הטריפו אותי, דרכו לי על נקודה חלשה

[מט חנק]

כמו ששחר כתבה

הסיבה שמאפשרים כיום תרומות דם מאתיופים הוא שיפור ב NPV (negative predictive value) של הבדיקה באוכ' הזו.
המדד הזה מושפע הן מהימצאות המחלה (prevalence) והן מרגישות הבדיקה.

אף בדיקה אינה מושלמת, ולכל בדיקה יש גם false negative (כלומר שהמטופל יקבל תשובה שלילית כאשר הוא נשא). המשמעות במקרה הזה היא הדבקה של אדם ב HIV.
ברגע שהצליחו להוריד את ה false negative לערך מספיק נמוך, החליטו לאשר תרומות דם.

אין שום קשר לדיעות קדומות.

 

[שחר חרישי]

שכנעת אותי...

ובקשר למנות הדם: זה היה לפני הרבה שנים... בטח שלא ב2017!

 

[שחר חרישי]

שכנעת אותי...

ובקשר למנות הדם: זה היה לפני 21 שנים. (1996) נפסק בסוף שלא היההבסדר להונות אותם, אבל אי לקיחת דם מהם היתה החלטה מוצדקת, אחרי שב- 1990 התגלו מספר מסוים של נשאי איידס בין תורמי הדם מהעדה. האיסור חקבל דם מתורמים אתיופים הוסר רק שנה שעבדה, מסתבר! (ובעקבות שיפור טכנולוגי בבדיקת הדם הנתרם).

אז בדוגמה הזאת היתה הצדקה לפסילתם כתורמים, אבל קבעו שלא היה מוצדק לשקר להם אבל אני חושבת שאם התחקירן של ידיעות אחרונות לא היה מתעקש לחשוף את זה - היה הרבה יותר טוב... אף אחד לא היה נפגע ולא היה מרגיש מופלה...

 

[כוכבית מצויה]

הרגשות האלה

אינם אמיתיים, האמת שחווית תהליכים כימיים וחשמליים במח!

 

[חלי שניר1]

דעות קדומות ופחד להתמודד

אופירה שלום,
אכן חוויה לא נעימה: גם הדחייה וגם הדרך הלא מכובדת שבה הדחייה הזאת התבצעה.
אני מסכימה עם כל מי שכתב שהבעיה נמצאת אצל אותה מנהלת שפוחדת להתמודד - גם עם הרעיון שאנשים לידה אולי נעזרים בתרופות פסיכיאטריות (כי אם אנשים שנראים כמוני וכמוך נעזרים בתרופות, אולי גם אני צריכה? - מחשבה שאותה מנהלת לא מסוגלת להתמודד איתה. . .) אולי אפילו היא עצמה נעזרת בתרופות - או מודעת לזה שהיא זקוקה להן אבל פוחדת להתמודד עם זה. . .
לכן מעבר לעלבון ולאכזבה הייתי מחפשת מקום פתוח יותר וראוי יותר להנות מהיכולות ומהנתינה שלך. . .
ונקודה בנוגע לסטטיסטיקות: כמה אנשים נעזרים בתרופות ולא מספרים לאיש? כמה אנשים רוכשים תרופות בבתי מרקחת פרטיים כדי שלא יהיה רישום בקופ"ח? כמה אנשים לוקחים כדורים קרובים שהפסיקו להשתמש או נפטרו?
כמה נעזרים בקנביס / מריחואנה / וסמים קשים יותר?
אנחנו אולי יודעים כמה אנשים לוקחים בגלוי, אבל אף אחד לא יודע כמה אנשים באמת נעזרים, ככל הנראה הרב יותר ממה שהסטטיסטיקות מעידות. . .
בקיצור, את בחברה טובה, של כל אלה שלא מתביישים ולא נבהלים מסטיגמות!

 

[שחר חרישי]

מקומם! ובאמת פוגע...

