זכותו של כל אדם *לבחור*
ואם הוא רוצה- שיהרוג את עצמו.
זה גם אלמנט של אומץ - כי הרבה מתאבדים מתחרטים תוך כדי (חלק שורדים כדי לספר).
אני כן נגד אלו שמתוך יאוש על מצב ספציפי "לוקחים איתם עוד כמה על הדרך" (זוג שהתגרש והבעל רוצח את האישה והילדים, מחבלים מתאבדים ששוטפים להם את המוח ומבטיחים להם שבעולם הבא יחכו להם 70 בתולות, אנשים שיוצאים למסע הרג עם רובה ומתאבדים אח"כ, וכו').
אח של מישהי שעבדה איתי התאבד, הוא אומנם היה עם בעיות דיכאון מאובחנות- אבל ראבק זה בחירה שלו! (הכימיה הטבעית שלו במוח הכתיבה את ההתנהגות? בסדר, אז הכתיבה- זה עדיין בחירה שהוא עשה!).
לא מאמינה בקשקושים של לא להתאבד- כי אח"כ המשפחה נשארת מאחור וכו' וכו' - זה שווה ערך מבחינתי לאותה שטיפת מוח של טרוריסטים או אנשי דת למינהם (כן / לא לעשות משהו ספציפי כי אז....). מי שרוצה למות- למה שיהיה אכפת לו מה ישאר אחריו? הרי מאותו "אחריו" הוא רוצה להיפטר.
אי אפשר מבחינתי להתייחס לסוגייה כזאת שעוסקת במוות - בלי להתייחס לסוגייה אחרת :
הפלות - בעד או נגד.
אני בעד, ואני מצערת שאנחנו חיים בחברה שמוגבלת ע"י הדת ושמרנות. למה להרוס חיים של מישהי שלא מוכנה לאימהות?! (אם בגלל אונס ואם בגלל טעות), גם מסירה לאימוץ זה התעללות באמא לדעתי (ההריון עצמו, הידיעה שהילד/ה "שם").
מעצבן אותי לראות זוג חברים שנכנס להריון "בטעות" ואז במקום לעשות הפלה- הולכים לחתונה.
נראה שהדעה הרווחת זה שזוג שנכנס להריון בטעות לא יפיל- אלא "הם היו ביחד כבר שנה וקצת אז יאללה מתחתנים".
?! WTF
אני לא יודעת אם הגישה הזאת היתה נשארת כ"כ אם היתה אופציה נגישה יותר להפלה- אבל צריכה להיות האופציה להחליט.
אי אפשר לפזר סיסמאות נאורות של "זכות האישה על גופה" כל עוד אין את האופציה הזאת בתור דבר נגיש.
