הילד קובע את עתידו- שאלת המשך

[לורליי43]

קיים טווח, לא מדובר על שחור ולבן

ולדעתי, כמו שכל קיצוניות מזיקה, אז גם בכיוון הזה. וזו הדרך שלי לראות זה - כדבר קיצוני. יש כל כך הרבה סיפורים, גם על מחוננים שכלית- שנדפקו רגשית, על ספורטאים שהם עילוי וכל הגוף שלהם מפורק מעומס יתר.

 

[צימעס]

וכמובן

יש הורים שחושבים שההשלכות של בחירה מהסוג הזה חיוביות, וזה לא תלוי בשאלה מי קובע - הילד או ההורים.

 

[Kalla]

את יכולה להסביר?

 

[צימעס]

אנסה

בעצם - יש פה שתי שאלות: 1 - מי קובע - הילד או ההורים? (זו, לטעמי, שאלה תיאורטית) 2 - האם פנימיה למצוינים (במשהו) - על השלכותיה - טובה לילד. אלה שתי שאלות נפרדות (זו האי תלות עליה דיברתי). לורליי אמרה שהיא מתנגדת ומחליטה בשביל הילד. (אגב, האם גם אילו לא היתה מתנגדת היה לה כ"כ חשוב להחליט בשביל הילד?)

 

[Kalla]

ומה את חושבת?

 

[לורליי43]

זו בחירה מאוד מוזרה של מילים

"האם גם אילו לא היתה מתנגדת היה לה כ"כ חשוב להחליט בשביל הילד?" הרי ההחלטה בכלל לא התגלגלה לסף ביתנו, אז איך את יכולה להגיד שאני מחליטה משהו בשביל הילד? לדעתי זה לא חיובי ואני מאוד שמחה שהנושא לא עלה לרגע. למעשה אם נדבר על החינוך הבייתי, אז אצלכם סיטואציה כזו כבר קיימת. האם לא בגלל שאת מתנגדת - את מחליטה בשביל הילד שהוא ילמד בבית?

 

[צימעס]

אין לי ויכוח אתך פה

אבל כן הבנתי ממך שאילו היתה מתגלגלת אליכם החלטה שכזו, היית מתנגדת לפנימיה לספורטאים מקצוענים או משוה דומה. לא?

 

[לורליי43]

הבעיה היא במילים

"כ"כ חשוב להחליט בשביל הילד". זה נשמע מאוד כפייתי.

 

[נועה לביא]

נכון, אבל

הם לא בחרו בלהיות מחוננים, גם לא ההורים שלהם. זה לא שנתנו להם לקרוא ספר בטופולוגיה

והם מיד קראו אותו והפכו לגאונים, הצורך היה קיים. יש סיפורים, הם לא עד כדי כך הרבה, ולדעתי ההתייחסות אליהם מוגזמת. גם במקרה של המחוננים שכלית וגם במקרה של הספורטאים ("עומס יתר" זה תלוי מאמן והמקצועיות שלו. פציעות בתחרויות זה תמיד סיכון).

 

[ציפי ג]

באופן לחלוטין לא תאורטי

בננו בחר ללכת לפנימיה בגיל 14. בעלי התנגד בכל תוקף, על סמך נסיונו הרע בפנימיות. אני לא התנגדתי ולא תמכתי. רק ניסיתי להבין. כשהבנתי מה הסיבות שלו, הסכמתי לתת לו את הצ'אנס, ובלבד שאם הוא יחליט שהוא רוצה לחזור הביתה, שלא יהסס. הילד מאושר בפנימיה. טוב לו שם. אני לא יודעת מה יהיה אם בננו השני ירצה ללכת לפנימיה. בינתים הוא לא מראה שום סימנים לכך, היות והוא רואה הרבה מאוד מעלות בלהשאר בבית.

 

[Kalla]

גיל 14 זה בכל זאת לא 12.

מסכימה איתך שככל שמתבגרים היחס משתנה, בייחוד כשמדובר בילדים בוגרים לגילם.

 

[Kalla]

אגב - לדעתי, זה לא שהילד קובע

את עתידו. ההחלטה הסופית היא תמיד של ההורה. ההורה רואה, על סמך נתונים בכל מקרה ומקרה, במה ובכמה זה הגיוני לדעתו לקבל את הרצון של הילד. זה לא שהילד מחליט לעצמו שהוא הולך לפנימיה וגם מבצע, למשל. בטח לא בגיל 12.

 

[noa128]