אופירה יקרה, ההתנהלות של הארגון הזה (אני לא יודעת אם המנהלת הזוטרה ההיא קבעה את המדיניות או ביצעה מדיניות שהוכתבה לה) באמת מקוממת, לא מכובדת ולא הוגנת. ואני מאוד מבינה את הכאב שלך מהמצב האמיתי בהווה, וגם את הכאב של הילדה שהיית - שהיתה כל הזמן "לא בסדר" ולא הצליחה להבין למה, ומה עליה לעשות! אני מכירה את זה מהסיפור האישי שלי, וגם אני נורא מטרוגרת אם מישהו חושב שאני לא בסדר, או אם מישהו מחמיץ לי פנים ואני לא מבינה למה. על רקע זה אני גם מבינה למה לא ויתרת, למה חזרת והתקשרת לשם - מהטלפון שלך, מטלפונים אחרים. ואח"כ פנית למנהל יותר בכיר וכו'. רק רוצה להעיר, בכאב ולא בשיפוטיות, שבאורח פרדוכסלי דווקא ההתנהגויות הטלה - שנובעות מרצון נואש להשיב את הסדר על כנו, להחשיב את הדברים למסגרת התייחסות ברורה שבה הכל מובן והכל בדיאלוג - דווקא הן עלולות להיות בעכרייך , כי הצד השני מקבל חיזוק (מוטעה אמנם) לתפיסה הראשונית השגויה שהיתה לו לגבייך... כי כשמגיבים באובססיביות מתוך כאב עצום שלא מאפשר להרפות - זה נקלט, וזה נתפס כהתנהגות לא כל כך נורמטיבית.
מקווה שאני לא פוגעת בך כשכותבת את זה. גם אני הייתי במצבים דומים וקלטתי איך מסתכלים על זה שאני לא מסוגלת לשחרר ולהמשיך הלאה.
מובן שאם את רוצה להמשיך להלחם מהמקום של הבוגרת שנאבקת לשנות עניין שאינו צודק - ולא מהמקום של הילדה שרק זקוקה נואשות שיכירו בה ויראו שהיא בעצם ראויה ו"בסדר" - אז זו מלחמה ראויה וטוב שאת עושה את זה.

הרבה כח!

 

[שחר חרישי]

הסבר לסתירה בין שתי ההודעות שכתבתי

את זו כתבתי מתוך הזדהות מוחלטת איתך
את השניה - מתוך יציאה מהעמדה הפרטית ונסיון לחשוב באופן מערכתי/ארגוני.
בכל אופן מה שנעשה פוגע ולא הוגן. והצורה שנעשה אינה מכבדת. אבל לפעמים דברים לא הוגנים ופוגעניים נעשים ממניעים שבהקשר אחר היינו מסוגלים להבין אותם ולכעוס מעט פחות.

מאוד מקווה שלא פגעתי בך!

 

[אופירA]

להיפך, זו בדיוק היתה גם עמדתי.

 

[אופירA]

ברור שהתנהגות ההטלה נובעת מכאב, לא מבריאות נפשית!

למה היא בעוכריי? אני חייבת להוכיח למנהלת המטומטמת שאני בסדר? אני לא חייבת להוכיח לה כלום. זכותי להכיר בכאב שלי ולבטא אותו באיזה עוצמה וצורה שמתאים לי, וממש לא מעניין אותי איזה רושם יתקבל אצל מי.
אפשר לחשוב שאותה עניין איזה רושם תעשה ההתנהגות המכוערת שלה עליי...

יותר מזה - לא רק זכותי. גם חובתי. כלפי עצמי! חובתי לתת מקום לכאב שלי ולקבל אותו. חובתי לא להשתיק אותו בפני עצמי. חובתי לספק את הצורך שלי לתת לו ביטוי הולם.
חובתי כלפי עצמי להיות אופירה! להיות אני!
לא מצטלם טוב למישהו? לא נורא. לי ולאלו שאוהבים אותי זה מצטלם הכי טוב. רק ככה אנחנו אוהבים אותי.

אני לא צריכה שמישהו (ובוודאי לא שמישהו שפל ונמוך) יכיר בי ויגיד שאני בסדר. מזמן אני יודעת שאני בסדר. אני זקוקה לשופר הביטוי של המחאה על עוול והכאב (כאשר זה אפשרי. אני לא דון קישוט). ועליו אני כל חיי נלחמת בכל הכוח שהוא אני.
ואמשיך להילחם.
ולהיות אני.

