הדרך ילכו בה
מדברי כמה חברים כאן עולה שאין שום צורך בברורים ועיונים של מחקר משווה; כל שיש לעשות זה להתכופף בפני סמכותם של חכמים, "אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". למעשה, לשיטתם, אין דבר כזה טעות הלכתית. לפיכך אין שום משמעות לביטוי "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, היות שעצם הפסיקה היא שמחוללת את ההלכה. לשיטתי, לא רק שדבר זה אינו נכון במישור העיוני, זה לא נכון גם מבחינה הלכתית ואף חז"ל לא תפסו כך את הדברים. אם כדברי חברנו אכן חז"ל הם שקבעו מהו המקרא, לא הייתה משמעות להודאה "בפסוקי נמי לא בקיאינן" [קידושין ל, א]. הרי מה הצורך בבקיאות אם אתה הוא זה שמקנה את המשמעות מלכתחילה? פרשנים ופוסקים יוצאים מגדרם כדי לבחון אם פרשן או פוסק שאליו הם מתייחסים השתמש נכון בביטוי, או דייק דיוקיו כהלכה. לפיכך, עצם העובדה שחכמינו והפוסקים הם בני אדם, היא עצמה מסבירה את טעויותיהם האפשריות.
השימוש בשיטה פילולוגית נמצאת כבר במקורות. אמנם זוהי שיטה פרימיטיבית ביותר, אך זוהי בכל זאת פילולוגיה:
אמר רבי שמעון בן לקיש: שלושה ספרים נמצאו בעזרה, ספר מעונה, ספר זאטוטי, ספר היא. באחד מצאו כתוב: "מעון אלהי קדם ובשנים כתוב: "מעונה אלהי קדם", וקיימו שנים ובטלו אחד. באחד מצאו: "וישלח את זאטוטי בני ישראל" ובשנים מצאו: "וישלח את נערי בני ישראל", וקיימו שנים ובטלו אחד. באחד מצאו כתוב: "שנים עשר היא" ובשנים מצאו כתוב: "אחד עשר היא", וקיימו שנים ובטלו אחד
הכרעה אחר רוב שמשה פילולוגים רבים, אך אין כל ספק שגם אלו היו מקבלים שיטות אמינות יותר אם אלו הצליחו להוכיח עצמן.
הטעויות של חכמים - שאיש לא מטיל ספק בחכמתם וביושר לבם - מובילה לא פעם לאפיזודות משעשעות, על גבול הנלוזות. לדוגמה: בפתיחת "משנה תורה" פסק הרמב"ם שישנה מצווה לידע את ה'. הרמב"ם מנה זאת כמצווה דאורייתא, הנלמדת משמות כ, ב ודברים ה, ו. הרב הרחיב על האתר וקבע שמימוש מצווה זו נעשה על ידי התבוננות במעשיו, כלומר על ידי השגות "מדעיות" [כפי שהובן המדע בימיו]. גם בספר המצוות הרב מנה את מצוות הידיעה כמצווה דאורייתא, כשכוונתו להכרה שכלית. ספר המצוות של הרמב"ם נפוץ מאד בארופה בתרגומו - מערבית לעברית - של אבן תיבון. המתרגם תרגם את "אעתקאד אלרבוביה" לצירוף "האמנת האלוהות", ועקב כך הסוגיה שבמוקדה השאלה אם יש מצווה להאמין אם אין חדרה לספרות ההלכתית בספרד הנוצרית ובארופה. דא עקא, כל הפלפולים האלו נבעו מטעות בתרגום, שהרי "אעתקאד אלרבוביה" זה כלל לא "האמנת אלוהות" אלא "ידיעת האלוהות" [השוו תרגומו הנכון של קאפח]. רק ההשוואה לשפה הערבית יכולה להכריע בנושא כזה [הרווי, 2010: 107].
