אני מסכימה איתך.
האמת היא שהכי קל כאשר הילדים רוצים ללכת איתך כמעט תמיד ואין עימותים. אני חושבת שאצלנו לפחות יצרנו את זה ע"י כך שאנחנו לא גוררים אותו למקומות שמראש ידוע לנו שיסבלו (רק לעיתים נדירות) ולכן הוא "סומך עלינו" שאם הולכים - יהיה לו כדאי לבוא. ועוד משהו, שמתקשר לי גם לפתיל על ארוחות משפחתיות: אצלנו בארוחה משפחתית מורחבת, כולם מדברים וצוחקים ותמיד היה נראה לי שזה כיף רציני, עד שיום אחד הילד העיר (הוא הילד היחיד), שבעצם לו ממש לא מעניין, כי אלו לא דברים שהוא מבין. פתאום נפל לי האסימון: נקודת המבט שלו לחלוטין שונה! מאז אנחנו בכלל לא מתעקשים על ישיבה עד תום הארוחה (לא שאי פעם ממש התעקשנו, אבל היום אפילו פחות).