לא על שתי השאלות

ראשית, כי ילד בן 12 נמצא לטעמי בדיוק בגיל שבו לא רק שאין לו את היכולת לקבוע את עתידו, הוא נמצא ב C הבלבול ובשלב של גיבוש זהות (גיל ההתבגרות) - זה הזמן הקריטי ביותר שבו מוטלת עלינו, ההורים, האחריות ל'ווסת' את ההשפעות המגיעות מהצד החברתי - על עיצוב אישיותו כבוגר. בגיל כזה לא הייתי מאפשרת לילד להתרחק עד כדי כך מסביבת הבית, אז , לא פחות מקודם - הוא זקוק לסביבה רגשית תומכת ולהורים כמודל. זה בדיוק ההבדל בעיניי בין לאפשר יציאתו בגיל כזה לבין לאפשר יציאתו לצבא בגיל 18 , הרי זה לא שבגיל 18 הם סיימו את גיל ההתבגרות.. אבל בגיל 18 יש פחות סיכון שההשפעה בחוץ על עיצוב אישיותם (מלבד חווית הצבא שהיא לכשעצמה חזקה) תהא מזיקה. ילדים שהם עילוי עד רמה שהאפשרות היחידה לאפשר מיצוי הפוטנציאל היא הוצאתם מהבית - יש (בינינו) בודדים, ממש לא באיזשהו מספר או אחוז שאפשר בכלל להתייחס אליו בדיונים כוללים כאלה באופן רציני (ותסלח לי קאלה), אם נוסיף על כך את מספרן הזניח עד אפסי של מסגרות סגורות מטפחות פוטנציאל כזה בארץ - בכלל... מעבר לכך שאני שייכת לבעלי הדיעה שהפניית כל המשאבים לטובת כשרון מסויים על חשבון דברים אחרים (כולל ילדות נורמלית) ובלי שום קשר לבני המשפחה האחרים - תתברר בדיעבד כמזיקה לילד הגאון והוא זה שישלם את מחיר אותה שאיפה שנדמה להורים ש"בערה בעצמותיו".. (ולראיה כל אותם ילדי פלא רבים משלל תחומים שבבגרותם ידעו לספר שהלכה להם הילדות ושהם את ילדיהם מתכוונים לגדל הכי נורמלי שאפשר..) לטעמי, אין סיבה (למעט אולי אידיאולוגית = ישיבה וכד') להוציא ילד מהבית, בהנחה שמדובר כמובן בבית מתפקד, נורמלי, עם הורים בריאים המסוגלים ונותנים לילדיהם את התמיכה הנפשית והרגשית שרק הורה יכול לתת. זו עדיין המסגרת הטובה ביותר לילדים מתחת לגיל צבא, ולא משנה איזה עילוי הם.

 

[לורליי43]

100 עגול+ בונוס../images/Emo45.gif

עכשיו אני יכולה לשלוח את נעה השניה אליך להמשך הסבר.

 

[noa128]

טודה מותק ../images/Emo13.gif אלא ש..

הבה נזכורה שלגיטימי לנועה השנייה להחזיק בדיעה שונה ושייתכן שמבעד לפריזמה שלה (אנחנו מדברות על נועה לביא, נכון?) הדברים נראים אחרת. כמי שמכירה את הנושא לא כאמא של.. יודעת שהיום, ברבות השנים, מוציא המחונן מאות ואלפי שקלים על טיפול פסיכולוגי, שיברר היכן וכמה 'דפקו' לו הכוונות הטובות למיצוי הפוטנציאל - את כל הקטע הרגשי. ילד עם בעיות רגשיות זה עצוב וקורע לב - כשהילד הופך עם השנים לאיש והבעיות הרגשיות שנולדו אז ולא טופלו ממשיכות לתוך חייו הבוגרים - זה כבר הרבה יותר עצוב. אופס, הנה דוגמא מהחיים על ההבדל בין אחריות הורית לתיאוריות חינוכיות...

 

[נועה לביא]

אני מבינה שאת מדברת על מקרה

ספציפי שקרוב ללבך, אבל לא כדאי להכליל ולומר "מוציא המחונן". בכלל, את האמירה הזאת (ואני לא טוענת שזה המקרה הספציפי שאת מדברת עליו) יצא לי לשמוע מאנשים שאני לא מעריכה יותר מדי כבני אדם בוגרים. אז כן, אין ספק שההורים שלהם עשו כמה טעויות בחינוך שלהם (איזה הורה לא עושה?), אבל עצוב מאוד בגילם הכרונולוגי הם לא מגלים קצת יותר אחריות למעשיהם ולהחלטות שלהם ומתרצים את זה במעשי ההורים שלהם.

 

[תּמר]

אבל זה בדיוק העניין!

הם לא בוגרים, כי לא הושקע בהם פיתוח רגשי, אלא רק שכלי.

 

[נועה לביא]

הם לא בוגרים

כי לא נוח להם להתבגר, ומאוד קל להאשים את ההורים בבעיות שהם יצרו לעצמם בזמן שכבר ממש לא היו ברשות ההורים. ילדים הם לא בובות פלסטלינה של ההורים. אין ספק שיחס מסויים מההורים יכול להוביל לתסביכים וחסכים, אבל להוריד מהילד הגדול את האחריות שיש לו כבוגר זה... כנראה בדיוק היה הפאק של ההורים שלו, ולא יקדם אותו לשומקום.

 

[לורליי43]

לא התכוונתי שאין דעה לגיטימית

התכוונתי שאת מסבירה יפה גם את דעתי.

 

[נועה לביא]

השם הוא נועה (עם ו', וזה עקרוני)

ולא רואה איך ההסבר הזה רלוונטי למה ששאלתי אותך למעלה ולא ענית

מעבר לכך, נראה לי שגם את וגם נועה השניה (ראשונה?) שבויות בדעות קדומות לגבי הטאלנטים, וככאלה בעייתי להתווכח עמן. אני לא אומרת שאין בכלל ילדי פלא שההורים שלהם דחפו אותם על חשבון ההתפתחות הרגשית ובכו ובוכים אח"כ על ילדותם העשוקה (מה שאני חייבת לציין שלא קונה אותי יותר מדי. זכרונות רעים מהילדות הם לא תירוץ לחוסר התמודדות כבן אדם בוגר, והאשמות כלפי ההורים על שהרסו להם את החיים נשמעות מתאים בגיל 14, אבל לא לאחר מכן), אבל כמי שיצא לה להכיר טאלנטים השוהים בפנימיה של וינגייט (וגם כמעט והלכתי בעצמי לשם) אני חייבת לציין שגם אם לורליי ונועה מסרבות להאמין בכך, הילדים שקאלה מדברת עליהם מאוד קיימים במציאות - זה זורם להם בדם והרצון שלהם מאוד חזק. לא אחוז גבוה, נכון, אבל גם ילדים מחוננים שכלית מוגדרים להיות 3% מבני מחזורם ובכ"ז אני מנהלת פורום אשר מתנהלים בו דיונים מאוד רציניים לגביהם.