השנקל שלי בנושא:
תמיד חיפשתי מישהו בסביבות הגיל שלי, מתוך התניה חברתית שלא הייתי מודעת אליה.
איפשהו במהלך הדרך, נפתח לי קצת הראש ובדקתי אפשרויות אחרות.
גיליתי שמה שמשנה זה לא הגיל הכרונולוגי, אלא רמת הבגרות, השאיפות והכיוון הכללי בחיים של כל אחד מהשניים.
כשהייתי סטודנטית עסוקה בת 24 וגרתי אצל ההורים, הכרתי בחור בן 31.
אני העברתי את רוב שעות היממה בקורסים במכללה או בהכנת מטלות והיו לי בדיוק 7 שעות למטרות שינה באמצע השבוע.
אחרי כל המשחקים של הזזת מטלות בלו"ז, יכולתי להקדיש לו ערב או שניים בשבוע לכל היותר ועוד ערב אחד בסופ"ש.
אחרי שבועיים וחצי הוא רצה שאני אעבור לגור איתו, כי הוא חשב שזה ייתן לנו יותר זמן ביחד.
כשאמרתי שזה לא נראה לי לעניין, הוא הכריז שאני כנראה לא מחפשת קשר רציני ובזה נגמרו יחסינו לאלתר.
אני לא חושבת שזה נכון להגיד שלא חיפשתי קשר רציני, רק שכל אחד מאיתנו היה במקום אחר בחיים ולכן זה לא עבד.
אני מכירה בחור רווק בן 45, שמטיל וטו על נשים מעל לגיל 36 "כי אני רוצה ילדים והביציות שלהן כבר מיובשות".
יצא לי להכיר בחור בן 28, שהצהיר שהוא "לא יוצא עם בחורות מעל גיל 26, כי הן לחוצות חתונה".
כן, זה אפשרי לבחורה בת 28, שכבר יש לה השכלה ועבודה מסודרת לנהל מערכת יחסים עם חייל - כל עוד היא לוקחת בחשבון שהיא כנראה תצטרך לפרנס אותו עד שהוא יסיים את השלב של להשתחרר מהצבא-לטייל-ללמוד מקצוע.
כן, זה אפשרי לבחורה בת 22 לנהל מערכת יחסים עם גבר בן 38 - כל עוד היא לוקחת בחשבון שיש סיכוי סביר שהוא ירצה להביא ילדים במהלך השנתיים-שלוש הקרובות. אם היא מוכנה לזה - אחלה.
הכל אפשרי, בתנאי שעושים תיאום ציפיות ומדברים על דברים בצורה גלויה.