סוף דבר הכל נשמע:
השגתי שיחה עם רכזת ההתנדבות אחרי שהבוס שלה דרש ממנה לדבר איתי. היא בהחלט הודתה שהיא התעלמה ממני כי לא רצתה לשוחח עם "אדם מטופל בבריאות הנפש"...
היו גם הרבה אי הבנות (שיכלו להיפתר בקלות, אם רק לא היתה מתחמקת מהשיחה הקצרצרה שביקשתי), וגם הן גרמו להתנהלות המכוערת של המחלקה כלפיי. הרכזת מסרה למישהי אחרת לדבר איתי, ולא ידעה שהיא עדיין לא יצרה איתי קשר, לכן החליטה שאני סתם רודפת אותה. ואני לא ידעתי שמישהי צריכה לדבר איתי, ולא הבנתי למה היא דוחה את בקשתי ללא סיבה.
כמו כן, היא הודתה שלא אמרו לי את האמת "כדי לא לפגוע בי".
הסברתי לה שכשמשקרים ונמנעים מלדבר איתך, זה יותר פוגע מאשר כשאומרים שיש מדיניות כללית מלמעלה לא לקבל את מטופלי בריאות הנפש. כמו כן, כשמשקרים לך ואומרים לך שהרכזת תחזור אליך, לא פלא שאתה לא מבין שמתכוונים שהיא לא רוצה לחזור אליך, ולכן אתה מתקשר שוב ושוב כדי להודיע שהיא עדיין לא חזרה...
בנוסף, הגעתי למנהל הראשי של כל הארגון, ונוכחתי שהסטיגמה נגד מטופלי בריאות הנפש מגיעה ממנו, אצלו היא הכי חזקה, יותר מאשר במחלקה הרלוונטית...
הוא טוען שלכל מטופלי בריאות הנפש יש בעיה נפשית, והוא אינו רוצה להזיק להם בהתנדבות בבית חולים, ולא חושב שצריך לעשות ראיון לכל מקרה לגופו, כפי שנעשה במקרים של אפילפסיה או מחלות אחרות, בהם מראיינים את החולה ובודקים מה מצבו, ולפי זה מחליטים אם לקבלו או לא.
כמו כן, הוא מצדיק את הגישה של להתחמק ולדחות (ולהטעות) את הפונה "כדי לא לפגוע בו", ולא לתת לו תשובה נכונה ואמיתית (אפילו אם הוא דורש במפורש!...).
מה הפלא שאנשים לא מסכימים לדווח שהם מטופלים בבריה"נ?
לכולם יש זכות לשקר, לא רק לארגון...