חובות וזכויות.

[Nightborn]

חובות וזכויות.

אני בת 16, תלמידת תיכון בעלת ציונים ממוצעים+. בתחילת שנת הלימודים האחרונה עברתי לבי"ס חדש ומצאתי לעצמי מעט מאוד חברות, שבהן אני לא מוצאת למעשה כל עניין- לכן בחופשה בחרתי שלא לשמור איתן על קשרים. לעומת זאת, יצרתי קשרים הדוקים עם בנות גילי אותן פגשתי בפורומים שונים ורוב התקשורת ביננו מתבססת על מחשב. לאחרונה החליטו הורי לאסור עלי להיפגש עם חברותי, עד שלא אחזק את קשרי עם בנות כיתתי, איתן איני נהנית. לא הצלחתי למצוא כל הסבר רציונלי לדרישה הזאת, וכל מה שנשאר לי לעשות הוא לציית. מה עלי לעשות? בנוסף, במשך שנה"ל אני מבלה את כל היום, או לפחות רובו, מחוץ לבית. אני גם לא אוכלת בבית ולא ממש קשורה לבית. האם חלה עלי החובה להשתתף בתחזוקת הבית בו אני לא נמצאת (רחיצת כלים וכו'?)?

 

[נועה לביא]

לא לציית.

בגילך אין שום סיבה שההורים שלך יבחרו עבורך את החברים, ואם הם עושים זאת זה כנראה פשוט כי הם יכולים לעשות זאת בקלות שכן את מאפשרת להם. באשר לחובה - לא חלה עליך שום חובה חוקית לגבי הבית שלך, רק על ההורים שלך חלה חובה חוקית לספק לך קורת גג עד גיל 18. כך שאם יש כאן חובה זו או חובה מוסרית (ומוסר הוא אישי, לא גלובאלי) או עניין של חוקי בית (והם כמובן משתנים מבית לבית, ואת כמובן לא חייבת לציית להם אבל עשוי להיות לכך מחיר מבחינתך).

 

[irisgh]

הי

פנית לפורום הורים. האם זה באמת מה שהתכוונת? בכל אופן, לשאלותייך: 1. לגבי החברות: מאוד חבל שההורים מנסים להעביר לך מסרים על ידי זה שהם 'אוסרים עלייך'. לטעמי, בגיל 16, אין שום סיבה לאסור על נער או נערה להתרועע עם חברים, אלא אם החברים מסוכנים לו ולעתידו. חבל שהתקשורת בינך לבין הורייך היא כזו. לי נראה יותר שאמורה להיות שיחה בינכם. הרי הורייך בעצם, לדעתם, רוצים את טובתך. הם רוצים שיהיה לך טוב בחברה בביה"ס, והיו רוצים שתשקיעי חברתית שם. לרוע המזל, נראה שכרגע, הורייך חשים שאין להם דרכים לתקשר איתך כי אם בכח. 'לרוע המזל', כי לפי איך שאת כותבת, לא נשמע שזה באמת המצב. איך את רואה את זה? האם מעניינת אותך דעתם ועצותיהם? או שרק במקרה בו הם 'אוסרים' או 'מכריחים' אז יש בינכם השפעות הדדיות? כמה שאני יודעת, לעיתים תכופות חברת ילדים ונערים/נערות 'מתפרקת' בחופש הגדול. כך שגם אם היו לך יותר חברות, לא ברור שבחופש תמיד נפגשים כל כך הרבה. (בחלק מהמקרים הקשרים מתהדקים דווקא. אבל בחלק גדול ישנה התפזרות עד השנה הבאה). במילים אחרות: תנסי לדבר איתם. להגיע לאפשרות לפתור דברים על ידי שיחה, דיון, העלאת מחשבות ורגשות. בלי להתחמם. עם לדבר. ובעיקר עם להקשיב. אם תצליחו להגיע לזה, אולי תפחיתו את השימוש בפתרונות כוחניים. לגבי תחזוקת הבית: תראי. אני למשל, עובדת. כך ששעות רבות אינני נמצאת בבית. גם בן זוגי עובד. וגם הוא שעות רבות איננו נמצא בבית. ובכל זאת, בשעות שאנחנו בבית אנחנו: עושים כביסה, מיבשים, מקפלים, מבשלים ארוחות גדולות. מארגנים ארוחות קלות. קופצים לעשות קניות. מפנים מהשולחן ורוחצים כלים. מסדרים דברים קטנים בבית. זורקים את הזבל. מנקים דברים בבית. מתקנים דברים שצריך לתקן.. וכיוצא בזה. את חושבת שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות כשאני חוזרת מיום עבודה? לא הייתי מעדיפה לבלות עם חברות? בהחלט הייתי מעדיפה. אבל אלו הם חובותי. ולכן, גם מילדי אני דורשת השתתפות, כפי יכולתם. ועל כן - כן. לו היית חיה בביתי, גם אם רוב היום היית מחוץ לבית, היה נראה לי שעלייך, בדיוק כפי שעלי, להשתתף בעול אחזקת הבית.

