הילד קובע את עתידו- שאלת המשך

[פלגיה]

לא חובה חוגים

אבל שיהיה גם קצת ספרות/אומנות/מדעים. לא הרבה, אבל קצת.

 

[נועה לביא]

מעבר למה שיש בבי"ס?

כאמור, אף אחד לא ימנע ממנו להתעניין בדברים.

 

[לורליי43]

אני בטוחה שהשאלה הזו עולה הרבה

אצל ילדים שממליצים להקפיץ אותם כיתה בגלל יכולת שכלית, אבל אומרים שיש בעיה עם הקטע הרגשי. אני בעד לאפשר לבן אדם לצמוח רגשית בצורה טובה כמה שאפשר.

 

[נועה לביא]

ומה היית עושה?

היית מנסה להביא באופן פעיל לסדר יום שכן מכיל מפגשים עם חברים, או שהיית פאסיבית ונותנת לו להמשיך בשלו? הקפצת כיתה זו אופרה אחרת, וממש לא שקולה לפיתוח כשרון שכלי.

 

[לורליי43]

אני לא חושבת שהייתי פאסיבית

לדעתי, גם אם לא עושים משהו בפועל, בהורות אין מקום להיות פאסיביים.

 

[Kalla]

מסכימה איתך - יותר פשוט לכולם

ילד "רגיל". הבעיה היא ש,עילוי" זה לא משהו שנמצא תחת שליטתנו ואפשר לשנות אותו באמצעות חינוך.

 

[לורליי43]

אבל בשליטתנו איך לטפל בנושא

האם לנסות ולמתן, או להניע לכיוון המיצוי המקסימלי. זה מבחינתי החלק של החינוך.

 

[Kalla]

במקרה כזה כל ניסיון למתן

עלול לגרום לאומללות ולנזק רבים בהרבה. שוב, בעדינות אפשר לנסות הכל, אך חשוב מאוד לראות את הגבול שאחריו לילד הספציפי הזה זה רק עושה רע. אנחנו מדברים על ילד שהוא לא רגיל בשום קנה מידה. כשרון כזה לרוב מתלווה למבנה נפשי מיוחד ולצרכים נפשיים שונים לגמרי מאשר של "ילד ממוצע". לדעתי, אסור להתייחס לילד כזה בכל מחיר כמו אל ילד "רגיל" ולהכריח אותו להיות כמו ילד "רגיל", כי הוא פשוט לא בנוי לזה.

 

[תּמר]

באופן תאורטי

אני חושבת שבגיל 12 לנער יכולות להיות דעות מגובשות, והוא בהחלט יכול לקבוע את עתידו. מהבחינה הזאת - החינוך היה צריך להיות עד אז. בנוגע לפנימיה - זה מאוד תלוי בסביבה בה גרים. בחברה הדתית מקובל יותר לשלוח לפנימיות - אם לישיבות תיכוניות ואם לאולפנות. לי אישית יש רתיעה מזה, ואעדיף שילדי ילמדו בעיר שלי ויחזרו כל יום הביתה, אבל אם מאוד ירצו - כנראה אתן להם לעשות זאת. אני מניחה שאם זה לא היה מקובל בחברה סביבי, הייתי פחות מתפשרת על העניין. אם הייתי חושבת שזאת בעיה מבחינה חינוכית, אבל מאידך - זה יעשה לילד טוב מבחינה נפשית וחברתית - יכול להיות שגם במקרה כזה הייתי מתפשרת. (מהניסיון האישי שלי - בגיל 12 הורי יכלו ליעץ לי, אבל לא להחליט בשבילי. את הטעויות שלי עשיתי בעצמי, בלי עזרה. עם כל ההבנה לקושי של ההורים [ושלי בעתיד הלא-רחוק] נראה לי שזה הדבר הנכון לעשות)

 

[Kalla]

תלוי בנסיבות.

