הנושא לדיון בסדנה היום : הבנת השיר
חלק חשוב מאד בשירה היא העברת הנושא/הרעיון בכתיבה, בהבעה בכתב. כשאנו כותבים שירה (להבדיל מפרוזה וספור) יש באפשרותנו לכתוב באופן מרומז במבע עקיף ו/או להשתמש בעקרון ההזרה. הדובר יכול להביע עצמו מנקודת תצפית מרוחקת אם כי מעורבת. כדוגמת היצירה של פו מאתמול אודות הצל. כמו גם אמצעי איפיון הבונים את אופי הדמות, בד"כ את הדובר בשיר. יש איפיון ישיר ויש איפיון עקיף. איפיון ישיר מתאר את אופייה וצורתה של הדמות כגון: יפה, טפשה, מכוערת וכדומה. איפיון עקיף מתאר את הדמות ע"י סמלים(לדוגמא:צדיק כמו נוח או: קולו ערב כשל זמיר), התנהגות, ניגודים וכו'. לדומא: "הוא נשק לשפתיה ברכּוּת". יש לעתים ביצירה דמויות משנה התורמות לתאור הדמות הראשית. דמות משנה בד"כ מקבילה או מנוגדת לדמות הראשית במטרה לייחד או להבליט אותה. בואו נעמוד על השאלה שנוגעים בה לא אחת: עד כמה חשוב שהיצירה/שיר תהייה מובנת לקורא והאם יש לזה חשיבות. אם ניקח את יונה וולך לדוגמא, חלק משיריה לא מובנים למי שלא מכיר את קורות חייה, למי שלא היה לצידה ולא הכיר את "הראש" המיוחד שלה. אבל היות וספור חייה מסופר בהרבה מאתרי האינטרנט, ניתן לקרוא וללמוד מה הניע אותה בתקופות מסויימות בחייה לכתוב כמו שכתבה. הכוונה למחלתה, לחברה בה הסתובבה, לבעיות הנפשיות מהן סבלה, להשתייכותה הפוליטית, לסגנון חייה הזעיר בורגניים ואופייה הסוער וה"בועט". אם נביא את ח.נ.ביאליק לדוגמא, הרי שגם עליו צריך ללמוד לא מעט ולהבין שחלק מיצירותיו נכתבו בהשפעת אירועים כאלה ואחרים בחייו. כמו "עיר ההריגה". פואמה שנכתבה כתגובה לפרעות בקישינב באביב 1903 לאחר שביאליק נסע לסקר את הפרעות, הפואמה נכתבה כשחזר. כאן הדובר מספר על רגשותיו שלו ולא על הווי עם. חיים נחמן ביאליק נישא לאשתו מניה אויירבאך בשידוך. מניה היתה אשה פשוטה שלא התאימה לו כמשורר, איש דעת ורב כשרונות. הוא לא היה מאושר בנישואיו, בנוסף לא נולדו להם ילדים וזה הוסיף והעיב על הזוגיות. בשנת 1903 נסע ביאליק לקישנב לסקר/לתעד את הפוגרום שארע, ופגש שם לראשונה את אמה של אשתו - אסתר סליפיאן שהייתה ציירת נודעת. ביאליק התאהב בה ונמשך אליה היות והיה פנוי במובן הרגשי. אסתר, אמה של מניה כוּנתה אז בשמה האמנותי - אירה יאן. בשנת 1907 כתב ביאליק את השיר שהוקדש לה (לאסתר): "הולכת את מעִמִי" וגם את השיר "לנתיבך הנעלם" שנכתב שנים רבות אחרי שנפרדו. כך שככל שאנו לומדים יותר על חיי הכתוב/יוצר אנו יכולים להבין את המניע לכתיבת היצירה ואת היצירה עצמה. ונחזור אלינו. סנדרלין מונרו כותבת לא אחת יצירות המספרות עלי הדו-קיום של החילוניות והדת, מתוך התנסות מתוך החוויה האישית. פרח במדבר ביצירותיה לא אחת, מזכירה את הבירה וישיבה על הבאר, למרות שאנו לא מכירים אותה, אנחנו יכולים ללמוד על טעמה האישי. אז לטיעון שלא חייבים להבין שיר אין בסיס. הרי אנחנו נהנים ממה שטענו וערב לחך, מה שהרחנו והריח נעם לנו וממה שראינו והעין אהבה וממה שקראנו והצלחנו להבין. ככל שהרעיון קרוב אלינו נאהב יותר, כלל שהרעיון עובר טוב ומובן, גם אם אינו קרוב אלינו נוכל לקבל התרשמות על היוצר, ללמוד ממנו ועליו ונוכל להתבונן פנימה אל תוך תוכה של היצירה. אם לא נאהב את הרעיון כי הוא עוסק בתחום מרוחק מאיתנו נוכל לפחות להנות מהדרך בה היוצר הביע את עצמו בעזרת גימויים, מטאפורה וסמלים יפים ובזכות ההבעה העשירה. בואו נדון בנושא זה היום ונפריך את הטענה שאין צורך שהקורא יבין את היצירה, מספיק שהכותב הבין אותה.
