הייתי שם
והפריע לי והיה לי קשה. כי זה היה מורגש ובולט וכלל גם ניסיונות לגרום לבעלי, לדחות החתונה שלנו.
ניסיתי לשנות, על ידי זה שנהגתי לסייע לחמותי ולגיסים. כלומר, לנהוג בהם כמו שנהגתי במשפחתי שלי, במטרה שיבינו מי אני. זה לא עזר. להיפך, זלזלו בי יותר. לכן ההמלצה שלי למי שבמצב דומה, זה להיות קורקטי ומנומס בלבד. אם יש משהו חריג שפוצע בלב, לשתף רק את בן/בת הזוג. אבל לא ממקום מאשים, כי הם עצמם לא אחראיים להתנהגות נלוזה של בני משפחתם.
ולגבי מחשבתית ורגשית - אני ניסיתי להזכיר לעצמי שוב ושוב, שב"ה יש לי משפחה משלי. והמחותנים לא חייבים להיות בדרגה זהה רגשית למשפחתי שלי. זה לא תמיד זה עבד, כי מסביב ראיתי שכשהם רוצים היחס שלהם לאנשים מבחוץ, בהחלט יכול להיות ליגה. אז התרעמתי על האפלייה ועל כל האינטריגות. זה כנראה יעציב אותי עד סוף חיי כי לא הייתה לזה שום הצדקה, אבל יש משפט ידוע בצרפתית שבתרגום חופשי אומר: "איש לא מחזיק בארנקו, תמונה של חמותו."
לדעתי, מלכתחילה אם אין ישר כימיה וקבלה טבעית, עדיף לא להשקיע בקשר כזה יותר מדי. להשאיר את טיפוח הקשר לבן/בת הזוג, שבלאו הכי גדלו במשפחה הזו.