זה תמיד בעייתי.
לא משנה מה תעשי - ברגע שהגעת לסיטואציה כזאת, זה דופק לך משהו בחיים. לתמיד. בעברי עברתי שתי הפלות. טבעיות. אחת מהן היתה מזל גדול - הייתי אז בת 21, אחרי צבא, בדיוק הפסקתי לקחת גלולות מסיבות מסויימות וחשבתי שהמערכת ההורמונלית שלי סתם משתגעת מהסיבה הזו. אפילו לא ידעתי שאני בהריון, ואפילו לא ידעתי שעברתי הפלה, עד הרבה שנים אחר כך. ההפלה השניה היתה כשכבר כן ניסינו להכנס להריון. הצלחנו דווקא די מהר, אבל הוא לא החזיק מעמד. ההפלה הזאת כבר לא קרתה מעצמה, והצריכה אשפוז, הרדמה וכל מה שעושים שם. יש לי ילד בן שנתיים. ועדיין, שתיהן מלוות אותי עד היום. ברור שהשניה, שבה ההריון היה מאוד רצוי והאובדן שלו היה מאוד כואב, חקוקה די עמוק. אבל גם הראשונה, זו שאני צריכה ממש לשמוח שככה היא קרתה, ואני אכן שמחה כי היה לי מאוד קשה ללדת ולגדל ילד בשלב ההוא של חיי (שלא לדבר עם השלב ההוא בחיי האקס שלי), תמיד נמצאת שם. אמנם אז לא ידעתי מה הוא, אבל היום אני יודעת שזה הריון שלא התפתח, שזה ילד שלא נולד. וזה לא כיף. גם כשהפלה זה הדבר הכי נכון לעשות, זה יפגוש אותך במקומות אחרים בחיים. אז נכון, הריון זה בעייתי, ולגדל ילד זה בעייתי, ואני לרגע לא אומרת שאני מציעה פתרון טוב יותר, אבל גם הפלה זה לא תרופת פלא לכל המצב הזה. זה לא מחזיר את הכל לאיך שהוא היה קודם.