אם ילד רגיל, לא הילד ה"מיוחד" שדיברנו עליו קודם, אלא סתם ילד עם תחביבים ותחומי עניין וכישורים בגבול הסביר, היה רוצה ללכת לפנימייה רגילה, סתם כי לא בא לו לגור בבית, הייתי חושבת שמשהו מאוד לא בסדר בבית והייתי מנסה לפתור את הבעיה ולא לשלוח אותו לפנימיה. אם ילד מיוחד, עם כישורים מיוחדים, כזה ש"נועד למשהו" היה בוחר בפנימיה מסוימת כי היא הייתה מקדמת אותו בתחום הזה, הייתי מאפשרת כנראה בתנאים מסוימים: א. אם לא הייתי מוצאת כל דרך לתת לילד מה שהוא רוצה בלי לשלוח אותו לפנימיה - כלומר קודם הייתי בודקת אפשרויות כמו למצוא משהו טוב בתחום בקרבת הבית, לעבור דירה יותר קרוב למוסד המדובר וכו'. ב. אם הייתי משוכנעת שהפנימיה היא באמת טובה לא רק מבחינה לימודית, אלא גם מבחינת היחס והתנאים הפיזיים שהילד יקבל שם. ג. אם הייתי מרגישה שהילד מספיק בוגר לדאוג לעצמו לפחות עד גבול מסוים. ד. אחרי כל זה, הייתי נותנת לזה תקופת ניסיון שבסופה הייתי מחליטה סופית, ולפני זה לא הייתי מבטיחה שום דבר לילד. אם לסכם בקצרה, הייתי רוצה ללכת לקראת הילד אם הייתי רואה שזה באמת חיוני עבורו, בתנאי שהייתי משוכנעת שזה לא יפגע בו פיזית ונפשית.

 

[תּמר]

אבל כל הילדים מיוחדים ומוכשרים

לכל אחד יש תחום עניין מיוחד. אולי הילד שרוצה ללכת לפנימיה, מצטיין בתחום החברתי? בכל זאת אני מסכימה איתך, רק היתי מנסת זאת אחרת - השאלה היא מה הסיבה לרצון ללכת לפנימיה. האם זה נובע מרצון לברוח מהבית (ז"א - סיבה שוללת בית ולא מחייבת פנימיה) או מהרצון ללכת לפנימיה מסיבות מנומקות.

 

[Kalla]

תראי, ברור שכל הילדים

מיוחדים ומוכשרים בלה... בלה... בלה... גם לי יש אחד בכיתת מחוננים בבית ויש לו תחומי עניין, חלקם גם רציניים למדי. בכלל לא על זה אני מדברת, אלא על ילדים שברור שהם יחידי סגולה בכל קנה מידה, וזה ממש לא בר השוואה לשום כשרון רגיל. היה על זה שרשור שלם קצת אחורנית.

 

[תּמר]

אני יודעת שהיה על זה שירשור

אבל לדעתי זאת תפיסה לא נכונהֿ מכיוון שבאמת לכל ילד יש כישרון, ומי אנחנו שנחליט שדווקא לזה שהכי רוצה להתפתח לכיוון מסויים יש יותר כישרון מאשר לשני שלא מביע את זה בצור חזקה (ובגלל זה מוזנח)? לכן, לדעתי החשיבות היא לא בדחיפה ובהפיכת עולמות, אלא בחינוך למיצוי עצמי. הבסיס הזה נותן את האפשרות לכל ילד להתפתח בכל תחום בו הוא חפץ - וגם להחליף תחום אם הוא מגלה שהתחום בו השקיע את נפשו שנים רבות כבר לא מתאים לו.

 

[Kalla]