דוגמה נוספת: השורש ק-נ-י הארמי מציין קנא ["קנה"] כשהוא משורג בבניין "פעל", והוא מציין אתקני, או אקני ["נקנה"] בבניין אתפעיל [סביל]. ישנה סוגיה בבא מציעא מז, א שמובאת בה קביעה: "במנא דכשר למקניא ביה". בדף מז ,ב מסבירים כי "מקניא" זו צורת המקור [בבניין קל] ולפיכך אותה קביעה מתייחסת לנקודת הראות של הקונה. במקום לכתוב "לאקנויי" [=להקנות; מבניין 'אפעל' הארמי, בניין המציין גרימה] הניסוח הוא "מקניא" ונלמדת מכך הלכה מעשית: במעשה קניין, [חליפין, קניין סודר] מועבר ה"סודר" מרשות הקונה לרשות המוכר, ולא להפך. בדומה לכך, בקידושין ג, א נאמר "אשה בפחות משווה פרוטה לא מקניא נפשה". לפי רש"י צורת הפועל מהשורש 'ק-נ-י' היא 'מקניא', כלומר "מקנה" [בינוני פועל מ"אפעל" שמציין גרימה], ולפיכך ההלכה היא ש"אשה בפחות משווה פרוטה אינה מקנה את עצמה". לפי רבינו תם, הפועל הוא "מתקניא", צורת הבינוני של אתפעל [המקבילה של נפעל בעברית], ולפיכך ההלכה היא ש"אשה אינה נקנית בפחות משווה פרוטה". אלו מסקנות הלכתיות שונות בתכלית [ודוק: ידוע שבכל מקום שבו ניתן לפרש דבר מה במובנים רבים, רש"י תמיד יעדיף את הפירוש שתומך בנשים]. ייתכן שההבדלים בין רש"י לרבנו תם אינם לשוניים גרדא אלא שינויים שנבעו מהבדלי נוסח. כדי לבחון את הגרסאות השונות יש צורך בעיון פילולוגי [כשיטת הגר"א ודעמיה, ולאפוקי משיטת החזון אי"ש, למשל בקובץ אגרות ג, עמ' 69, מס' 48, וחזון אי"ש אורח חיים קמ, קטע 3, עמ' 471].
לשיטת חברינו, ציטטות, השוואות לארמית – או שפה שמית אחרת – או בחינה של נוסחאות אינן רלוונטיות. דבר זה תמוה: וכי יש איזשהו קריטריון לבכר הלכה מדיוק של רש"י על פני הלכה מדיוק של רבנו תם? לאפוקי הלכתא אליבא דקושטא מכריחנו לבחון למה התכוון בעל הקביעה, והדרך היחידה לעשות זאת היא להבין את המילים שבהן הוא השתמש, או את המשמעים שאליהם כיוון [ראו פרנק, 2000:12]. אומר יותר מזה: השוואות נוסחאות, בדיקת גרסאות ודיוק בלשון הנחה את רוב הראשונים. לא בכדי נמצא בספרות הפירושים והפסיקות ביטויים הקשורים לפילולוגיה ומחקר משווה:
מדברי כמה חברים כאן עולה שאין שום צורך בברורים ועיונים של מחקר משווה; כל שיש לעשות זה להתכופף בפני סמכותם של חכמים, "אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". למעשה, לשיטתם, אין דבר כזה טעות הלכתית. לפיכך אין שום משמעות לביטוי "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, היות שעצם הפסיקה היא שמחוללת את ההלכה. לשיטתי, לא רק שדבר זה אינו נכון במישור העיוני, זה לא נכון גם מבחינה הלכתית ואף חז"ל לא תפסו כך את הדברים. אם כדברי חברנו אכן חז"ל הם שקבעו מהו המקרא, לא הייתה משמעות להודאה "בפסוקי נמי לא בקיאינן" [קידושין ל, א]. הרי מה הצורך בבקיאות אם אתה הוא זה שמקנה את המשמעות מלכתחילה? פרשנים ופוסקים יוצאים מגדרם כדי לבחון אם פרשן או פוסק שאליו הם מתייחסים השתמש נכון בביטוי, או דייק דיוקיו כהלכה. לפיכך, עצם העובדה שחכמינו והפוסקים הם בני אדם, היא עצמה מסבירה את טעויותיהם האפשריות.
השימוש בשיטה פילולוגית נמצאת כבר במקורות. אמנם זוהי שיטה פרימיטיבית ביותר, אך זוהי בכל זאת פילולוגיה:
אמר רבי שמעון בן לקיש: שלושה ספרים נמצאו בעזרה, ספר מעונה, ספר זאטוטי, ספר היא. באחד מצאו כתוב: "מעון אלהי קדם ובשנים כתוב: "מעונה אלהי קדם", וקיימו שנים ובטלו אחד. באחד מצאו: "וישלח את זאטוטי בני ישראל" ובשנים מצאו: "וישלח את נערי בני ישראל", וקיימו שנים ובטלו אחד. באחד מצאו כתוב: "שנים עשר היא" ובשנים מצאו כתוב: "אחד עשר היא", וקיימו שנים ובטלו אחד
הכרעה אחר רוב שמשה פילולוגים רבים, אך אין כל ספק שגם אלו היו מקבלים שיטות אמינות יותר אם אלו הצליחו להוכיח עצמן.
