מיני והביני
New member
הסוף?
אנחנו זוג נשוי, שני ילדים מדהימים. ביחד כמעט 14 שנה. שנינו עובדים, אני בתיווך דירות, הוא מנהל פרוייקטים הנדסיים. אני התחלתי דווקא ממדעי ההתנהגות, עבדתי כמה זמן בגיוס והשמת עובדים וכשנולדו הילדים חיפשתי משהו שיתן לי יותר גמישות ונכנסתי לתחום הזה ואחרי התחלה מדשדשת, היום אני מאד מצליחה. הבעייה שמאז שנולד הילד הראשון היחסים בינינו התחילו להתדרדר. הוא הפסיק לחזר אחריי, הפסיק להתעניין בי, הפסיק להיות מעורב במה שקשור בי. אני אדם מאד חברותי, חברת אנשים מאד חשובה לי. אם חברים מארחים או הולכים למסעדה ואני רוצה ללכת אז הוא פתאום עייף ואומר לי ללכת לבד. לפעמים אני כן הולכת אבל לא נעים להגיע תמיד לבד כשכולם זוגות. למסעדות כזוג אנחנו בקושי הולכים. רק כשיש איזה אירוע. ללכת לסרט הוא אומר לי תלכי עם עם חברה, בשביל זה יש לך חברות. ככה הוא עונה לי. לחו"ל נוסעים רק עם הילדים, חופשות משפחתיות כאלה. שזה נחמד אבל לא רומנטי. יש לי חלום לנסוע לניו יורק ביום הולדת שלי, שנהיה יחד בניו יורק שבוע. היום הולדת שלי נופל בדצמבר כשהכל שם מקושט. בא לי לצרוח כמה שאני רוצה את זה. והוא שנה אחרי שנה מתחמק. סקס אנחנו כבר עושים בקושי אחת לשבועיים, שלושה, וגם אז הוא ממש לא גורם לי להרגיש אהובה. בלי ליטופים, בלי דיבורים, בלי נשיקות. ישר לעניין, עושים את זה וזהו. ואני רוצה להדגיש שאני נראית מצויין. חזרתי מהר מאד למשקל ולגזרה שלי מלפני הלידות, תמיד מסתובבת מצודדת ומטופחת. לפני כמה חודשים בסתיו חזרתי מחופשה קצרה בפאריז, עשיתי שם תסרוקת חדשה וקניתי סט הלבשה תחתונה מאד סקסי ובאופן כללי הרגשתי נהדר עם עצמי והעולם נראה לי בורוד כזה. דאגתי שהילדים יהיו אצל אמא שלי וקיוויתי שיהיה לנו ערב רומנטי עם שמפניה ונרות. לא יודעת למה עוד קיוויותי למרות ניסיון העבר, אולי הייתי עדיין מסוחררת, באופוריה אחרי פאריז. הוא זרק איזה "יו, איזה סקסי" ועשינו את זה סתם וכשסיימנו הוא הלך לראות טלויזיה. בכיתי כל הלילה מאכזבה והוא אפילו לא שם לב שמשהו לא בסדר או שאני בוכה. אז הבנתי שאלה לא החיים שאני רוצה וכל דבר עדיף על להמשיך ככה. כבר עדיף לי להיות גרושה. מאז זה רק הלך והתחזק בי והיום אני יודעת שאני רוצה להתגרש ושזה הדבר הנכון עבורי אבל איכשהו קשה לי לעשות את המהלך. פוחדת לשבור ככה את הכלים, פוחדת לעשות איתו את השיחה המתבקשת. פוחדת לא מהתגובה שלו, הוא לא טיפוס של דרמה ובטח לא אלים חס וחלילה. יותר כי זה לשבור את האמון שלו. אז כל הזמן אני דוחה ודוחה את השיחה. בטיפול זוגי היינו כשנה. הוא בא בגישה שאצלו הכל בסדר וכשהמטפלת שמה לו מראה מול הפנים הוא אמר שהיא אשה ולוקחת את הצד שלי. אז החלפנו למטפל גבר שהיה טטלה כזה, בעיקר שתק. בקושי היה מוציא כמה משפטים בכל מפגש. אז הטיפול לא עזר בכלום והוא נורא מרוצה מזה, אומר נו, את רואה, שום דבר לא מקולקל ביחסים שלנו אז אין גם מה לתקן. המצב כרגע שאני מסודרת מבחינה כלכלית, יש לי דירה לעבור אליה גם מחר אם אני רוצה, יש לי עורך דין שרק מחכה לאוקיי ממני להיכנס לפעולה אבל למרות שאני יודעת שזה נכון וזה מתבקש, כאילו קול פנימי עוצר אותי. תוהה אם יש פה עוד אנשים, בעיקר נשים שהתגרשו וגם הן הרגישו ככה. תודה וסליחה על החפירה.
