עוד תשובות:
לא הבנתי
1. אם המצב של החברות הפרטיות היה בכי רע עקב נזקי המלחמה מדוע המדינה לא פיצתה אותן במסגרת "מס רכוש" (או המקבילה הבריטית שלכם לנושא) אלא הלאימה אותן. שנית - השאלה הייתה על התקופה בה המערכת הייתה מולאמת.
2. אז אני מבין שאתה תומך בפינוי-בינוי בכפיה לצורך העניין?
עוד תשובות:
2 - וסליחה שאני עונה הפוך. בסופו של דבר אם אתה סולל כביש או מסילה בארץ מיושבת או אפילו במדבר שבו יש נוודים בסופו של דבר מה שלא תעשה וכמה שלא תתכנן כדי להמנע מכך - התוואי בסופו של דבר יחצה קניין כלשהו של אדם כלשהו שיתכן ואינו רוצה בכך. השאלה היא מה אז. האם בשם תשתית שמצליחה שלא להפריע ל99% ממי שנמצא לצידה מותר להפריע למי שמה שלא תעשה - תצטרך להפריע לו ניתן לכפות משהו בשם טובת הכלל, או ש1% יכולים למנוע משהו שמפריע להם אך הכרחי לאחרים. בהנחה שלא תגיע להסכמה מלאה - מהו המנגנון שיאפשר כפייה מסויימת על ה 1% ?
 
כמו כן - כאשר מדינה דמוקרטית מגזימה עם פיתוח התשתית על חשבון האזרחים הם יכולים להתאגד ולדרוש את הפסקת הפיתוח.
http://en.wikipedia.org/wiki/Homes_before_Roads בשלב מסויים הכביש העילי שנכנס ללונדון ממערב תוכנן להמשיך מערבה לתוך העיר מעל לכביש הראשי A4 (קרומוול רוד) באזור ארל'ס קורט. הכביש כבר חתך את המרחב שבו נמצא כביש הטבעת החיצוני הקיים כיום (לא היה קיים אז) ועד לכביש טבעת הביניים "הצפון-מעגלי", והרחבתו פנימה והפיכתו לאחד מתוך כמה כבישים עיליים דומים ותוכניות למספר כבישי טבעת נוספים גרמו להתפתחותה של תנועה פוליטית של דיירים שבתיהם היו אמורים לההרס, והם פעלו במסגרת פוליטית כדי למנוע את התוכנית. במדינה דמוקרטית כוח הכפייה של המדינה מוגבל, כך שזו לא "המדינה הכל יכולה" נגד האזרח הקטן, אלא מנגנון של איזונים ובלמים שבו מוכרעת טובת הכלל - ובמקרה הזה טובת הכלל היתה שלא להרוס שכונות על גבי שכונות.
 
במצב בו אין מדינה שתנהל את הדברים האלו בצורה משותפת ודמוקרטית בעלי ההון שרוצים להרוויח ממסילה או כביש ולא יכולים להשיג הסכמה יכולים לבחור בין אי בניית התשתית, תיכנון אלטרנטיבי (שאולי גם הוא יתקל בהתנגדות דומה), או הפעלת לחצים בלתי הוגנים נגד המתנגדים. כמו כן - למתנגדים לא תהיה אפשרות שווה לבטא את התנגדותם.
 
1 - בסוף המלחמה המדינה הבריטית היתה עם חובות של 125% או 150% מהתל"ג. לא היה לה מנגנון "מס רכוש", חברות הביטוח לא כיסו "נזקי מלחמה", ארה"ב לא גיבשה את תוכנית מרשל עד שברה"מ החלה במעשי ביריונות והשפעה מסויימים בשטח הכיבוש שלה בגרמניה ואת הכסף שבריטניה קיבלה מארה"ב היא היתה צריכה ללוות עם ריבית. במצב כזה פשוט לא היה כסף לפיצוי תעשיות על סף פשיטת רגל, וההלאמה היתה הדרך הזולה (בטווח הקצר לפחות) לייעל אותן. בארה"ב נותנים לחברות להתנהל כקונצרן קיים תחת כונס נכסים ואז לחזור לבעלות פרטית (זה קרה לג'נרל מוטורס) אבל בבריטניה מפרק היה פשוט מפרק אותן, 13 שנה לפני פתיחת האוטוסטרדה הראשונה במדינה ב1958.
 
הרשת הארצית שהתנהלה בין השנים 1945 - 1994 התנהלה לצד בניית האוטוסטרדות (הראשונות בבריטניה נפתחו בשנות ה50 המאוחרות) שיפורים ניכרים באוטובוסים שהפכו לחלופה הגיונית יותר לקווי ענף קצרים ותחבורה מקומית, ובאמצע שנות ה60 הנהלת הרכבת הזמינה את ד"ר ביצ'ינג לכתוב את הדו"ח המפורסם שעקבותיו קוצצו קווי ענף ובוטלו קטעים עם כפילויות. המערכת הארצית חישמלה את הקווים הראשיים לסקוטלנד (אבל לא את הקו מערבה לווילס), פיתחה רכבות שמגיעות ל 200 קמ"ש (מה שנחשב באירופה לרכבות במהירות ביניים) אך לא הצליחה להשקיע בתוואים חדשים עבור רשתות מהירות ולכן בריטניה נמצאת הרבה מאחור בהשוואה למדינות כמו גרמניה, צרפת ואפילו ספרד בהן יש רשת ארצית מהירה - 300 קמ"ש (בכולן חברה לאומית - DB המערב-גרמנית במקורה - במאמר מוסגר DR עברה למז' גרמניה, SNCF, ו RENFE ששורשיה בהלאמה פשיסטית כך שגם הימין הקיצוני מכיר ביתרון ההפעלה המולאמת) והקו המהיר היחיד בבריטניה כיום הוא למעשה "שלוחה" של ה TGV.
 
ניתן לומר שתרומתה העיקרית של המערכת המולאמת היה בניהול הקיים תוך שידרוג איטי, ושהיא עדיפה על קריסת הרשת בתקופה שלא היו לה אלטרנטיבות. מצד שני - אחת הירושות האדירות שלה לעידן המפעילות הפרטיות הוא הכירטוס המגנטי המשותף. נוסע בריטי יכול להוציא זוג כרטיסי הלוך-חזור כתומים עם פס מגנטי מכל תחנת רכבת ארצית במדינה לכל תחנת רכבת ארצית אחרת ללא קשר לזהות המפעילה, מספר ההחלפות, או המרחק הגאוגרפי. כשמשווים את זה לרב-קו שלא מצליח להתמודד עם נסיעה באותה העיר זה הבדל של שמיים וארץ. כמו כן - יש תאימות של המערכת עם כירטוס הנייר הישן של התחתית בלונדון.