כן אבל...
ישנו הסיפור בגמרא על חוני, שאחרי שהוא מגלה שאין לו יותר מה לעשות בעולם הזה (שהתקדם בזמן שהוא ישן 70 שנה), מבקש מהקב"ה רחמים שימות, ונענה. ועל זה אמרו חכמים "או חברותא או מיתותא"... כלומר: לגיטחמי לרצות למות כשאתה מאוד בודד, וכשאין לך שום השפעה בעולם, כמו מצבו של חוני כשהתעורר משינה בת 70 שנה. לא רק שלגיטימי לרצות - לגיטימי לבצע. בסיפור כאן אלוקים באמת לוקח אותו לעולם שכולו טוב. כלומר מאשר בעצם שאין לו י6צר מה לחפש פה, ושהיה נכון לרצות למות.
ידנו עוד סיפור, מפורסם פחות, על אישה מבוגרת מאוד שקצה בחייה, ושאלה את החכם מה עליה לעשות כדי למות. הוא לא הטיף לה על קדושת החיים, אלא יעץ לה להפסיק ללכת לבית הכנסת, כיוון שהביקור בבית הכנסת מאריך את חייה. (ניתוק ממכשירים? ).
כך שברור שמעשית מדובר כמובן בדבר אסור, אבל אולי במקרים מסויימים כן ישנה הבנה לצואך בכך..
הסיפור על חוני בתרגום עדין שטיינזלץ:
אמר: האם יש מי שישן שבעין שנין בחלום?
יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע חרוב
אמר לו: זה, עד כמה שנים טוען פירות
אמר לו: עד שבעים שנה.
אמר לו: פשוט לך שאתה חי שבעים שנה
אמר לו אדם זה: עולם מלא חרובים מצאתי
כפי ששתלו לי אבותי, שותל גם כן אני, לבני.
ישב אכל פיתו, באה לו שינה, וישן.
הקיפה אותו שן סלע, ונעלם מן העין, וישן שבעים שנה.
כאשר קם, ראה אדם אחד שמלקט מהם.
אמר לו: אתה הוא ששתלת אותו?
אמר לו: בן בנו אני
אמר לו: נמצא מכאן שישנתי שבעים שנה.
וראה את חמורו שנולדו לה עדרים עדרים.
הלך לביתו, אמר להם: בנו של חוני, האם הוא חי?
אמרו לו: בנו איננו, בן בנו ישנו.
אמר להם: אני חוני המעגל
לא האמינו לו
הלך לבית המדרש
שמע את החכמים שאומרים: מאירות הלכותינו כבשנות חוני המעגל
שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים, היה פותר להם.
אמר להם: אני הוא,
ולא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו.
חלשה דעתו, ביקש רחמים, ומת.
אמר רבא: זהו שאומרים אנשים, או חברה, או מיתה.
