המודעות לשבריריות של ההריון

[מיכל @]

לדעת או לא לדעת? ../images/Emo35.gif

הרופא שלי אומר לי כל הזמן "תפסיקי להיכנס לכל הפורומים האלה, את רק מלחיצה את עצמך!" האם הידע שצברתי פה ובפורום השכן שינה את העובדה שלאחד העוברים שלי יש פגם גנטי? או את העובדה שמכיוון שהחלטנו לא להפיל, הילד שלי יצטרך לחיות עם כל המשמעויות של הפגם הזה? האם הידע גרם לי לצירים מוקדמים ושמירת הריון מחודש חמישי? אני מאוד נזהרת מלהביע תלונות "הריוניות" בפורום הזה, אבל במקרה הזה אני חושבת שאני יכולה לדבר כאחת שההריון הזה מעמיד אותה בכמה וכמה ניסיונות לא קלים. לולא הידע שצברנו, יכול מאוד להיות שהיינו בוחרים שלא לעשות את בדיקת מי השפיר (כפי שהמליצו לנו כל הרופאים), יכול להיות שלא הייתי שמה לב שיש צירים מוקדמים כי לא הייתי יודעת מה לחפש, וכן הלאה והלאה. אין ספק שהידע והחוכמה שאנו צוברות כאן מכניסים אותנו לחרדות, אבל אני מאמינה בכל ליבי בקבלת החלטות מיודעת. מי אמר שצריך תמיד לעשות בחיים את מה שקל ונוח? ועוד דבר - היה לפני מספר שבועות דיון בפורום הריון אחרי לגבי תדירות הצרות והבעיות שנופלות עלינו - ההפלות, הצירים המוקדמים, הפגמים הגנטיים וכו´. לדעתי כל זה נובע משני דברים עיקריים: ראשית, הטיפולים, ובעיקר ה-IVF, יוצרים ילדים שלא כדרך הטבע. מבחינה אבולוציונית טהורה, בעלי ואני לא היינו אמורים להביא ילדים לעולם. אנחנו נלחמים בטבע ונראה לי שהטבע נלחם בחזרה. שנית, הטיפולים גורמים לתדירות גבוהה של הריונות מרובי עוברים, שהם הריונות מועדים לבעיות מלכתחילה. מי שעוקבת בפורום הריון יכולה לראות שרוב הלידות המוקדמות והשמירות מתרחשות אצל בנות שהרו עם שני עוברים או יותר. אני כבר החלטתי שכאשר נרצה להיכנס שוב להריון, לא אסכים בשום פנים ואופן שיחזירו לי יותר משני עוברים. אני חושבת שחשוב מאוד לאנשי פורום פוריות לדעת ולהכיר את הסכנות. אצלי נקלטו שני העוברים שהוחזרו. למזלי, אלה היו שני העוברים היחידים שבכלל התפתחו מהטיפול ההוא (הייתי נורא מאוכזבת). מה היה קורה אם היו מתפתחים שלושה או ארבעה? בכל הזמן שהייתי פה, לא נכנסתי אף פעם לפורום הריון. לא הייתי מסוגלת. רבות מאיתנו לא מסוגלות לשמוע על הצרות של ההריון. "צרות של עשירים" קראנו לזה. מה זה חשוב כמה עוברים יקלטו, העיקר שיקלטו! נשאר לנו רק להקשיב לרופאים, וכבר שמעתי על המון מקרים שהחזירו גם 4 ו-5 עוברים. הטראומה שעובר הגוף אח"כ בדילול ובנשיאת הריון של יותר מעובר אחד, דוחפת אותנו לקראת הסטטיסטיקות הגרועות. מקווה לראות את כולכן בפורום הריון עכשיו ומיד! מיכל

 

[עידית ד]

החלום שלי זה להיות בת יענה ../images/Emo9.gif

לא לדעת כלום לא לחשוב על כלום ולגלות שאני בהריון רק בצירים....

אבל אני לא בת יענה ואני גם לא פולניה, אני סתם רומניה לחוצה אולי בגלל שהיה לי הריון כימי בשורה התחתונה המחשבות מיתרוצצות כל היום מה יהיה כש..? איך יהיה...? וגם איך נשמור על הילדים אחרי הלידה? מה שבטוח שכשהם יגיעו לגיל צבא כבר יהיה שלום!!!!

