אני עוד חושבת על תשובה
בילדות המוקדמת אהבתי את הנשיקה שהלכה לאיבוד, דירה להשכיר, מיץ פטל ותירס חם. אני מניחה שאמא שלי תוכל להוסיף לרשימה עוד הרבה ספרים שאני לא זוכרת בשליפה. קראו לי הרבה, למדתי לקרוא בגיל צעיר, ואהבתי לקרוא. מאד. בגיל קצת יותר מתבגר התחברתי לסגנון של מאיר שלו ב"רומן רוסי" שגרם לי להתגלגל מצחוק, וב"עשו" שגם הוא מצחיק וקסום מאין כמותו. דורית רביניאן, יעל הדיה (ש"תאונות" המלנכולי הוא ספר שליווה אותי לתקופת מה), דוד גרוסמן (גם הזמן הצהוב, וגם יש ילדים זיגזג- למרות שהסגנון שונה בתכלית) אני מתחברת יותר בקלות לספרות עברית, אולי כי יש לי תחושה שבתרגום משהו מהעוקץ אובד. למרות זאת, מאד אוהבת את פול אוסטר, ואת סדרות המופת על הבלש דירק ג'נטלי, ומדריך הטרמפיסט (הקורע מצחוק). להשפיע? אני מניחה שבכל תקופה משהו אחר: המוטיבים החינוכיים- נאיביים של שיתוף, אחווה וכו' שבספרי הילדים הולכים איתי (לצערי) עד היום. בצורה שונה לגמרי, הסגנון והדברים המדכאים משהו,של יעל הדיה ליוו אותי המון זמן, בבדידות שלפני עידן הנ' בחיי. כתבתי בשנה שעברה עבודה על סטראוטיפים בספרות ילדים וספרי לימוד, ונחשפתי אז למשהו שהיה עבורי כל כך טריויאלי, שלא הקדשתי לו אף פעם מחשבה: יש בספרים, בעיקר בספרי ילדים ונוער, כל כך הרבה מסרים, שמעצבים את האישיות שלנו. סתם. מענין לי גם עכשיו לחשוב על זה, בהקשר של כל מיני ספרים שאני עד היום מדקלמת (הילד הזה הוא אני?)
בילדות המוקדמת אהבתי את הנשיקה שהלכה לאיבוד, דירה להשכיר, מיץ פטל ותירס חם. אני מניחה שאמא שלי תוכל להוסיף לרשימה עוד הרבה ספרים שאני לא זוכרת בשליפה. קראו לי הרבה, למדתי לקרוא בגיל צעיר, ואהבתי לקרוא. מאד. בגיל קצת יותר מתבגר התחברתי לסגנון של מאיר שלו ב"רומן רוסי" שגרם לי להתגלגל מצחוק, וב"עשו" שגם הוא מצחיק וקסום מאין כמותו. דורית רביניאן, יעל הדיה (ש"תאונות" המלנכולי הוא ספר שליווה אותי לתקופת מה), דוד גרוסמן (גם הזמן הצהוב, וגם יש ילדים זיגזג- למרות שהסגנון שונה בתכלית) אני מתחברת יותר בקלות לספרות עברית, אולי כי יש לי תחושה שבתרגום משהו מהעוקץ אובד. למרות זאת, מאד אוהבת את פול אוסטר, ואת סדרות המופת על הבלש דירק ג'נטלי, ומדריך הטרמפיסט (הקורע מצחוק). להשפיע? אני מניחה שבכל תקופה משהו אחר: המוטיבים החינוכיים- נאיביים של שיתוף, אחווה וכו' שבספרי הילדים הולכים איתי (לצערי) עד היום. בצורה שונה לגמרי, הסגנון והדברים המדכאים משהו,של יעל הדיה ליוו אותי המון זמן, בבדידות שלפני עידן הנ' בחיי. כתבתי בשנה שעברה עבודה על סטראוטיפים בספרות ילדים וספרי לימוד, ונחשפתי אז למשהו שהיה עבורי כל כך טריויאלי, שלא הקדשתי לו אף פעם מחשבה: יש בספרים, בעיקר בספרי ילדים ונוער, כל כך הרבה מסרים, שמעצבים את האישיות שלנו. סתם. מענין לי גם עכשיו לחשוב על זה, בהקשר של כל מיני ספרים שאני עד היום מדקלמת (הילד הזה הוא אני?)
