הילד קובע את עתידו- שאלת המשך

[צוציקגדול]

מתאים או לא מתאים זה שאלה

ממקום אלף (של שלמה, בוגרת, מבסוטית) וקיים זו שאלה מ- 'ב' עד 'ת'. noa128 נתנה לך דוגמא, לי יש דוגמא בת רבע לשישים כזו וספות הפסיכולוגים והקוראים בטארות נשחקו בשכאלו.

 

[נועה לביא]

אין ספק שספקות הפסיכולוגים

נשחקו מאנשים המלינים על מעשי הוריהם בילדותם, יהיו אשר יהיו. למעשה, אני מאוד בספק אם הספות האלה מכירות משהו אחר

אבל להשתמש בדברים הללו כתירוץ להחלטות שגויות שעושים כתור בוגרים - מצטערת, נראה לי עלוב משהו. מהטעויות של ההורים צריך ללמוד, הן ברמת תפיסת העולם והן ברמה ההתנהגותית. לא להשתמש בהן ככלי נצחי להצדיק את הדפקטים.

 

[צוציקגדול]

אז זהו שעצם הטענה היא הבעיה

ולא הבעיה עצמה. זה לא מפחית מעוצמת הבעיה, הדפקט, הקשיים להתמודד עם החיים האמיתיים והאחריות. כמו שאומרים עם תחושות לא מתווכחים.

 

[נועה לביא]

זה עניין של גישה

האשמת ההורים נראית לי כמו מתכון מהיר למצב של התחמקות מאחריות. ישנה גם גישה אחרת של "ההורים שלי היו חלק מכריע בעיצוב מי שאני, ועשו גם טעויות. כבן אדם בוגר, אני לומדת מטעויות ומתמודדת עם הקשיים". כמובן שההתמודדות עדיין קיימת וגם הקשיים.

 

[noa128]

בואי נפריד

ולפני הכל בואי נגדיר "מעשינו כבוגרים" - מתי זה "בוגרים"? באיזה גיל? 12? 14? 25? עד איזה גיל יש השפעה מכרעת ואחריות של ההורים על חיינו? יש שיאמרו שזה אינדבידואלי ויש שיאמרו שאם בגיל 45 אדם אינו בשל לזוגיות (שוב, נגיד, זה כבר באמת לא "מהחיים", לפחות לא שלי

) אז מן הראוי לברר מהיכן זה נובע. יכול להיות שההורים היו פרפקט ועשו כל מה שצריך והכי טוב, ומקור העניין בהתנהלותו ובאישיותו - אני מהמאמינים שבבעיות רגשיות ונפשיות, יש גם איזשהו שורש בילדות, בשלבים שמעצבים אישיות, וגם - בהורים - לא הכל אבל לפעמים לא מעט. ועוד דבר - בטיפול טוב - זה לא מתחיל ונגמר ב"להאשים את ההורים", זו התייחסות מאד שטחית לעניין - זה אולי חלק מסויים בניסיון לאתר את מקור הבעייה, אבל ההמשך הוא איך אותו אדם, כבוגר, "מתקן" את מה שמפריע לחייו והופך לאדם "שלם", "מאושר", "מסופק" - זה כבר כן בידיים שלו. טיפול טוב לא יסתפק לעולם באשמים, אלא יתקדם באיזשהו של לכיוון של פתרונות.

 

[נועה לביא]

אין ספק שמי שהולך לטיפול

ומתוך כוונה ואמונה שהטיפול באמת יעזור, הוא מספיק בוגר ואחראי לחייו. אגב, אני לא לוקחת בכלל כטריביאלי שהעדר קשר זוגי זו בעיה שצריך לטפל בה. אבל בגיל 45 לגור בבית ההורים ולא בגלל צרות כלכליות... כן, יש כנראה איזה שורש רקוב.