עידית

 

[אלסי]

קצת מכל דבר,ותארוז לי בשקית

כשהתחלתי את הטיפולים,בורה ותמימה,הייתי בטוחה שאני ´משחקת´ אותה בטיפול הראשון.היתה אמונה וביטחון מלא בי ובגוף שלי. באותה תקופה גם מצאתי את הפורום הותיק של יואל והתחלתי לשאוב אינפורמציה בקצב מסחרר. כל זה תרם להרבה מאד אי שקט ומתח. התערבתי בטיפולים ולא כל רופא אוהב את זה בלשון המעטה. שאלתי המון וגם את זה לא תמיד אהבו ואני משווה לחברות שעברו טיפולים,אמנם מעטים וקלים יותר ממני והצליחו ,איזה הבדל היה קיים בתחושות וביום יום בכלל. אבל אני פריקית של קונטרול וזה כנראה מה שהייתי צריכה. מסקנה- אין. עם הזמן מצאתי את עצמי מוצפת לפעמים בחרדות ראליות לצערי שאולי זה לא ילך,אבל עם זה אני לא מסוגלת להתמודד כך ששיטת בת היענה בסוגיה הזו הופעלה במלוא הכח. בהפסקה הכפוייה שלקחתי מטיפול הצלחתי להסיט את כל הדברים המפחידים האלה ולסגור במגירה זמנית. כל פעם שמישהו מציץ משם לרגע אני מבקשת בנימוס ´לא עכשיו´ יהיה זמן לזה. פורום הריון אחרי טיפולים שעבר הרבה זעזועים בחודשים האחרונים הביא כמובן את כל הפחדים של מה יהיה כש... אבל פה כבר קבעתי לעצמי רף. אני בהריון שלי (שיגיע כבר הלוואי) אתנהג הכי הריונית רגילה שאפשר. בלי לחטט,בלי לחפש בכל מיני פינות אפלות. רוצה לחיות משבוע לשבוע ומחודש לחודש ולנסות להיות הכי מאושרת שאפשר. אז יאאלה ילדים -יש לכם אמא עם פוטנציאל רגוע,בואו להתפקד.

 

[מרב.]

וווויייייייי, כמה בנות יענה יש כאן ../images/Emo8.gif

רציתי לקרוא לבת יענה שהזדהתה ראשונה (עידית) בתיה, אבל אני רואה שהבתיות מתרבות פה בקצב יותר מהיר ממה שאנחנו מסוגלות להתרבות בעצמינו

במקרה שלך, אלסינקי, ברור לי שהריון רגיל ושפיות דעת ישמרו עלייך מחרדות בת היענה. הלוואי ויבוא כבר... מרב

 

[טביקאט]

חושבת- מסרבת לפחד...

אולי זו האופטימיות הקיומית שלי, אולי חוסר הממשות שבהריון (כלומר יודעת שאהיה, אבל עוד לא...)- מסרבת לחשוש כרגע ממה שיהיה. הרי החיים מבטיחים לי לא נודע גדול- ואין לאף אחד תעודת ביטוח מפני אסונות, מחלות או בעיות, אז למה להרוס את הנפלא שיש בחששות איומים למה שעדיין איננו? (ומקווה שלא יהיה)- וזו אינה קריאה לטמינת הראש בחול, או להתעלמות מהסכנות (בעצם זו אינה קריאה בכלל...)- הרי כבר כשהתחלתי את הטיפולים קראתי את כל המדריך המלא להריון ולידה (גם את הקטע של הלידה עצמה)- אבל דחקתי את כל האינפורמציה הלא רלוונטית לאחורה של המוח- נדאג לזה כשנגיע (נו כבר, שנגיע...) אז מאחלת לכולנו שרק נתלבט אם לדאוג, ושנעבור לדאגות אחרות (רק לדאגות פולניות, לא לבעיות עצמן) ושנמשיך לדעת- כדי שנדע מה לעשות אם- ושנחיה חיים טובים!

