דיעות שאינן מתיישבות
עם נסיונך העשיר עדיין אינן הופכות ל'דיעות קדומות'. אני מבססת את טיעוניי ומביעה את דעתי על סמך ניסיוני - כאם, כאחות, כאשה, כרעייה לשעבר וכבת, שאכן אינה מדליקה נרות שבת. טאלנטים היו ויהיו ומעולם לא טענתי שלא לגיטימי לתמוך ולעודד, כאם ל 3 כאלה אני דורשת ואף מקיימת בהתאם ליכולתי. אלא שמנקודת מבטי כאדם בוגר, צורמת לי לפעמים היציאה מפרופורציות, שהרי כבר נאמר כאן בעבר - הורות היא הרבה דברים, בין השאר - שמירה על איזון - לא רק בין כל הילדים במשפחה, אלא גם האיזון שבמענה על כ-ל צרכי הילד. נסיוני בחיים לימדני שבהשקעה של אנרגיות - תמיד באים הדברים אחד על חשבון השני - אז בואי נשאל רגע - אותם ילדים מוכשרים עד כדי "צורך" ביציאתם מהבית (וגמני מכירה כאלה, תתפלאי) - על חשבון מה זה בא? הלימודים? ההתבגרות הרגשית? היחסים במשפחה? אין גם וגם וגם - קחי כל ילד שהתחיל בגיל צעיר קריירה מפוארת, ותראי איך שזה בא על חשבון משהו. התפקיד שלי כאם - לוודא שהנזק יהיה מיזערי, שלא נגלה בגיל 35 שהתחרותיות המופלאה שהייתה תוצאה של הכשרון הפנומנלי - הצמיחה איש בודד שלא מצליח להתחלק או להתמודד עם זוגיות מחייבת (נגיד, סתם דוגמא) כי במהלך המירוץ לצמרת לא יצא לא "להתאמן" בתחום הזה - יש הרי רק 24 שעות ביממה...