אנחנו זוג נשוי, שני ילדים מדהימים. ביחד כמעט 14 שנה. שנינו עובדים, אני בתיווך דירות, הוא מנהל פרוייקטים הנדסיים. אני התחלתי דווקא ממדעי ההתנהגות, עבדתי כמה זמן בגיוס והשמת עובדים וכשנולדו הילדים חיפשתי משהו שיתן לי יותר גמישות ונכנסתי לתחום הזה ואחרי התחלה מדשדשת, היום אני מאד מצליחה. הבעייה שמאז שנולד הילד הראשון היחסים בינינו התחילו להתדרדר. הוא הפסיק לחזר אחריי, הפסיק להתעניין בי, הפסיק להיות מעורב במה שקשור בי. אני אדם מאד חברותי, חברת אנשים מאד חשובה לי. אם חברים מארחים או הולכים למסעדה ואני רוצה ללכת אז הוא פתאום עייף ואומר לי ללכת לבד. לפעמים אני כן הולכת אבל לא נעים להגיע תמיד לבד כשכולם זוגות. למסעדות כזוג אנחנו בקושי הולכים. רק כשיש איזה אירוע. ללכת לסרט הוא אומר לי תלכי עם עם חברה, בשביל זה יש לך חברות. ככה הוא עונה לי. לחו"ל נוסעים רק עם הילדים, חופשות משפחתיות כאלה. שזה נחמד אבל לא רומנטי. יש לי חלום לנסוע לניו יורק ביום הולדת שלי, שנהיה יחד בניו יורק שבוע. היום הולדת שלי נופל בדצמבר כשהכל שם מקושט. בא לי לצרוח כמה שאני רוצה את זה. והוא שנה אחרי שנה מתחמק. סקס אנחנו כבר עושים בקושי אחת לשבועיים, שלושה, וגם אז הוא ממש לא גורם לי להרגיש אהובה. בלי ליטופים, בלי דיבורים, בלי נשיקות. ישר לעניין, עושים את זה וזהו. ואני רוצה להדגיש שאני נראית מצויין. חזרתי מהר מאד למשקל ולגזרה שלי מלפני הלידות, תמיד מסתובבת מצודדת ומטופחת. לפני כמה חודשים בסתיו חזרתי מחופשה קצרה בפאריז, עשיתי שם תסרוקת חדשה וקניתי סט הלבשה תחתונה מאד סקסי ובאופן כללי הרגשתי נהדר עם עצמי והעולם נראה לי בורוד כזה. דאגתי שהילדים יהיו אצל אמא שלי וקיוויתי שיהיה לנו ערב רומנטי עם שמפניה ונרות. לא יודעת למה עוד קיוויותי למרות ניסיון העבר, אולי הייתי עדיין מסוחררת, באופוריה אחרי פאריז. הוא זרק איזה "יו, איזה סקסי" ועשינו את זה סתם וכשסיימנו הוא הלך לראות טלויזיה. בכיתי כל הלילה מאכזבה והוא אפילו לא שם לב שמשהו לא בסדר או שאני בוכה. אז הבנתי שאלה לא החיים שאני רוצה וכל דבר עדיף על להמשיך ככה. כבר עדיף לי להיות גרושה. מאז זה רק הלך והתחזק בי והיום אני יודעת שאני רוצה להתגרש ושזה הדבר הנכון עבורי אבל איכשהו קשה לי לעשות את המהלך. פוחדת לשבור ככה את הכלים, פוחדת לעשות איתו את השיחה המתבקשת. פוחדת לא מהתגובה שלו, הוא לא טיפוס של דרמה ובטח לא אלים חס וחלילה. יותר כי זה לשבור את האמון שלו. אז כל הזמן אני דוחה ודוחה את השיחה. בטיפול זוגי היינו כשנה. הוא בא בגישה שאצלו הכל בסדר וכשהמטפלת שמה לו מראה מול הפנים הוא אמר שהיא אשה ולוקחת את הצד שלי. אז החלפנו למטפל גבר שהיה טטלה כזה, בעיקר שתק. בקושי היה מוציא כמה משפטים בכל מפגש. אז הטיפול לא עזר בכלום והוא נורא מרוצה מזה, אומר נו, את רואה, שום דבר לא מקולקל ביחסים שלנו אז אין גם מה לתקן. המצב כרגע שאני מסודרת מבחינה כלכלית, יש לי דירה לעבור אליה גם מחר אם אני רוצה, יש לי עורך דין שרק מחכה לאוקיי ממני להיכנס לפעולה אבל למרות שאני יודעת שזה נכון וזה מתבקש, כאילו קול פנימי עוצר אותי. תוהה אם יש פה עוד אנשים, בעיקר נשים שהתגרשו וגם הן הרגישו ככה. תודה וסליחה על החפירה.