אני פשוט לא מסבירה את עצמי טוב

כנראה. נגיד שיש לי ילד שמביע עניין בלימוד נגינה ועוד ילד שמביע עניין בריקוד. אקח לשניהם מורים, אניח להם להתאמן עד כמה ששניהם רוצים, לא אלחץ בשום אופן אם וכאשר לא ירצו. מעבר לזה הם ילדים רגילים, עם חיים רגילים, עם תחומי עניין נוספים. כשיגדלו אולי יהיו נגנים/רקדנים חובבים, אולי אף מקצועיים, אולי לא יהיו בכלל, אך בכל מקרה לא יהיו נגנים/רקדנים ראשונים בעולם. אם אחד הילדים יבוא בגיל 12 ויגיד שהוא רוצה ללכת לפנימיה רגילה, שאין לה קשר לאיזשהו כשרון רב ויוצא דופן שהוא מפגין בנגינה או בריקוד, סביר להניח שלא אסכים. לעומת זאת יש לי ילד שמגיל שנה וחצי מתיישב ליד הפסנתר ומנגן ברמה שברור שהיא יוצאת דופן לחלוטין ולא בת השוואה לשום דבר שילד אחר בגילו, ואפילו גדול בהרבה, מסוגל להפיק. הילד הזה חי בעיקר את המוזיקה, מקדיש לזה את רוב שעות היום ושום דבר אינו יכול להוות תחליף לזה. כשהוא גדל העניין רק מתגבר ואנשים שהם באמת יודעי דבר באים ואומרים שלילד יש כשרון פנומנלי. בגיל 12 הילד הזה בא אליי ואומר שיש בית ספר הכי טוב לנגינה והוא נמצא במקום שמסיבה כלשהי אני לא יכולה להביא אותו לשם על בסיס יומיומי ושאף מורה מחוץ לבית הספר הזה כבר לא ברמה שלו והוא מרגיש שכדי להתקדם ולמצות את יכולותיו הוא חייב ללכת לבית הספר הזה. זאת תהיה סיבה מספיק טובה בשבילי לשקול בחיוב לשלוח אותו לשם.

 

[נועה לביא]

ונניח

שלא מדובר בילד שאפשר להגיד מראש שהוא "הבטחה גדולה" אבל בהחלט מוכשר ומאוד מאוד אמביציוזי (כמו בקישור שלורליי נתנה). גישתך משתנה?

 

[Kalla]

תראי, אני מאמינה שבדרך כלל

הדברים האלה באים ביחד: הדחף, הנטייה הצורך מתעוררים לרוב כשיש כשרון רב. אני לא מאמינה שילד שאין לו כשרון ויכולת גדולים בספורט (אני לא מדברת על רמה של אלוף עולם דווקא, אלא בהשוואה לשאר האוכלוסיה) ירצה לקחת על עצמו התחייבות כזאת. לרוב הוא יסתפק בחוג או שניים ליד הבית וכד'. עובדה היא שזה מה שקורה ברוב הגדול של המקרים. אם הילד יתעקש מספיק, ובאמת אראה שלזה לא סתם כדי לברוח מהבית, אלא כי העניין זורם בעורקיו, אתייחס בהתאם.

 

[אחת שמצאה]

באופן לחלוטין לא תאורטי, לא

הייתי נותנת לבת ה- 12 שלי לצאת לפנימיה. אני חושבת שילדים בגיל הזה עדיין זקוקים לפחות לתמיכה הצמודה של ההורים, וגם לחינוך שלהם. ילד בן 12 לא יכול להבין עד הסוף את התוצאות של הבחירות שהוא עושה, ולכן בחירה שלו בפנימיה אינה מביאה בחשבון את כל המשמעויות שנובעות מלעבור את השנים הבאות רחוק מהבית. הדרכתי בפנימיה מהסוג שתמר הזכירה ולבנות עד כיתה י' היה קשה מאוד. בעיני הסבל שלהן היה בלתי נסבל, ולא שווה את התמורה. לא יודעת מה הייתי עושה במקום הוריהן.

 

[תּמר]

ההחלטה ללכת לפנימיית

לא חייבת להיות החלטה לכל החיים. תמיד יש מקום לבחון מחדש האם הילדה רוצה את זה או לא, ולאפשר לה לצאת מזה בכל זמן.

 

[לורליי43]

זה גם מה שאני חושבת

חושבת שהילד לא יכול להבין את ההשלכות של בחירה מהסוג הזה.

 

[נועה לביא]

על זה רציתי לדבר איתך...

"ההשלכות של בחירה מסוג זה" הן מן הסתם לפי איך שאת רואה את הדברים. הורים אחרים יכולים לראות את הדברים אחרת. האם לדעתך קיימת דרך אחת בריאה ואילו האחרות מזיקות?