כבר יומיים שאני רוצה לכתוב..
וניק רק עכשיו אז... אין לי בעצם מה להגיד, אולי רק שני סיפורים. אמיתיים. הראשון עליי. כשהייתי בת ארבע וטום בוי לא קטנה הלכתי עם אמא שלי לבריכה. היא ישבה עם חברה על הדשא ואני די התרחקתי ועסקתי בתחביב ידוע שלי טיפוס על עצים. כמה דקות לאחר התחלת העיסוק בתחביב הגעתי לשלב שהיה לא פחות נפוץ - שלב הנפילה מהעץ. ישבתי לי על הדשא. ילדה בת ארבע, עם בגד ים שלם ירוק זוהר, פסים כתומים לבגד הים, ושריטה בברך. בעודי בוהה בשריטה ומנסה להבין מה בעצם נהיה פה ומה אני הולכת לעשות עכשיו - ללכת למרפאה? להתעלם ולהמשיך לטפס? ללכת ל"שטוף" את הפצע בבריכה? ללכת לבכות לאמא? פתאום נהיה לי חשוך. צל. הרמתי את העיניים וראיתי למולי מבוגר (לדעתי, בדיעבד, הוא היה אולי בן 16). הסתכלתי בו במבט הכי תמים שלי, מצפה שישאל אותי איפה אמא שלי, או אם אני בסדר, או שיציע לי ללכת למרפאה או משהו, אבל הוא רק הניד בראשו ימינה ושמאלה ואמר בשקט "בנות לא מתנהגות ככה", והלך. המשכתי לשבת. בגיל ארבע, לקחתי מבוגרים מאד ברצינות, והנה מבוגר אומר לי שמה שאני עושה לא בסדר. או בעצם לא בסדר לבת. אז מה זה אומר? לי לא ממש הייתה בעיה עם זה שאני בת, ומטפסת על עצים. המשפט הזה, השקט, הבהיר לי שכנראה ליתר העולם יש בעיה עם זה. דילמה. או שאני מתחילה להלחם עם כל העולם, או שאני מפסיקה להתנהג איך שבא לי - ומוותרת עליי, או שאני מוותרת על להיות בת. הממ. הייתי בת ארבע, לא התאים לי להלחם בכל העולם, וגם לא לוותר עליי - מסקנה - עד כמה שכל העולם נוגע לו - כנראה שעדיף לי להתחזות לבן. זו כבר הייתה החלטה, ודרך פעולה. קמתי, והלכתי כל כולי נחושה לאמא שלי. עמדתי מולה ואמרתי - מעכשיו - לא לובשת יותר שמלות, לא נועלת יותר נעלי לכה שחורות ורוצה תספורת. זה הצליח לי עד בערך גיל אחת עשרה. בין הגילאים ארבע ואחת עשרה ויתרתי על הרבה דברים שהיום אני מצטערת עליהם, וזכיתי בהרבה דברים שהיום אני שמחה עליהם - רק כדי להתחזות. אז לא למדתי ג'ז, וכן למדתי ג'ודו - הייתי מעדיפה ללמוד את שניהם. השני על הלפריקון הלפריקון החליט בערך בגיל ארבע שהוא רוצה שיער ארוך. הוא די התעקש על זה. לי בטח שלא היה אכפת, אבא שלו בלע את הצפרדע (שני אחים עם שיער ארוך השאירו אותו בלי מענה). הלפריקון גידל שיער - עד המותניים. בגן די הציקו לו בקשר לזה, גם בבית ספר. באיזשהו שלב גיליתי שהוא די נמנע מללכת לשירותים בבית הספר כי ניסו לגרש אותו כי חשבו שהוא בת. אנשים פנו אליו בלשון נקבה. הלפריקון בסבלנות תיקן אותם, לפעמים התווכח, לפעמים לא היה לו כח לזה והוא פשוט הבליג. (דרך אגב, במאמר מוסגר, זה שלו היה שיער ארוך וזה שלי היה באותו הזמן שיער קצוץ, לא ממש הפריע לו להתווכח איתי בלהט בהיותו בן חמש לגבי זה שאם לשחקנית כלשהי יש שיער קצר המשמעות של זה שהיא בן) בשלב כלשהו הוא נאלץ להסתפר מטעמים לא ג'נדריאלים בהחלט. היום, שיש לו שיער די קצר, וזכות בחירה, והוא יודע מה המחיר על שיער ארוך לבן, הוא בחר לגדל.
