הזמינו אותי לכאן, לבוא לבכות כאן,
אמרו לי שזה המקום בו מותר לנו לבכות ויחשבו רק עלינו, הנשים/האמהות. אז זה מה שכתבתי בפורום הנקה: זהו, היום נשברתי, אני בוכה כבר מעל שעה. אין לי כח יותר, אני נקרעת. אני בכלל לא ישנה יותר. היינו אצל הרופא עכשיו, הכל בסדר עם אור, היא רק עם נזלות וקצת נוזלים באוזניים והמון שעווה. עד גיל שנה לא נותנים כלום לייבוש. אני לא יודעת למה היא לא ישנה, נראה לי יורת בגלל ההצמדות. אסור לי יותרלהתרחק ממנה, אפילו לא לשניה, אפילו לא סנטימטר. גם אם אבא שלה לוקח אותה, היא בוכה עד שאני לוקחת אותה. מרגע שאני לוקחת אותה מהמטפלת ועד שאני נותנת לה אותה בבוקר, היא לא זזה ממני לשניה. היא בוכה אצל המטפלת כשאני הולכת. היא בוכה אצל אבא שלה כשאני מתרחקת. היא אפילו כבר בוכה עם אודיה, כשאני מתרחקת. אין לי כח יותר, אני נקרעת בעבודה, אני לא ישנה, ולא, אין לי אפשרות להכנס עם אור למיטה לכמה ימים ולא לצאת. גם לא לכמה שעות. בעלי מגיע מאוחר מהעבודה כבר חודש, אחרי 6 בערב, זמן המקלחות, אוכל והשכבת אודיה. עד אז אני עם 2 הבנות לבד, עם הצורך להכין אוכל, לעזור בשיעורים אם צריך וסתם להיות איתן, כי הן רוצות קצת אמא. סליחה שאני ככה בוכה לכן, אבל לא יודעת מה לעשות. אפילו לשאוב אני כבר לא מסוגלת, כדי לתת לה בקבוק מתישהו בלילה. איך מצליחים קצת לקבל חופש? איך מצליחים קצת לישון? וזה מה שאני מוסיפה כאן: בנוסף, מצבנו הכספי נורא ביותר, אני לא יודעת איך נוכל להמשיך הלאה? לבעלי אני מראה כאילו זה רק חולף וזה יעבור מהר. אני יודעת שאם אני אראה לו שזה מדאיג אותי, באמת נשבר. ואני סובלת נורא במקום העבודה. ורע לי שאור אצל מטפלת, שאני לא סומכת עליה, כי אני לא מוצאת משהו שיענה על הצרכים שלנו וגם לא יהיה לי קשה כספית. וכל כך כרגע רע לי, עצוב לי וקשה לי ואין לי למי לבכות, למי לספר, רק לכן, לא חברה טובה לבכות לה, לא אחות או אמא. ואני שוב מזליגה דמעות, כשאני כותבת את זה. החיים כרגע, נראים כל כך קשים ומפחידים.
אמרו לי שזה המקום בו מותר לנו לבכות ויחשבו רק עלינו, הנשים/האמהות. אז זה מה שכתבתי בפורום הנקה: זהו, היום נשברתי, אני בוכה כבר מעל שעה. אין לי כח יותר, אני נקרעת. אני בכלל לא ישנה יותר. היינו אצל הרופא עכשיו, הכל בסדר עם אור, היא רק עם נזלות וקצת נוזלים באוזניים והמון שעווה. עד גיל שנה לא נותנים כלום לייבוש. אני לא יודעת למה היא לא ישנה, נראה לי יורת בגלל ההצמדות. אסור לי יותרלהתרחק ממנה, אפילו לא לשניה, אפילו לא סנטימטר. גם אם אבא שלה לוקח אותה, היא בוכה עד שאני לוקחת אותה. מרגע שאני לוקחת אותה מהמטפלת ועד שאני נותנת לה אותה בבוקר, היא לא זזה ממני לשניה. היא בוכה אצל המטפלת כשאני הולכת. היא בוכה אצל אבא שלה כשאני מתרחקת. היא אפילו כבר בוכה עם אודיה, כשאני מתרחקת. אין לי כח יותר, אני נקרעת בעבודה, אני לא ישנה, ולא, אין לי אפשרות להכנס עם אור למיטה לכמה ימים ולא לצאת. גם לא לכמה שעות. בעלי מגיע מאוחר מהעבודה כבר חודש, אחרי 6 בערב, זמן המקלחות, אוכל והשכבת אודיה. עד אז אני עם 2 הבנות לבד, עם הצורך להכין אוכל, לעזור בשיעורים אם צריך וסתם להיות איתן, כי הן רוצות קצת אמא. סליחה שאני ככה בוכה לכן, אבל לא יודעת מה לעשות. אפילו לשאוב אני כבר לא מסוגלת, כדי לתת לה בקבוק מתישהו בלילה. איך מצליחים קצת לקבל חופש? איך מצליחים קצת לישון? וזה מה שאני מוסיפה כאן: בנוסף, מצבנו הכספי נורא ביותר, אני לא יודעת איך נוכל להמשיך הלאה? לבעלי אני מראה כאילו זה רק חולף וזה יעבור מהר. אני יודעת שאם אני אראה לו שזה מדאיג אותי, באמת נשבר. ואני סובלת נורא במקום העבודה. ורע לי שאור אצל מטפלת, שאני לא סומכת עליה, כי אני לא מוצאת משהו שיענה על הצרכים שלנו וגם לא יהיה לי קשה כספית. וכל כך כרגע רע לי, עצוב לי וקשה לי ואין לי למי לבכות, למי לספר, רק לכן, לא חברה טובה לבכות לה, לא אחות או אמא. ואני שוב מזליגה דמעות, כשאני כותבת את זה. החיים כרגע, נראים כל כך קשים ומפחידים.