 

[שחר חרישי]

בעכרייך כי לא נותן תמונה נכונה עליך

כי לא מאפשר למנהלת ההיא, בדוגמה שלפנינו, להכיר בטעות שעשתה. כי התנהגות כזאת לא תאפשר לה (או לכל אחד אחר שיעמוד בצד השני) לראות את אופירה החכמה מאוד, הבוגרת יותר מהרבה אחרים, העניינית והמעשית, המוכשרת, ומלאת האהבה והרוך. הבעיה עם התמונה הלא מווסתת היא לא שזה לא מצטלם טוב, אלא שזו תמונה מאוד מאוד חלקית ולא משקפת. והבעיה היותר גדולה היא שמי שרואה אותה (ואינו רחב אופקים ובוגר דיו) לא ידע שאם ימשיך לדפדף הלאה באלבום - יראה שיש עוד תמונות, והן שונות מאוד.

 

[אופירA]

צר לי בשבילו. הפסד שלו

לא כל אחד באמת זכאי להכיר אותי לעומק. אפילו אבא שלי לא היה זכאי. באמת חבל, אבל מי הפסיד?

מי שמתנהג כלפי באופן לא הוגן בעליל, באופן שבמפורש הוא לא היה רוצה שיתנהגו כלפיו וכלפי יקיריו - יזכה בהחלט להכיר את הכעס שלי, את המחאה שלי ואת העקשנות העקבית שלי לבטא את המחאה.
כיוון שהכעס והמחאה והעקשנות מותאמים, אין לי שום בעיה איתם. הבעיה היא כשהם חורגים מהסביר לאדם שנפגע וכאוב, וכאן הם בפירוש לא חרגו מהסביר, הגם שיש טיפוסים רבים שהיו מוותרים עליהם. אז אני טיפוס שלא מוותר.
ממש לא נורא אם אדם כזה לא יזכה לראות את התמונה המלאה של מי אני החיובי.

גם מי אני השלילי והכועס הוא נורמטיבי ובריא. זה מה שחשוב כאן, ולכן אין בעיה.
לא אמרתי שכל צורת ביטוי של כעס היא בריאה. אבל זו שלי במקרה הזה - בריאה בהחלט. מותאמת בהחלט.




אנקדוטה: אתמול סיפרתי למכרה בעבודה, אחרי שדיברנו על כמה שאני מהעובדות המעולות ביותר בתחום מקצועי - שיש לי בביטוח לאומי הגדרה של 100% אי כושר לעבודה... אמרתי לה שאמנם נכון, יש לי רמה מסוימת של אי כושר לעבודה, שמתבטאת בכך שאני מתעצבנת כשמעצבנים אותי, אבל זה ממש לא 100%!
היא נורא צחקה, ואמרה שזה מאוד חריג ולא נורמטיבי, וכמעט שלא קורה לאף אחד, שהוא מתעצבן כשמעצבנים אותו...

את מבינה? בגלל שהשתכנענו שאנחנו לא בסדר, אנו חוששים שאם אנו מתעצבנים כשמעצבנים אותנו זה לא מותאם ולא מווסת.
אבל כשאנו יודעים שאנו בסדר, אנו יכולים גם לדעת אם זה מותאם ומווסת. וכן, זה מותאם ומווסת. בדקתי טוב

.

 

[שחר חרישי]

אין עליך!

 

[חלי שניר1]

מה שעוד יכול להיות -

שברגע שהמנהלת מתייגת אותך כ"מטופלת פסיכיאטרית", כל התנהגות שלך תפורש על ידה בהתאם ולכן מבחינתה היא פתורה מהתייחסות רצינית לדרישה שלך לתשובות.
לא נעים אבל ברגע שמתנהלים על פי דעות קדומות - הרבה פעמים זו התוצאה. . .

 

[אופירA]

סביר מאוד, ולכן לא ממש מעניין אותי אם הדרישה שלי אובססיבית

הרי כל מה שאומר או אעשה, תפורש אצלה כהתנהגות הנובעת מבעיה נפשית, אז מה איכפת לי מה הם חושבים עלי ואיך זה מצטייר בעיניהם?