 

[עוד שרון]

הורייך אחראים לך

ולכן אני חושבת שכדאי שתנסי להבין מדוע הם רוצים שתיפגשי עם בנות מהכיתה כדי שלא תהיי עם ההרגשה שאת מצייתת בתורה עיוורת. אני בתור אמא הייתי רוצה לדעת מי החברות של הבת שלי והייתי רוצה ליראות אותה גם עם חברות מהכיתה שלה (אמנם היא צעירה ממך ואנני יודעת מה יהיה כשתגיע לגילך), אם הייתי חושבת שהחברות שלה מסכנות אותה וגורמות לה להתנהג בצורה מזיקה הייתי מתערבת ומנסה להשפיע עליה לא להיפגש עם אותה חבורת בנות. לגבי מטלות שעלייך לבצע בבית- אני חושבת שאין קשר עם את מבלה בחוץ יותר מאשר בבית, אני חושבת שיש יחסי הדדיות בבית- כולם גרים יחד וראוי לעזור מדי פעם - אם זה בתליית כביסה, רחיצת כלים או כל עזרה אחרת.

 

[נומי נגה]

../images/Emo140.gifבוקר טוב לך ולכולכם...בקשר ל../images/Emo35.gif

אוף, איך אני זוכרת מקרוב את ההצקות של ההורים בקשר להליכה לכל מיני בנות משעממות שכל היתרון שלהן הוא הקירבה הגיאוגרפית ולא שום תחום עניין קרוב... את לא מוכרחה! תמצאי לעצמך את החברים שלך איך שנוח לך ובמילא את אוטוטו מסיימת עם התיכון (כן, שנתיים הן אוטוטו...) ואז אני מאמינה שמלכתחילה תגיעי למסגרות כמו צבא, מקום לימודים, או עבודה בהם יהיו אנשים שונים ומגוונים יותר ואופציות טובות יותר להכיר חברים חדשים. בינתיים תשמרי על קשר עם מי שנוח לך. בקשר לבית, אני מבינה אותך, אבל הבקשה של ההורים שלך לעזור נראית לי לגיטימית. גם אם את מבלה בחוץ הם עובדים קשה כדי שאם כן תרצי הבית יהיה שם בשבילך, ומעבר לכך עובדים קשה לפרנסה ולתחזוקת הבית. לא לעזור נשמע לי קצת אגואיסטי. אני אתן לך דוגמא שוודאי תתקלי בה בעתיד: אם תגורי עם שותפים בדירת סטודנטים, גם אם בקושי תגיעי לדירה הגיוני שתשתתפי בתורנות הניקיון. למה? כי כולנו אנשים בוגרים ולכן אין סיבה שלא. אז נכון, בבית את עוד לא ממש בוגרת לכן הנטל לא מחולק שווה, אבל את המעט המצופה ממך ראוי ורצוי שתעשי. וטיפ קטן: את יכולה להרוויח אם תבחרי משהו שאת כן אוהבת ותעשי אותו כל כך טוב עד שלא ירצו שתעשי דברים אחרים... אני למשל, שונאת לנקות. לכן, מגיל צעיר התחלתי לבשל. היום, בבית הורי שוטפים אחרי כלים ומנקים, הכל, רק שאאפה עוגות ואבשל. גם לעשות כיף, גם לא לעשות מה שלא נעים, וגם לקבל מחמאות. מה רע?

