סמי וסוסו - שחור ולבן והרבה רגש...
הייתי אז ילדה קטנה, אני מניחה שראיתי עוד כמה הצגות לפני כן, אבל ב"הארד דיסק" שלי נצרבו
סמי וסוסו כראשונים. "סעידה יא אוולאד, מראחב יא חוואלד" - המשפט הראשון שלמדתי בערבית, כילדה קטנה, והמשיך להתנגן בראש כל השבוע עד התוכנית הבאה... נדמה לי שזו היתה אחת התוכניות הראשונות לילדים בטלויזיה הישראלית, ממש בראשית דרכה. היא שודרה אחר הצהריים, במשבצת השידור של התוכניות בערבית. חיכינו לה ולא פספסנו אף פרק. לא היה לאן לזפזף, ועדיין לא המציאו אפילו את השלט הרחוק. זוכרת שהשניים-
סמי וסוסו "נתנו הופעה" כובשת, משעשעת, תמימה במובן הכי חיובי של המילה, מאוד מרגשת. נכון שכשאין הרבה אפשרויות אוהבים את מה שיש, ובכל זאת-
סמי וסוסו מסמלים עבורי את תום הילדות שאבד, את היכולת ליצור מתוך דלות החומר, בשחור לבן וללא פרסומות ומשקיעים והפקה גרנדיוזית- סדרה חכמה, אנושית, נוגעת ללב אשר חיברה בין ילדים יהודים וערבים ויצרה גשר בין תרבויות, שאז נראה אפשרי והיום קשה אפילו לדמיין. אפשר להגיד שזו היתה ההתמכרות הראשונה שלי למסך הקטן, ולא שוכחים התמכרות ראשונה....