טביקאט

 

[רוני@30]

כן , כן ועוד פעם כן

וההוכחה: ראו את המגילונת בעקבות ההודעה על הבעיה בתוצאות הגנטיות שלי. ככה שאפילו עכשיו - כשאני נאבקת כדי להכנס להריון, אני כבר יכולה לדאוג - ועם כל הלגיטימציה החוקית - ממה שיהיה אחר כך... תמיד אני חושבת על הדוגמה הבאה: איך יכול להיות שההורים שלי, הורים מסורים ואוהבים, נתנו לי לצאת לטיולים בצופים כשהמדריכים, כלומר הגדולים האחראיים, היו ילדים בכתה ט´????? אז כן. כמו שכבר כתבו פה לפני, אני חושבת שאנחנו רק בתחילת הדרך. גם אחרי ההריון, ואפילו אולי עוד יותר, החיים שלנו יהיו סוג של חרדה מתמשכת-מתחלפת שנאלץ למצוא את הדרך ללמוד לחיות איתה כדי לא להשתגע וכדי לאפשר לילדים שלנו לגדול להיות אנשים שלמים ועצמאיים. ואני חושבת שכחלק מההתגייסות למאמץ הנוכחי, צריך לשים בצד את הידיעה על החרדות שעוד צפויות לנו, כדי שלא נסרס את עצמינו וכדי שנתרכז בהווה. ואסיים בפתגם שימושי -

. רוני

 

[שמש קטנה]

חושבת בהפסקות...מדי פעם...(ארוך)

ברור שככל ששומעים על יותר מקרים ובעיות שקיימות וכו´ זה מעורר מחשבות/חששות/פחדים (כל התשובות נכונות). אבל הרי אי אפשר לחשוב על זה כל הזמן, נכון? אז יש לנו מנגנונים פנימיים כאלו, שעוזרים לנו לדאוג גם לדברים אחרים-עבודה, מריבות עם אמא/בעל, משכנתא אין לכם??? ועוד לא דיברתי על הדאגות שעוד יהיו, לילדים שיבואו בקרוב, הלוואי. אני מאחלת לך הרבה דאגות קטנות, שתשכחי לתת לילד את הסנדויץ´ ותרוצי אחריו לבי"ס, שהוא ילך לטיול וישכח בבית את הכובע, ושתשתגעי מדאגה כשהוא יצא בערב עם החברה ועוד לא חזר הביתה וכבר מאוחר......... (אותו דבר עם הילדה, חוץ מהיציאה בלילה-שאת זה אני לא מאחלת). גם אני מרגישה שידע זה כוח ומצד שני ידע מעורר מחשבות... לפני שהייתי בפורום הזה ידעתי הרבה פחות (כן, גם אני- כמו מישהי אחרת שכתבה כאן ולא זוכרת את שמה ואין לי גישה לשם עכשיו- קניתי את הספר הריון ולידה וגמעתי כל מילה, אבל הפרק הראשון לא כותב כמעט כלום על בעיות פוריות, ותרם מעט מאוד). עם התקדמות הטיפולים ובעיקר עם הכניסה לפורום- אורו עיניי!!! אז נכון שכשקוראים מה עובר על כל אחת, לפעמים זה תורם ידע חיובי אבל לפעמים זה מכניס לך לראש דאגות שאחרת לא היו שם. בטח לא כעת. מצד שני- כשאני מנסה להשוות בין הטיפול הנוכחי לטיפול הקודם שלי, זה הבדל של שמיים וארץ! ולדעתי- זה הרבה הרבה בזכות הפורום הזה, בזכותך ובזכות כל מי שקוראת עכשיו את השורות האלה. תודה שהעלת את הנושא, אפילו שעפו כאן כמה צלחות... משפט אחרון ממש- אני עד עכשיו לא נכנסתי לפורום של "אחרי" בדיוק מהסיבה הזאת, ואת שכנעת אותי לא להכנס לשם!!!

 

[TWEETY =^.^= 6]

אני בת יענה

מודה באשמה ולא מבקשת מחילה

מעדיפה יותר את האופטימיות ואולי כי קל לי יותר וזו מערכת ההגנה שלי. כשמגיעה ההתרסקות, אני מתרסקת - אוספת ת´שברים וממשיכה הלאה. בהזרעה הראשונה אפילו לא לקחתי בחשבון שזה לא ילך - וזה לא הלך. אז ההתרסקות באה רק בפעם השלישית. קמתי אספתי שברים (הרבה בזכותכן

) רחצתי פנים שטפתי ידיים ויאללה הלאה לסיבוב המחץ. וכשהבטא תעלה אני יעלה איתה ביחד יד ביד לשמים, ואם היא תרד (חסר לה

) אז,,,,,די צרה לשעתה. אני מנסה להתמודד עם האכזבות של כאן ועכשיו ולא רוצה לחשוב על אכזבות אחרות, מבחינתי הן בכלל לא קיימות. אז כן,,,אני בת יענה, אבל לי יותר קל להתמודד כבת יענה מאשר כחתול.

