איך ראיתי את הדיון הזה רק היום?
חבל שלא השתתפתי בו בזמן אמת. חתולוהוליק, ייצגת את העמדה שאני דוגלת בה באופן מושלם. הבעיה עם האנשים האלה שהם באמת חושבים שהם האלוהים ובלעדיהם מת העולם. אם הם לא מאכילים - אף אחד לא יאכיל והחתול ימות מרעב. תפיסת העולם האישית כה מוגבלת שהם לא מסוגלים לראות מעבר למרחק ריסיהם כלום. הם המרכז של העולם, ובלעדיהם אפס. הם גם לוקחים אחריות גדולה, ולכן הם גם ממיתים, כי אם לא - אז מי? התפיסה שיש למנוע סבל, אבל סבל פרושו, עבורם - חיים. בחברה הנהנתנית שלנו אסור לסבול. כאילו הסבל לא מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים. כאילו כולנו כל ההיום שמחים ומאושרים. קיימת התייחסות לסבל כאל מוקצה שיש להתכחש לו, ולא כאל חלק מהחיים . מה שהיום עוד לא מותר בבני אדם מרשים עצמם אנשים אלו לעשות לחיות. העיוות הנפשי כל כך עמוק שקשה להתמודד איתו. חתולי הרחוב לשיטתם סובלים תמיד, נדרסים, וקורות להן תאונות, כאילו תאונות עד כמה שהן כואבות הן לא חלק מהחיים,של בניאדם גם כן. כאילו הסבל איננו חלק בלתי נפרד מכל מצב של חיים. ברור שצריך לשאוף למנוע סבל. אבל להרוג כדי למנוע סבל? להיפך בדקו כמה פרמטרים מוחיים (אני לא זוכרת בדיוק מה) של אריות בפארקים מוגנים, קבוצה אחת האכילו באופן קבוע, ואילו את הקבוצה השניה הייתה צריכה למצוא את מזונה לבד, וזה אומר שלא כל יום היה הטרף זמין, וזה אומר מרדפים, מארבים, פציעות, כלומר מה שאנו מכנים סבל. הפרמטרים של החיות ה"סובלות" היו הרבה יותר מפותחים מאלה של החיות שדאגו להם שלו יסבלו. המוח שלהם היה יותר מפותח. וזה של החיות ש"לא סבלו" היה הרבה יותר מנוון. אני כן רואה קשר ישיר עם אותן עמותות בבניאדם. ואת הסכנה הצפויה ל"סובלים" של החברה. מי יקבע מיהו סובל? אבל זה לא לעכשיו. הכי זעזע אותי שהם הרגו חתולים בבית אבות משען חולון. כך הם עשו לפני כמה שנים בבית אבות משען ברמת אפעל היכן שאימי הייתה שם. הייתה לאימי חברה שכל יום הייתה אוספת את החלמונים מחדר האוכל ומאכילה חתול שאימץ אותה, אחרי שהרגו לה את החתול היא נכנסה לדיכאון. שוב היא לא רצתה להתקשר לחיות. אני לא צריכה לספר לך מה עושה נוכחות של חיות לבני אדם, לחולים, לקשישים, ועל הענף הזואותרפי שכל כך מתפתח היום. יש לי רעיון להציע לבתי אבות להקות של חתולים שרגילים לאנשים שיסתובבו שם יתרפקו ויביאו לקשישים שמחה.אם אני לא טועה יש בית אבות כזה שיש בו בעלי חיים כחלק מטיפול אמוציונלי עם הקשישים. סיפור אישי: אימי לא סבלה בעלי חיים וכשהייתי ילדה מעולם לא הרשו לי לגדל חיה, למרות שמאוד רציתי, גדלתי למעשה על סיפורים של חיות ומחלות חד הם. היום אימי זקנה וחולת אלצהיימר. כל ההגנות וחמורות הסבר ירדו. והסיפור הוא שהיא "מאוהבת" בכלבה שלי. ואוי לי אם אבוא אליה בלעדיה. היא מלטפת אותה, והכלכה מלקקת את ידיה בחזרה. פעם הראשונה שראיתי זאת הייתי בשוק. אימי? שחיה תלקק לה את היד ולא תרוץ לחטא את כל הזרוע??