 

[פלגיה]

נראה לי שהבעיות שתיארת הן רק חלק

מהבעיות שקיימות. עברו דירה ולא שאלו לדעתך? אילצו אותך לשנות חברה ואת כועסת? נראה לך שחושבים שאת עדין ילדה קטנה? ויכוחים כאלה קיימים בכל בית שיש בו מתבגרים, וזה טבעי מאוד. יכול להיות שלא אומרים לך את הסיבה האמיתית. אולי לא רוצים שתתמכרי למחשב ולאינטרנט. אולי להורים שלך נראה שאת חיה בתוך עולם וירטואלי ומתרחקת מהמציאות, אולי הם מפחדים שתיפגשי עם סוטים וכל מיני צרות כאלה. כדאי לך לברר (בלי כעס, ולנסות לא לגלוש לצעקות) מה נקודת המבט שלהם, ותבהירי את שלך. לא בטוח שזה יעזור, אבל זה יראה שלפחות את מנסה. קשר עם ההורים הוא חשוב ולא כדאי לפגוע בו. את הרי תרצי שיבקרו אותך כשתתגייסי, שישלמו לך את שכר הלימוד באוניברסיטה, ושיעזרו לך עם הילדים שלך, לכן לא כדאי להגיע לכסח שאין ממנו חזרה. לא כדאי להשתית קשר על "זכויות וחובות" שמתאימים יותר לקשר משפטי ולא לקשר משפחתי. מן הסיבה הזאת כדאי לך לחשוב מה כן נותן לך הבית: את ישנה שם (ולא משלמת על שכר דירה?) את מאכסנת בו את החפצים שלך? יש לך ממנו גישה למחשב? מכבסים לך? אם תחשבי תשימי לב שאת מקבלת הרבה מהבית שלך (גם אם זה דרך חיכוכים וויכוחים), ולכן זה רק צפוי שיצפו ממך להשתתף בתחזוקת הבית למרות שאת כמעט לא שם (אולי זה דבר נוסף שמטריד את הורייך).

 

[נומי נגה]

../images/Emo2.gif ביקורים בצבא ותשלום שכ"ל כמדד?

סתם תמיהה... האם ביקורים בצבא ותשלום שכ"ל באוניברסיטה הם מדד להורות טובה? אני ביחסים מצויינים עם הורי. כששירתתי בצה"ל וחזרתי פעם בשבועיים-שלושה ההורים שלי לא באו לבקר. בהתחלה נעלבתי. באמת מסביבי היתה נורמה של ביקורים בשבת. אח"כ הבנתי, אנחנו דתיים כך ששבת לא באה בחשבון. וחקלאים כך שגם שישי לא רלוונטי. אני חושבת שהיה לי יותר קל להבין אם לא היו הופכים את הביקורים לנורמה. כנ"ל לגבי שכר לימוד. היום אני גאה להגיד שאני עצמאית מגיל 17. שמימנתי שכר לימוד ושכר דירה ואת כל ההוצאות. אני גם יודעת להגיד שהיה לזה ערך חינוכי אדיר. מוזר לי שאילו הדברים שעולים כדוגמא ל"מה נותן לי הבית" ה

שלי נתן לי: את ההרגל (שכבר נידון פה) להנהיג בכל דירה (גם בדירות הסטודנטים)לפחות ארוחה אחת משותפת ביום בה מדברים. את חדוות הקריאה והסקרנות לרכישת ידע. את האהבה לחשיבה ולדיון ואת הסלידה מ"דקלום" דעות ומליצות ללא מחשבה. את השאיפה לצדק חברתי. את היושר והאמונה כי אנשים טובים מיסודם. ובעיקר אהבה שאינה תלויה בכלום.

 

[noa_f]

היית "מבינה" אם המצב לא היה כזה?