 

[מרב.]

כנראה שבאמת אנחנו מתוכנתים

להתמודד

(בסוף נדפוק את כל העדר

) אני נזכרת בתחילת הטיפולים בהם מראה של כל עולל פרק אותי לרסיסים, ממש כך. ועכשיו, כמו שאומר פוליקר, כואב אבל פחות. לומדים להדחיק, זה כנראה מהששומר אותנו שפויות, חזקות, עקשניות ובלתי מתפשרות. כמו תמיד, כשעושים חשבון מה היה עדיף, כך או אחרת, בוחרים בדרך שכבר הלכנו בה. אולי זה סוג של אוטוסוגסטיה עמוקה, או של דבקות למוכר ולידוע, אבל המחשבה שלי היא שאני כבר כאן, אז הבה ננצל את העניין עד תומו, ונלמד כל שיש ללמוד ולדעת. אבל אני בכל זאת לא בטוחה שכאשר אהיה בהריון אדור שם בפורום באותה מידה שאני בת בית כאן. נראה לי, לפחות מנקודת מבטי העכשווית, שאעדיף פורום הריון רגיל, ואולי רק הצצות אקראיות וממוקדות לצורך מידע בפורום, היות והפחדים שהיום הם אפורים, יהפכו להיות בהריון שחורים ומאיימים. ומצד שני, שומרת לעצמיאת הזכות להתחרט

הלוואי שנתמודד בקרוב עם הפחדים והדאגות האלו (צרות של עשירים

) תודה על כל תגובותיכן, זה מעשיר אותי (וגם מאשיר

) מרב

 

[סאני המצליחה]

ת´אמת... ../images/Emo4.gif

בעבר... לפני ההריון הראשון.... ועוד בזמן חברותי בפורום IOL, חשבתי טיפונת על זה... אבל החלטתי שאם עברתי כל כך הרבה סבל וייסורים, בחיים בכלל ועד ההריון בפרט, אז לא יהיה לי כלום. יהיה לי הריון מדהים, בלי בעיות כלשהן, ויהיה רק טוב, וילדים מושלם ויפייפים, גאונים ומדהימים. וגם כשהייתי חולמת בלילות על דברים מפחידים, הייתי מייד מדחיקה כי "לי זה לא יקרה". בסופו של דבר, כולכן יודעות מה היה הסוף של ההריון שלי, שבאמת באמת היה תקין מתחילתו ועד סופו המר, גרם לי להתעורר למציאות חדשה ולא כל כך נחמדה, כפי שרציתי. אז עכשיו אני בטוחה שאני אפחד נורא. כשתגיע הבטא החיובית. אבל עד אז... יש לי עוד הרבה פחדים בדרך. כי לא הכל הולך כמו שצריך. פגעו בי הרבה פיזית (ברחם) לאחר הלידה, ועכשיו צריך לעשות מיקצה שיפורים. וחוצמי´זה - אם אני אדאג

זה יעזור

לא

אז בשביל מה לדאוג.

נכון? סאני.

 

[מיכל ק-ש]

חושבת על זה, בטח שחושבת.

