השאלה אם להשמיע או לא להשמיע
את ואגנר בישראל היא בעיני סוגיית משנה בדיון הזה.
אם הציבור בישראל באמת היה בעד המשך החרם עליו
משיקולים מודעים ומושכלים, לא היינו שומעים אמירות
פשטניות כגון ״כל עוד קיים ניצול שואה אחד, יש להחרים״.
אם תקראי את מאמרו של חיים גנז:״מי מפחד מריכרד ואגנר״,
תיווכחי כיצד הוא מפרק את הטיעון הרגשי , ומפריך אחד לאחד את טיעוני המחרימים.
הוא מסכם את המאמר באומרו כי זוהי הטענה החזקה ביותר: קלף הג׳וקר של המחרימים.
הטענה הרגשית מנטרלת כל אפשרות לדיון רציונלי, וקשה להגיב עליה עם טיעוני שכנוע שכלתניים.
היו שנים שהחרימו כאן את שטראוס ולאהר, אלא שבניגוד אליהם ואגנר הפך בישראל לטאבו,
ל״מותג שואה״ לסמל של קטסטרופת השואה.
אותי באופן אישי מעניין לחקור ולנבור בשאלה למה דוקא ואגנר? למה אחרים לא?
לא חוכמה לסגור כל דיון באמירה: כל עוד יש ניצול אחד שזה מפריע לו, אין להשמיע ...
זה ברור, ואין צורך לחזור על כך כאילו מי שאינו מציין זאת חוטא בחוסר רגישות.