חלק חשוב מאד בשירה היא העברת הנושא/הרעיון בכתיבה, בהבעה בכתב. כשאנו כותבים שירה (להבדיל מפרוזה וספור) יש באפשרותנו לכתוב באופן מרומז במבע עקיף ו/או להשתמש בעקרון ההזרה. הדובר יכול להביע עצמו מנקודת תצפית מרוחקת אם כי מעורבת. כדוגמת היצירה של פו מאתמול אודות הצל. כמו גם אמצעי איפיון הבונים את אופי הדמות, בד"כ את הדובר בשיר. יש איפיון ישיר ויש איפיון עקיף. איפיון ישיר מתאר את אופייה וצורתה של הדמות כגון: יפה, טפשה, מכוערת וכדומה. איפיון עקיף מתאר את הדמות ע"י סמלים(לדוגמא:צדיק כמו נוח או: קולו ערב כשל זמיר), התנהגות, ניגודים וכו'. לדומא: "הוא נשק לשפתיה ברכּוּת". יש לעתים ביצירה דמויות משנה התורמות לתאור הדמות הראשית. דמות משנה בד"כ מקבילה או מנוגדת לדמות הראשית במטרה לייחד או להבליט אותה. בואו נעמוד על השאלה שנוגעים בה לא אחת: עד כמה חשוב שהיצירה/שיר תהייה מובנת לקורא והאם יש לזה חשיבות. אם ניקח את יונה וולך לדוגמא, חלק משיריה לא מובנים למי שלא מכיר את קורות חייה, למי שלא היה לצידה ולא הכיר את "הראש" המיוחד שלה. אבל היות וספור חייה מסופר בהרבה מאתרי האינטרנט, ניתן לקרוא וללמוד מה הניע אותה בתקופות מסויימות בחייה לכתוב כמו שכתבה. הכוונה למחלתה, לחברה בה הסתובבה, לבעיות הנפשיות מהן סבלה, להשתייכותה הפוליטית, לסגנון חייה הזעיר בורגניים ואופייה הסוער וה"בועט". אם נביא את ח.נ.ביאליק לדוגמא, הרי שגם עליו צריך ללמוד לא מעט ולהבין שחלק מיצירותיו נכתבו בהשפעת אירועים כאלה ואחרים בחייו. כמו "עיר ההריגה". פואמה שנכתבה כתגובה לפרעות בקישינב באביב 1903 לאחר שביאליק נסע לסקר את הפרעות, הפואמה נכתבה כשחזר. כאן הדובר מספר על רגשותיו שלו ולא על הווי עם. חיים נחמן ביאליק נישא לאשתו מניה אויירבאך בשידוך. מניה היתה אשה פשוטה שלא התאימה לו כמשורר, איש דעת ורב כשרונות. הוא לא היה מאושר בנישואיו, בנוסף לא נולדו להם ילדים וזה הוסיף והעיב על הזוגיות. בשנת 1903 נסע ביאליק לקישנב לסקר/לתעד את הפוגרום שארע, ופגש שם לראשונה את אמה של אשתו - אסתר סליפיאן שהייתה ציירת נודעת. ביאליק התאהב בה ונמשך אליה היות והיה פנוי במובן הרגשי. אסתר, אמה של מניה כוּנתה אז בשמה האמנותי - אירה יאן. בשנת 1907 כתב ביאליק את השיר שהוקדש לה (לאסתר): "הולכת את מעִמִי" וגם את השיר "לנתיבך הנעלם" שנכתב שנים רבות אחרי שנפרדו. כך שככל שאנו לומדים יותר על חיי הכתוב/יוצר אנו יכולים להבין את המניע לכתיבת היצירה ואת היצירה עצמה. ונחזור אלינו. סנדרלין מונרו כותבת לא אחת יצירות המספרות עלי הדו-קיום של החילוניות והדת, מתוך התנסות מתוך החוויה האישית. פרח במדבר ביצירותיה לא אחת, מזכירה את הבירה וישיבה על הבאר, למרות שאנו לא מכירים אותה, אנחנו יכולים ללמוד על טעמה האישי. אז לטיעון שלא חייבים להבין שיר אין בסיס. הרי אנחנו נהנים ממה שטענו וערב לחך, מה שהרחנו והריח נעם לנו וממה שראינו והעין אהבה וממה שקראנו והצלחנו להבין. ככל שהרעיון קרוב אלינו נאהב יותר, כלל שהרעיון עובר טוב ומובן, גם אם אינו קרוב אלינו נוכל לקבל התרשמות על היוצר, ללמוד ממנו ועליו ונוכל להתבונן פנימה אל תוך תוכה של היצירה. אם לא נאהב את הרעיון כי הוא עוסק בתחום מרוחק מאיתנו נוכל לפחות להנות מהדרך בה היוצר הביע את עצמו בעזרת גימויים, מטאפורה וסמלים יפים ובזכות ההבעה העשירה. בואו נדון בנושא זה היום ונפריך את הטענה שאין צורך שהקורא יבין את היצירה, מספיק שהכותב הבין אותה.