ולא רק על שבריריות ההריון, אלא על שבריריות החיים בכלל. מאז שאבי נפטר לי בידיים (בפירוש כך) כשהייתי בת 14, אני מודעת לשבריריות הזו בכל העוצמה האפשרית. הרי כולנו, תינוקות ומבוגרים, יכולים להפצע (פיסית ונפשית) ולמות בכל רגע נתון. בגלל מחלות, תאונות, מלחמות וכל מה שהטבע בכלל והטבע האנושי בפרט "מציעים" לנו. למה להיעצר במחשבות על סכנות ובעיות ההריון? מה עם מוות בעריסה? ואח"כ כשילד הולך לגן - כמה דברים יכולים לקרות לו שם? ובכביש? ובבי"ס? ובצבא? ו...ו...ו..... אם באמת "נכנסים" לזה, אין לזה סוף. השנה המחשבות האלה לא רק שלא נדחקו אצלי לפינה שכוחה במוח, אלא אף התגברו ביתר שאת, גם בגלל הרצון החזק להרות וגם בגלל המצב בארץ ובעולם שגורם לי לתהות לאיזה מקום אנחנו מביאים את ילדינו וכמה קשים החיים יכולים להיות. אבל תמיד כשאני חושבת מחשבות כאלו, אני מזכירה לעצמי שדאגות אף פעם לא מועילות. כי אם הדבר שדאגנו בגללו אכן קורה - אז מה הואילו לנו הדאגות? הם הצליחו למנוע אותו? ואם הדבר שדאגנו בגללו לא קורה - אז סתם בזבזנו משאבים ואנרגיות. וחוץ מזה - החיים יפים וחזקים מהכל! וואוו. יצא לי כבד אה?!

 

[שחר חדש]

פוחדת, אבל ...

בגלל שעברתי הריון כימי אחד, אני חוששת שכשיבוא השני (כשאני מצליחה להביא את עצמי להאמין שהוא יבוא...) אני לא אצליח להחזיק אותו. זה מפחיד נורא!!! פוחדת גם מכל הבעיות שיכולות לבוא בדרך: תוצאות מהוססות של בדיקות שמשאירות אותך בחרדה ובתהיות של ואם... אולי ... , או כל מיני פורענויות אחרות. אבל - מפחדת יותר שלא להיות בהריון... כך שאני משתדלת להתרכז בהבאת ההריון. אחר כך אתמודד עם שאר הפחדים...

 

[רומי 007]

עצה ממי שמתמודדת עם חרדות תמיד

אוסיף משהו משלי כאדם שחרדה היא ממש תכונת אופי שלו: נראה לי שבתהליך הפריון צריך לפרק את המתח לשלבים אחרת יש "הצפה" ולא ניתן להתמודד עם זה. חייבים לראות כל שלב כמובחן בפני עצמו: כל בדיקה חשובה, כל טיפול בהרדמה - וכשאנחנו באמצע IVF זה באמת מה שקורה: מחכים לראות שהבדיקות והזריקות הניבו ביציות, מחכים לשאיבה, מתעוררים בשלום מההרדמה, עוברים החזרה, מתמרטים בציפיה ומתרסקים באכזבה וחוזר חלילה. אוי ואבוי אם הכל היה מקשה אחת! הנפש פשוט לא היתה עומדת בזה. ואח"כ, כשנכנסים להריון - גם אז אסור לחשוב על הלידה כבר בשבועות הראשונים ומחכים שלב שלב ושבוע שבוע וקוראים בספר ההריון רק את השלב הרלוונטי כדי לא להכנס לחרדות יתרות וגם אז כל בדיקה שקצת חורגת מהנורמה מקפיצה את הלב ושוב לא ישניםבלילה. למרות התסכולים והאכזבות - אני מודה לאלוהים בכל פעם שאני יוצאת בשלום ממשהו כי הכל יחסי בחיים. ועכשיו למשהו אחר לגמרי: מזל טוב לבאבו החמודה ולבעלה ליום הנישואין! שימרי על האופטימיות - זו תכונה חשובה שהלוואי שהיה לי ממנה יותר. בכל אופן - פעמים רבות את מאוד מעודדת אותי כאן.

 

[נילה אוהבת]

אני ברגשות מעורבים

כל כך שמחתי למצוא פורום תמיכה שסיפק לי את מה שחיפשתי, וגם קצת מעבר למה שחיפשתי - המון אינפורמציה ונסיון חשובים. למדתי המון מבלי שהתכוונתי, ובעל כרחי למדתי גם על כל הצער והסבל, הכאב, האסונות הטראגיים שקרו בתקופה האחרונה. ומכיוון שאנחנו כבר משפחה אחת גדולה, כל אסון שקורה לאחיותי כואב לי מאוד. מטבעי אני אופטימית ורגועה - הפחדים פחות מפריעים לי, מפריע הכאב. אז לפעמים אני מצטערת שבכלל נכנסתי לזה, אבל כמו שאמרתי לך מרב אני לא יכולה להפסיק לקרוא.