 

[noa128]

דיעות שאינן מתיישבות

עם נסיונך העשיר עדיין אינן הופכות ל'דיעות קדומות'. אני מבססת את טיעוניי ומביעה את דעתי על סמך ניסיוני - כאם, כאחות, כאשה, כרעייה לשעבר וכבת, שאכן אינה מדליקה נרות שבת. טאלנטים היו ויהיו ומעולם לא טענתי שלא לגיטימי לתמוך ולעודד, כאם ל 3 כאלה אני דורשת ואף מקיימת בהתאם ליכולתי. אלא שמנקודת מבטי כאדם בוגר, צורמת לי לפעמים היציאה מפרופורציות, שהרי כבר נאמר כאן בעבר - הורות היא הרבה דברים, בין השאר - שמירה על איזון - לא רק בין כל הילדים במשפחה, אלא גם האיזון שבמענה על כ-ל צרכי הילד. נסיוני בחיים לימדני שבהשקעה של אנרגיות - תמיד באים הדברים אחד על חשבון השני - אז בואי נשאל רגע - אותם ילדים מוכשרים עד כדי "צורך" ביציאתם מהבית (וגמני מכירה כאלה, תתפלאי) - על חשבון מה זה בא? הלימודים? ההתבגרות הרגשית? היחסים במשפחה? אין גם וגם וגם - קחי כל ילד שהתחיל בגיל צעיר קריירה מפוארת, ותראי איך שזה בא על חשבון משהו. התפקיד שלי כאם - לוודא שהנזק יהיה מיזערי, שלא נגלה בגיל 35 שהתחרותיות המופלאה שהייתה תוצאה של הכשרון הפנומנלי - הצמיחה איש בודד שלא מצליח להתחלק או להתמודד עם זוגיות מחייבת (נגיד, סתם דוגמא) כי במהלך המירוץ לצמרת לא יצא לא "להתאמן" בתחום הזה - יש הרי רק 24 שעות ביממה...

 

[Kalla]

גישה זו לא מניחה לשום יוצא דופן

להתקיים. מזכירה לך, שלא מדובר במחונן ה"רגיל", אלא ביחידי סגולה בודדים שהם פשוט שונים, והגישה שמתאימה (ואני מסכימה עם הגישה הזאת) לרוב הילדים, אף הכשרוניים שבהם, להם ספציפית תגרום נזק.

 

[Kalla]

ואגב, זה ממש לא מייחד דווקא

את המחוננים להתבכיין אצל פסיכולוג שההורים דפקו להם את החיים. זה מאוד פופולרי היום בכל רמות ה-IQ.

 

[נועה לביא]

../images/Emo45.gif

 

[נועה לביא]

סליחה, לא קראתי את המשפט שלך כראוי

מה שגרם לי להגיד "דעות קדומות לגביך" זה "ילדים שהם עילוי עד רמה שהאפשרות היחידה לאפשר מיצוי הפוטנציאל היא הוצאתם מהבית - יש (בינינו) בודדים, ממש לא באיזשהו מספר או אחוז שאפשר בכלל להתייחס אליו בדיונים כוללים כאלה באופן רציני" (המילים המודגשות התפקששו לי) אמנם "האפשרויות היחידה" זה לא דבר שהוא מחוייב המציאות, אבל לפעמים, עבור צרכים חזקים מצד הילד זו אפשרות מאוד מתבקשת. הילדה בקישור שלורליי נתנה ממש לא הייתה חייבת את הפנימיה בשביל להתפתח. היא גרה במרכז הארץ והתאמנה אצל מאמן בעל שם בארץ ובנבחרת ישראל. לעומת כאלה שגרים רחוק ואין כ"כ אפשרויות, לה היו אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות. אבל, בכ"ז, הפנימיה זה סיפור אחר לגמרי. כאשר את אומרת "איזון" ו"בא על חשבון" ניכר שאת מאמינה שיש דרך ספציפית שהיא הנכונה. האמנם? ראי את הדוגמא למעלה שנתתי ללורליי, על הילד שמעדיף לבלות את זמנו בללמוד ולהתעסק בענייניו לבד. לעומת שליחה לפנימיה, פה ההורים לא צריכים לעשות כמעט כלום בשביל שהמצב יתאפשר, רק לא למנוע. האם לילד הזה נגרם נזק? צריך להתערב ולהוסיף ללו"ז שלו יותר מפגשים עם חברים?