סוף דבר הכל נשמע: השגתי שיחה עם המנהלת אחרי שהבוס שלה דרש ממנה לדבר איתי. היא בהחלט הודתה שהיא התעלמה ממני כי לא רצתה לשוחח עם "אדם מטופל בבריאות הנפש"...
היו גם הרבה אי הבנות (שיכלו להיפתר בקלות, אם רק לא היתה מתחמקת מהשיחה הקצרצרה שביקשתי), וגם הן גרמו להתנהלות המכוערת של המחלקה כלפיי. המנהלת מסרה למישהי אחרת לדבר איתי, ולא ידעה שהיא עדיין לא יצרה איתי קשר, לכן החליטה שאני סתם רודפת אותה. ואני לא ידעתי שמישהי צריכה לדבר איתי, ולא הבנתי למה היא דוחה את בקשתי ללא סיבה.
כמו כן, היא הודתה שלא אמרו לי את האמת "כדי לא לפגוע בי".
הסברתי לה שכשמשקרים ונמנעים מלדבר איתך, זה יותר פוגע מאשר כשאומרים שיש מדיניות כללית מלמעלה לא לקבל את מטופלי בריאות הנפש. כמו כן, כשמשקרים לך ואומרים לך שהמנהלת תחזור אליך, לא פלא שאתה לא מבין שמתכוונים שהיא לא רוצה לחזור אליך, ולכן אתה מתקשר שוב ושוב כדי להודיע שהיא עדיין לא חזרה...
בנוסף, הגעתי למנהל הראשי של כל הארגון, ונוכחתי שהסטיגמה נגד מטופלי בריאות הנפש מגיעה ממנו, אצלו היא הכי חזקה, יותר מאשר במחלקה הרלוונטית... כמו כן, הוא מצדיק את הגישה של להתחמק ולדחות (ולהטעות) את הפונה "כדי לא לפגוע בו", ולא לתת לו תשובה נכונה ואמיתית (אפילו אם הוא דורש במפורש!...).

מה הפלא שאנשים לא מסכימים לדווח שהם מטופלים בבריה"נ?
לכולם יש זכות לשקר, לא רק לארגון...

 

[כוכבית מצויה]

הבעיה היא

שההתנהגות האובססיבית מחזקת את היחס השלילי כלפי כל מי שנעזר בפסיכיאטר.

 

[שחר חרישי]

כן, אבל השאלה אם זו באמת התנהגות אובססיבית.

אם אדם מאוד רוצה להתנדב במקום כלשהו, ומתקשר שוב ושוב כי לא נאמר לו במפורש שדחו אותו - אפשר להסתכל על זה כנחישות ואסרטיביות ולאו דווקא כאובססיביות.

 

[כוכבית מצויה]

כן.

לפי התיאור של אופירה היא התקשרה שוב ושוב אחרי שלרכזת ההתנדבות נאמר כי הדחיה נובעת מעצם ההעזרות בפסיכיאטר.
להתקשר כדי להבין למה שיקרו זה סביר, להתקשר שוב ושוב גם מטלפונים שונים ולהגיע למצב שבו מנתקים לך את השיחה רק למשמע קולך זו לא התנהגות סבירה.

 

[אופירA]

את הופכת "יפה" את סדר הדברים

התקשרתי מטלפון שונה, רק כי נותקה השיחה כמה פעמים, כדי להבין אם מנתקים לי אישית, או שזו תקלה במרכזיה...

בכל מקרה, כאשר אני נתקלת בחוסר הגינות משווע ללא סיבה, לא מעניין אותי מהי התנהגות סבירה בעיני מי.

 

[כוכבית מצויה]

בדברי אין שום התייחסות לשאלה למה התקשרת מטלפונים שונים...

ודברייך על חוסר הגינות משעשעים לאור העובדה שכמנהלת אכפת חוקים שונים על גולשים שונים, אבל זה כבר דיון אחר...

 

[מט חנק]

יש משהו בדברייה של כוכבית

ברגע שלא חזרו אליך, עוברים הלאה.
אין מה לברר בעניין.
לא מדובר במקום עבודה, מדובר בהתנדבות- מי שלא רוצה, הפסד שלו.