הטעויות של חכמים - שאיש לא מטיל ספק בחכמתם וביושר לבם - מובילה לא פעם לאפיזודות משעשעות, על גבול הנלוזות. לדוגמה: בפתיחת "משנה תורה" פסק הרמב"ם שישנה מצווה לידע את ה'. הרמב"ם מנה זאת כמצווה דאורייתא, הנלמדת משמות כ, ב ודברים ה, ו. הרב הרחיב על האתר וקבע שמימוש מצווה זו נעשה על ידי התבוננות במעשיו, כלומר על ידי השגות "מדעיות" [כפי שהובן המדע בימיו]. גם בספר המצוות הרב מנה את מצוות הידיעה כמצווה דאורייתא, כשכוונתו להכרה שכלית. ספר המצוות של הרמב"ם נפוץ מאד בארופה בתרגומו - מערבית לעברית - של אבן תיבון. המתרגם תרגם את "אעתקאד אלרבוביה" לצירוף "האמנת האלוהות", ועקב כך הסוגיה שבמוקדה השאלה אם יש מצווה להאמין אם אין חדרה לספרות ההלכתית בספרד הנוצרית ובארופה. דא עקא, כל הפלפולים האלו נבעו מטעות בתרגום, שהרי "אעתקאד אלרבוביה" זה כלל לא "האמנת אלוהות" אלא "ידיעת האלוהות" [השוו תרגומו הנכון של קאפח]. רק ההשוואה לשפה הערבית יכולה להכריע בנושא כזה [הרווי, 2010: 107].
דוגמה נוספת: השורש ק-נ-י הארמי מציין קנא ["קנה"] כשהוא משורג בבניין "פעל", והוא מציין אתקני, או אקני ["נקנה"] בבניין אתפעיל [סביל]. ישנה סוגיה בבא מציעא מז, א שמובאת בה קביעה: "במנא דכשר למקניא ביה". בדף מז ,ב מסבירים כי "מקניא" זו צורת המקור [בבניין קל] ולפיכך אותה קביעה מתייחסת לנקודת הראות של הקונה. במקום לכתוב "לאקנויי" [=להקנות; מבניין 'אפעל' הארמי, בניין המציין גרימה] הניסוח הוא "מקניא" ונלמדת מכך הלכה מעשית: במעשה קניין, [חליפין, קניין סודר] מועבר ה"סודר" מרשות הקונה לרשות המוכר, ולא להפך. בדומה לכך, בקידושין ג, א נאמר "אשה בפחות משווה פרוטה לא מקניא נפשה". לפי רש"י צורת הפועל מהשורש 'ק-נ-י' היא 'מקניא', כלומר "מקנה" [בינוני פועל מ"אפעל" שמציין גרימה], ולפיכך ההלכה היא ש"אשה בפחות משווה פרוטה אינה מקנה את עצמה". לפי רבינו תם, הפועל הוא "מתקניא", צורת הבינוני של אתפעל [המקבילה של נפעל בעברית], ולפיכך ההלכה היא ש"אשה אינה נקנית בפחות משווה פרוטה". אלו מסקנות הלכתיות שונות בתכלית [ודוק: ידוע שבכל מקום שבו ניתן לפרש דבר מה במובנים רבים, רש"י תמיד יעדיף את הפירוש שתומך בנשים]. ייתכן שההבדלים בין רש"י לרבנו תם אינם לשוניים גרדא אלא שינויים שנבעו מהבדלי נוסח. כדי לבחון את הגרסאות השונות יש צורך בעיון פילולוגי [כשיטת הגר"א ודעמיה, ולאפוקי משיטת החזון אי"ש, למשל בקובץ אגרות ג, עמ' 69, מס' 48, וחזון אי"ש אורח חיים קמ, קטע 3, עמ' 471].
לשיטת חברינו, ציטטות, השוואות לארמית – או שפה שמית אחרת – או בחינה של נוסחאות אינן רלוונטיות. דבר זה תמוה: וכי יש איזשהו קריטריון לבכר הלכה מדיוק של רש"י על פני הלכה מדיוק של רבנו תם? לאפוקי הלכתא אליבא דקושטא מכריחנו לבחון למה התכוון בעל הקביעה, והדרך היחידה לעשות זאת היא להבין את המילים שבהן הוא השתמש, או את המשמעים שאליהם כיוון [ראו פרנק, 2000:12]. אומר יותר מזה: השוואות נוסחאות, בדיקת גרסאות ודיוק בלשון הנחה את רוב הראשונים. לא בכדי נמצא בספרות הפירושים והפסיקות ביטויים הקשורים לפילולוגיה ומחקר משווה: