקעה הכספית שלהם באמנים הן מוגבלות ממילא. ומתחתם אמנים שאינם מוחתמים בכלל, שאינם יכולים למצוא חברה שתחתים אותם, בגלל שאין מי ש"יהמר" עליהם וישקיע בהם, מתוך הנחה שאין להם קהל מספיק בכדי לכסות את העלויות, ואף להרוויח מזה. חברות המוסיקה מחפשות אמנים שיענו על דרישת הקהל. הקהל רוצה להקות בנים? הוא יקבל להקות בנים. הקהל רוצה טראש מטאל? הוא יקבל טראש מטאל. היינו, מדובר בשוק דמוקרטי: מה שהרוב רוצה, הרוב יקבל. אם הרוב רוצה את בריטני ספיירס או את רובי וויליאמס, זה מה שהקהל יקבל. ואין בכך כל פסול. אז איפה הבעיה? הבעיה היא אי התמיכה באמנים הפונים לקהל יותר מצומצם; אי החתמה של אמנים חדשניים או קונטרוברסליים; אי תמיכה באמנים וותיקים שלא מוכנים לשנות מכיוונם המוסיקלי - או ההפך, שמעוניינים לחדש, ובכך לאתגר את קהלם המסורתי. כך, נוצרת שמרנות מוסיקלית. התרבות - שהמוסיקה היא חלק ממנה - קופאת על שמריה. אין חידוש, אין איתגור. כמובן, שזוהי תמונת מצב קיצונית, שאינה קיימת בדיוק כך במציאות, אבל בגדול זוהי המגמה. אגב, התפישה לפיה אמנים "מתפשרים" על מנת לקבל חוזים טובים מחברות התקליטים (לאו דווקא בשביל הכסף, אלא בשביל מנגנון ההפצה שיש בידי החברות הגדולות) נשמעת הגיונית, אבל אלו מקרים נדירים בלבד. מרבית האמנים - מי שבאמת עושים אמנות לשמה ואינם מחפשים סלבריטאות - לא יתפשרו, פשוט כי מרחב התמרון שלהם, כאמנים וכבני אדם, הוא מוגבל מטבעו. [יש כאן הרבה ניואנסים, שאני לא נכנסת אליהם כרגע]. וכרגיל, מי שמחפשים את החידושים חייבים ללכת לשוליים: לחברות התקליטים הקטנות, להופעות של להקות חדשות, לתכניות רדיו שמעיזות להשמיע דברים מחוץ למיינסטרים (ג'ון פיל אמרנו?). בשורה התחתונה: אני לא בטוחה שניתוח נאו-מרקסיסטי מתאר נכונה את המצב בתעשיית המוסיקה. המצב מורכב יותר, אם כי הוא בוודאי דיאלקטי (היינו, מצבים של "הפוך על הפוך"). התאור שנתתי כאן הוא מאוד סכמטי ורדוד. אפשר לכתוב על זה, כאמור, ספרים שלמים - ויש כבר כמה שראיתי בחו"ל, ולצערי לא קניתי מפאת חסרון כיס.
האחת היא האם בכלל יצירה המיוצרת ביצור המוני - ואינה 'חד פעמית' - היא עדיין יצירת אמנות ולא משהו אחר. ואם היא משהו אחר, מהי? אבל מהי היצירה? האם היצירה היא התקליט/דיסק - היינו חתיכת הפלסטיק - או מה שמוטבע עליה, היינו, המוסיקה? והתשובה, לטעמי, היא שהמוסיקה היא היצירה, לא הפלסטיק. והמוסיקה היא חד פעמית לגמרי - היא הוקלטה ומוקססה לכדי יצירה אחת ויחידה (כך זה גם מוגדר בחוזים בתעשייה, כמובן, המגדירים מי בעלי הזכויות בנ"ל). וכך, DSOTM היא עדיין יצירה אמנותית, בדיוק כמו שהחמישית של בטהובן היא יצירה אמנותית, גם אם שתיהן מופצות בקרב מיליונים ע"ג דיסקים, ברדיו וכד'. השאלה השניה שהעלית היא זו שנדונה כאן מקודם, וסבה סביב המתח המתמיד בין חברות התקליטים לבין האמנים: האינטרס של חברות התקליטים הוא לעשות מקסימום רווחים, שבד"כ פרושו למכור מקסימום עותקים. לשם כך, חברות התקליטים בודקות תמידית מהי דרישת הקהל, ומנסות לתת מענה לדרישה זו. הם יחתימו אמנים שהקהל מעוניין לקנות את תקליטיהם, ויפיצו אותם ברבים. אמנים שיש להם דרישה מצומצמת יותר, יזכו אולי לחוזה ולהפצה - אבל מוגבלת. ההשקעה של החברה באמנים כאלו תהיה השקעה קטנה יותר. או, שהחברות כלל לא יחתימו אומנים כאלו, בטענה שאין דרישה לשיריהם. או שהם ילחצו על אמנים החתומים עליהם כבר, להתאים את עצמם לדרישה. דוגמאות פשוטות: קולדפליי היא להקה חדשה, יחסית. יש דרישה לשיריהם, וחברת התקליטים שלהם משקיעה בהם הרבה: הן בחוזים נדיבים, והן בהפצה רחבה, בפרסום וכד'. כנ"ל U2, שהיא להקה וותיקה. יש להם קהל גדול. חברת התקליטים דואגת להשקיע בהם כסף רב. לעומת זאת להקה קטנה יותר כמו קין, נניח. הם אמנם מוחתמים בחברה (לא זוכרת איזו), אבל ההשקעה בהם קטנה הרבה יותר: הם מקבלים פחות "גב" בהקלטת האלבום, פחות פרסומות, והחוזים עמם פחות נדיבים. למטה יותר בהיררכיה, נמצאות הלהקות שחתומות בחברות אינדי, שיכולת ההשקעה הכספית שלהם באמנים הן מוגבלות ממילא. ומתחתם אמנים שאינם מוחתמים בכלל, שאינם יכולים למצוא חברה שתחתים אותם, בגלל שאין מי ש"יהמר" עליהם וישקיע בהם, מתוך הנחה שאין להם קהל מספיק בכדי לכסות את העלויות, ואף להרוויח מזה. חברות המוסיקה מחפשות אמנים שיענו על דרישת הקהל. הקהל רוצה להקות בנים? הוא יקבל להקות בנים. הקהל רוצה טראש מטאל? הוא יקבל טראש מטאל. היינו, מדובר בשוק דמוקרטי: מה שהרוב רוצה, הרוב יקבל. אם הרוב רוצה את בריטני ספיירס או את רובי וויליאמס, זה מה שהקהל יקבל. ואין בכך כל פסול. אז איפה הבעיה? הבעיה היא אי התמיכה באמנים הפונים לקהל יותר מצומצם; אי החתמה של אמנים חדשניים או קונטרוברסליים; אי תמיכה באמנים וותיקים שלא מוכנים לשנות מכיוונם המוסיקלי - או ההפך, שמעוניינים לחדש, ובכך לאתגר את קהלם המסורתי. כך, נוצרת שמרנות מוסיקלית. התרבות - שהמוסיקה היא חלק ממנה - קופאת על שמריה. אין חידוש, אין איתגור. כמובן, שזוהי תמונת מצב קיצונית, שאינה קיימת בדיוק כך במציאות, אבל בגדול זוהי המגמה. אגב, התפישה לפיה אמנים "מתפשרים" על מנת לקבל חוזים טובים מחברות התקליטים (לאו דווקא בשביל הכסף, אלא בשביל מנגנון ההפצה שיש בידי החברות הגדולות) נשמעת הגיונית, אבל אלו מקרים נדירים בלבד. מרבית האמנים - מי שבאמת עושים אמנות לשמה ואינם מחפשים סלבריטאות - לא יתפשרו, פשוט כי מרחב התמרון שלהם, כאמנים וכבני אדם, הוא מוגבל מטבעו. [יש כאן הרבה ניואנסים, שאני לא נכנסת אליהם כרגע]. וכרגיל, מי שמחפשים את החידושים חייבים ללכת לשוליים: לחברות התקליטים הקטנות, להופעות של להקות חדשות, לתכניות רדיו שמעיזות להשמיע דברים מחוץ למיינסטרים (ג'ון פיל אמרנו?). בשורה התחתונה: אני לא בטוחה שניתוח נאו-מרקסיסטי מתאר נכונה את המצב בתעשיית המוסיקה. המצב מורכב יותר, אם כי הוא בוודאי דיאלקטי (היינו, מצבים של "הפוך על הפוך"). התאור שנתתי כאן הוא מאוד סכמטי ורדוד. אפשר לכתוב על זה, כאמור, ספרים שלמים - ויש כבר כמה שראיתי בחו"ל, ולצערי לא קניתי מפאת חסרון כיס.
קודם כל לא רק בחו"ל.
יש טונות, ים, הר (חסרים לי כרגע משפטי תיאור בכדי לתאר עד כמה) נכתב בנושא ותורגם לערבית, ערבית, צ'כית ובוכרית ספרותית. וחוץ מזה, עוד לא אמרנו כלום על מסעודה משדרות ויחסיה האמביוולנטיים ( דו-ערכיים) עם אלכס גלעדי, ובנאזיצם בכלל לא נגענו. הדיון הוא לא דיון רציני בלי זה.
יש טונות, ים, הר (חסרים לי כרגע משפטי תיאור בכדי לתאר עד כמה) נכתב בנושא ותורגם לערבית, ערבית, צ'כית ובוכרית ספרותית. וחוץ מזה, עוד לא אמרנו כלום על מסעודה משדרות ויחסיה האמביוולנטיים ( דו-ערכיים) עם אלכס גלעדי, ובנאזיצם בכלל לא נגענו. הדיון הוא לא דיון רציני בלי זה.