כלומר: הורייך היו נוסעים בשישי-שבת (רק לא אליך?) והיה להם, נניח, המון כסף - אבל הם היו מתעקשים שלא לסייע לך בשכר לימוד ולתת לך לממן את התואר האקדמי, עם כל הקושי? (אני שואלת בלי קשר להודעה המקורית, של הנערה המתבגרת עם התסמונת הקלה של "ההורים שלי לא מבינים אותי ומה אני צריכה אותם בכלל")

 

[נומי נגה]

../images/Emo130.gifההורים שלי יכלו לממן שכ"ל...

אבל הם ידעו שהם חינכו אותי לעצמאות ולכן יכלו להרשות לעצמם להגיד לי: אם את צריכה, תבקשי. וב"ה- לא הייתי צריכה כיוון שעבדתי והצלחתי להיות עצמאית. זו לא היתה אמירת מצוקה, זו הייתה אמירה חינוכית. חינוך נוקשה?! לא ממש... גדלתי בבית מפנק מאוד, אבל עם אמירות ערכיות ברורות. למשל: כשיש עבודה בשדה קודם כולם עובדים ואח"כ כולם יחד מבלים/מטיילים. לא קונים בכסף שאין. (חקלאים קונים מה שהם חיכו לו כשיש עונה טובה... השיעור שלמדתי מכך היא שלבדוק אם אתה רוצה במשהו גם אחרי חצי שנה זה מדד טוב לשאלה אם רצית אותו מלכתחילה...) אצל הורי אוכלים יחד כל יום. למדתי מזה הרבה דברים שתרמו לי לזוגיות. גם כשבנזוגי קם ב5:00 לעבודות אליהן יוצאים מוקדם, אני מקפידה לקום איתו ולהרוויח חצי שעה של קפה , עוגה וזמן איכות. לאהבה שלנו זה היה שיעור מצויין . ועל ארוחות הערב כבר דובר כאן...

 

[לורליי43]

יופי שזה מתאים לך, אבל שוב את עושה

אידיאל מכל שבב תאוריה. לקום יחד בחמש וחצי מתאים לך, יופי, בעיני זה לא תורם לכלום. וזה לדעתי חלק נלווה להצורה שחינכו אותך- לעטוף בתאוריה כל דבר שאת עושה.

 

[נומי נגה]

../images/Emo40.gifלהפך...

לא לעטוף בתיאוריה כל דבר שעושים, אלא לעשות מתוך מחשבה. לא ללכת עם העדר ועם המובן מאילו...

 

[לורליי43]

אני גדלתי בבית שונה ב-180 מעלות

לשלך ואני מחשיבה את עצמי כלא הולכת בתלם בדברים שעקרוניים לי. ומן הסתם אני הולכת בתלם בדברים שנוחים לי.

 

[RReuTT]

נראה לי שקיבלת חינוך לא רע...

כי לי אין מושג איך אני מסתדרת בחיים שלי בלי ההורים שלי, תמיד הם נתנו לי להרגיש שאני ה"מלכה" ולי מגיע הכל, כבר בגיל קטן, לא היה דבר אחד שרציתי ולא קיבלתי, גם דברים שלא ביקשתי קיבלתי, כמובן שעם ההרגל תמיד רציתי הכל, לא משנה מה. גם כשעבדתי זאת הייתה עבודה עם ההורים ככה שרבע מהעבודה לא ממש עשיתי וקיבלתי משכורת די גבוהה. בקיצור גדלתי מפונקת ותלותית ועכשיו כשאני אוטוטו משתחררת מהצבא אני מרגישה את העול שהולך ליפול עלי, אין לי מושג איך אני הולכת להסתדר בעצמי, בסופו של דבר זה יצא רק לרעתי. הורים יקרים, קחו את זה כחומר למחשבה ולא משנה כמה אתם יכולים, פשוט אסור לפנק ילדים!

 

[לורליי43]

אף קיצוניות לא מועילה

גם הורים ספארטנים שמגדלים את הילד לתוך עצמאות מגיל צעיר, לא בהכרח תורמים לו (מבחינות אחרות). איזון זה שם הענין בהורות.

