מי אמר למי?
הוגה אנגלי בן דורנו עומד על נטייתם של אינטלקטואלים להניח שדעותיהם מושתתות על מושכלות ראשונים, המשותפים להם ולכל אדם כערכם. הוא קובע שנטייה זו רווחת דווקא בקרב משכילים ונבונים, המודעים להנחות של חשיבתם. בעימותם עם דעותיהם של אחרים, שגם בהם הם רואים משכילים ונבונים, הם מניחים בפשטות שחשיבתם של הללו פותחת במה שפותחת חשיבתם שלהם, באותן הנחות שרק על יסודן תיתכן — לדעתם — חשיבתו של האדם המשכיל והנבון. אם הם מגלים שדעותיו של זולתם אינן מתיישבות עם דעותיהם, אין להם ברירה אלא לתלות זאת בבריחה מהאמת באמצעות ניסוחים פתלתלים או ביקורת לשונית של המתנגד. תפיסה זו רווחת בייחוד בשיפוטים ערכיים, שלגביהם אין הם מסוגלים להעלות על דעתם שנקודת המוצא של חשיבתו של זולתם — המוחזק גם הוא בעיניהם משכיל ונבון — שונה מזו שלהם. צרות האופק האינטלקטואלית הזאת מאלצת אותם לפעמים לייחס למתנגד — אם הם מוקירים אותו — את עקרונותיהם שלהם, אפילו נגד דבריו המפורשים — שאלמלא כן לא יהיה בעיניהם יצור ראציונאלי.
הוגה אנגלי בן דורנו עומד על נטייתם של אינטלקטואלים להניח שדעותיהם מושתתות על מושכלות ראשונים, המשותפים להם ולכל אדם כערכם. הוא קובע שנטייה זו רווחת דווקא בקרב משכילים ונבונים, המודעים להנחות של חשיבתם. בעימותם עם דעותיהם של אחרים, שגם בהם הם רואים משכילים ונבונים, הם מניחים בפשטות שחשיבתם של הללו פותחת במה שפותחת חשיבתם שלהם, באותן הנחות שרק על יסודן תיתכן — לדעתם — חשיבתו של האדם המשכיל והנבון. אם הם מגלים שדעותיו של זולתם אינן מתיישבות עם דעותיהם, אין להם ברירה אלא לתלות זאת בבריחה מהאמת באמצעות ניסוחים פתלתלים או ביקורת לשונית של המתנגד. תפיסה זו רווחת בייחוד בשיפוטים ערכיים, שלגביהם אין הם מסוגלים להעלות על דעתם שנקודת המוצא של חשיבתו של זולתם — המוחזק גם הוא בעיניהם משכיל ונבון — שונה מזו שלהם. צרות האופק האינטלקטואלית הזאת מאלצת אותם לפעמים לייחס למתנגד — אם הם מוקירים אותו — את עקרונותיהם שלהם, אפילו נגד דבריו המפורשים — שאלמלא כן לא יהיה בעיניהם יצור ראציונאלי.