מענין..
את מדמיינת לעצמך שכשאת אוחזת בידך את ספר התנ"ך, את אוחזת ספר שנכתב ע"י אלוהים בכבודה ובעצמה? למה את חושבת כך? איזה שמץ של ראיה יש לך לזה? מדוע שנחשוב שספר זה שונה מכל מיליוני הספרים האחרים שבעולם? את יודעת כמה מאות סתירות יש בתנ"ך? איך יתכן שאלוהים יכתוב ספר מלא כל כך הרבה סתירות? את יודעת עד כמה התנ"ך מבוסס על כתבים קדומים? חוקי עמים קדומים, מילים וניבים קדומים, מוטיבים הקיימים באגדות עמים אחרים, ואף סיפורים הדומים מאד לסיפורי עמים אחרים. אם אלוהים כתב את התנ"ך, מדוע הוא התבסס כל כך הרבה על הדברים שקדמו לו, ולא נתן לבניו תורה אורגינלית? את יודעת, למשל, שלכנענים היו אלים שונים, שמו של האל המרכזי היה "אל" (EL), בדיוק כמו שמו של אלוהי ישראל. אלים נוספים: אל המוות והשאול נקרא "מוֹת"; אל הים הנהרות ומקוואות המים נקרא "ים"; אלת השמש הכנענית נקרא "שמש", "שפש" וגם "שַפּשו" (מ ו-פ מתחלפות); אל הלבנה נקרא "ירח"; אל הזריחה נקרא "שחר", ועוד ועוד. אם אלוהים כתב את התורה, מדוע הוא קרא לחפצים שונים, כגון ים, שמש, ירח ושחר, על שם אלים כנענים-אוגריתים, כשבתורה הוא שוב ושוב כותב עד כמה צריך להתרחק מעבודתם? הידעת למשל שהתנ"ך הוא המשך ישיר של ספרות אוגרית? את יודעת שישנם פסוקים שאי אפשר להבין ללא שיודעים את הרקע המתולוגי הקדום לתנ"ך? אביא לך דוגמה. בישעיהו (כז א) כתוב, "ביום ההוא יפקד יהוה בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, על לויתן נחש ברח, ועל לויתן, נחש עקלתון, והרג את התנין, אשר בים". למה הכוונה? איך אפשר להבין את הפסוק הזה? ההסבר הוא זה: לפי המיתולוגיה האוגריתית, כאמור, "ים" הוא שמו של אל הים, בנו של אל ואח בעל. עוזריו הם מפלצות ים איומות: לווייתן נחש בריח, נחש עקלתון בעל שבעה ראשים ותנין גדול. במיתוס האוגריתי המרכזי והחשוב ביותר בשירה האוגריתית ('עלילות בעל וענת'), מופיע שהאל בעל ואחותו ענת נלחמים בעוזריו של ים והורגים אותם. הנביא ישעיה מנבא שאלוהים ישמיד את כל שלושת עוזרי האל ים, בדיוק כשם שעשו בעל וענת. דוגמה שניה. בירמיה (ט כ) כתוב, "כי עלה מות בחלונינו, בא בארמנותינו, להכרית עולל מחוץ בחורים מרחבות". למה הכוונה ב"עלה המוות בחלונינו"? למה הנביא משתמש בביטוי כה מוזר? ההסבר הוא זה. בלוחות אוגריתיים מתואר שכאשר בעל בנה את ארמונו, הוא הנחה את כושר-וחסיס, אל המלאכה והאמנות, שלא להקים צוהר או חלון בארמונו, מחשש שאחיו, מות, אל המוות, יחדור לארמון דרך החלון. בעל אומר שמות נהג לחדור דרך חלונות הבתים כדי לטרוף את החיים אל ממלכתו, שאול. רק לאחר שעלה בידו להכות את מות מכה נצחת, התיר לפתוח חלונות. כפי הנראה היה מקובל בזמנו שאל המוות היה רגיל להכנס לבתים דרך החלונות, ולכן הנביא ירמיה משתמש בביטוי "על המוות בחלונינו". יש עוד מאות דוגמות לכך שהתנ"ך מהווה המשך ישיר לכתבי אוגרית. אם רק תלמדי את הנושא, תראי שזה נכון.