ציףציף1000
New member
אני התכוונתי ספציפית לתעשיית
המוסיקה. ראיתי כמה כותרים מעניינים כשהייתי בניו יורק. נראים ספרים רציניים. ספרים קודמים בנושא, שנכתבו החל משנות השמונים, נטו לניתוח יחסית רדוד ולסנסציוניות. משהו בנוסח: "איך ספרינגסטין יכול לשיר על העניים כשהוא גר בוילה ששווה מיליונים", וכו'. עד לאחרונה, למרבית ההפתעה, לא היה ניתוח רציני של דרכי הפעולה של תעשיית המוסיקה, והיחסים המורכבים בינה לבין האמנים החתומים אצלה. טוב, עכשיו כשהתעשרתי פתאומית, אוכל להזמין את הספרים (ברגע שהכסף יהיה בבנק).
המוסיקה. ראיתי כמה כותרים מעניינים כשהייתי בניו יורק. נראים ספרים רציניים. ספרים קודמים בנושא, שנכתבו החל משנות השמונים, נטו לניתוח יחסית רדוד ולסנסציוניות. משהו בנוסח: "איך ספרינגסטין יכול לשיר על העניים כשהוא גר בוילה ששווה מיליונים", וכו'. עד לאחרונה, למרבית ההפתעה, לא היה ניתוח רציני של דרכי הפעולה של תעשיית המוסיקה, והיחסים המורכבים בינה לבין האמנים החתומים אצלה. טוב, עכשיו כשהתעשרתי פתאומית, אוכל להזמין את הספרים (ברגע שהכסף יהיה בבנק).
חלק ב': מסחור והצלחה ביצירת ה- PF
חלק 1 השאלה אף פעם לא הייתה כמה כסף יש לך בבנק. השאלה צריכה להיות:עד כמה את/ה כועס/ת? זעם הוא מרכיב חשוב ביצירה, כמו גם רגשות חזקים אחרים, "שליליים" או "חיוביים". לכסף יש חלק חשוב בשיכוך הזעם. הוא מנתק אותך מהיומיום, הוא מערפל תחושות אותנטיות, הוא ממסמס את החושים. לחלקן מהיוצרים זה קורה לפעמים, עם ההצלחה, מאבדים את תחושת המטרה, היצירה הופכת רק לחלק מהשגרה, כי זה "מה שאנחנו עושים" וגם "אנחנו לא יודעים לעשות שום דבר אחר". אני בספק אם השיקול הכלכלי עדיין מתקיים בעבור האומן עצמו כעבור כמה מיליונים טובים כפי שהוא מתקיים בעבור המכונה שמאחורי האומן. אם מדובר אכן, במכונת הפצה גדולה ומשומנת, הרי שבשלב כלשהו היא חייבת להזין את עצמה. להתקיים רק בכדי להמשיך ולהתקיים וללא שום תכלית אחרת. השאלה האמיתית היא האם הפינק פלויד הם אכן ווטרס, גילמור, רייט, מייסון ולפרקים, בארט? ומה יקרה אם כל הנ"ל יקבלו צו תפוגה מיידי מהעולם מחר (לא עלינו)? האם הפינק פלויד יפסיקו להתקיים, האם הפינק פלויד יפסיקו להרוויח? הביטלס הם הדוגמא הטובה ביותר לעניין : עשרים שנה בקבר הן לא סיבה מספיק טובה להפסיק ולהוציא אלבומים חדשים. מייד המשך...
חלק 1 השאלה אף פעם לא הייתה כמה כסף יש לך בבנק. השאלה צריכה להיות:עד כמה את/ה כועס/ת? זעם הוא מרכיב חשוב ביצירה, כמו גם רגשות חזקים אחרים, "שליליים" או "חיוביים". לכסף יש חלק חשוב בשיכוך הזעם. הוא מנתק אותך מהיומיום, הוא מערפל תחושות אותנטיות, הוא ממסמס את החושים. לחלקן מהיוצרים זה קורה לפעמים, עם ההצלחה, מאבדים את תחושת המטרה, היצירה הופכת רק לחלק מהשגרה, כי זה "מה שאנחנו עושים" וגם "אנחנו לא יודעים לעשות שום דבר אחר". אני בספק אם השיקול הכלכלי עדיין מתקיים בעבור האומן עצמו כעבור כמה מיליונים טובים כפי שהוא מתקיים בעבור המכונה שמאחורי האומן. אם מדובר אכן, במכונת הפצה גדולה ומשומנת, הרי שבשלב כלשהו היא חייבת להזין את עצמה. להתקיים רק בכדי להמשיך ולהתקיים וללא שום תכלית אחרת. השאלה האמיתית היא האם הפינק פלויד הם אכן ווטרס, גילמור, רייט, מייסון ולפרקים, בארט? ומה יקרה אם כל הנ"ל יקבלו צו תפוגה מיידי מהעולם מחר (לא עלינו)? האם הפינק פלויד יפסיקו להתקיים, האם הפינק פלויד יפסיקו להרוויח? הביטלס הם הדוגמא הטובה ביותר לעניין : עשרים שנה בקבר הן לא סיבה מספיק טובה להפסיק ולהוציא אלבומים חדשים. מייד המשך...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.