 

[נומי נגה]

../images/Emo45.gifאין עניין בקיצוניות.

 

[פלגיה]

לא מדד, אלא דוגמאות

לא כל אחד (בגיל 16) יודע מה היתרונות של "בית" ומה הוא בעצם נותן, בשותפות שבו. את כל הדברים שאת מונה, אפשר לראות רק ממרחק ומפרספקטיבה של שנים. והרצון שההורים יעזרו לנו בגידול ילדים קיים. כמעט כל שבוע יש באיזה שהוא פורום הודעה בנוסח "כמה ההורים שלנו נוראיים, איך הם לא עוזרים לנו"

 

[לורליי43]

אין שום סתירה

ההורים שלי כאלה שהיו באים לבקר בכל מקום, היו נותנים כסף כמה שיכלו. למרות זאת הייתי עצמאית (בדרכי) מגיל 18. אין שום סיבה שהדברים יהיו כל כך קשוחים כמו שאת מתארת כדי שילד "יצא" עצמאי. עכשיו אני רואה את זה עם הילדה הגדולה שלי. בהחלט גדלה כילדה "מפונקת" ולא מאוד עצמאית. מצד שני הילדים שלי גדלים לאט מבחינה רגשית, והשנה (16.5) מיוזמתה היא עובדת ו"פורצת את גבולותיה" בכל מיני תחומים. מלבד זאת, היא ממש לא מצפה מאיתנו לפינוקי מותגים וכו'. אני צופה לה עתיד כבחורה עצמאית ופרודוקטיבית (מבחינת הנושא הכלכלי). בנוסף, ההבדלים שאת מתארת הם בין משפחה עירונית וחקלאית ובנוסף ההבדל בין משפחה דתית והמגבלות שהיא חיה בהן לעומת משפחה חילונית.

 

[נומי נגה]

הדברים כ"כ קשוחים?!

הכל יחסי... אני עובדת עם בני נוער וחיילים. נדהמת כל פעם מחדש לגלות עד כמה רבים מהם גדלו על תפיסה צרכנית ושטחית. כן, בני נוער רבים עובדים בגיל 16. למה? בשביל לקנות ... אני לא מדברת על אילו שעוזרים בפרנסת המשפחה או קונים לעצמם כדי להקל על ההורים. אני מדברת על אילו שבוחרים לעבוד תמורת כסף בגיל 16 כשיש להם לא מעט ולא כאמירה חינוכית אלא סתם לשם הרכש. למה אני מצפה? אני מצפה ליותר התנדבות. אני מנסה לא להכליל אבל איכשהו בשנים האחרונות כשאני מגיעה לקייטנות לילדים פגועים אני פוגשת שם בעיקר חצאיות שמטטאות את הרצפה . כשאני מגיעה להתנדבות בתחום שימור טבע, תמיד אלו אותם המושבניקים... אה, כן...ועוד כמה כאלו שעדיין חברים בתנועות נוער. איך אתם מסבירים את זה? איפה הילדים שלכם היו בקיץ ומה הסיבות הערכיות שעמדו מאחורי הבחירה? איפה כל האחרים? בקניון? עובדים בקניון ומוכרים לאחרים דברים מיותרים כדי לקנות בקניון לעצמם דברים מיותרים? אח"כ, בעבודה עם חיילות בצה"ל, אני מתפלאת שאפילו בהכנה לפינוי כשבאמת הדילמות הערכיות הן שצריכות להוביל, עדיין החיילות שלנו "תקועות" בבסיס של מאסלו... אלו שלא אוכלות בחדרי אוכל ואילו שלא מתקלחות במקלחות שדה. ויותר מידי מאלו שזה מה שמעסיק אותן...

 

[לורליי43]

עדיין, אני לא מקבלת את התאוריה

שהורה לא צריך לאפשר לילדיו חינוך גבוה- אם הם רוצים. או לעזור להם אם יש ביכולתו. לא צריך להפוך את חוסר הרצון לעזור לאידיאולוגיה. את שמה את קווי החינוך לפי איך שחינכו אותך. לדעתי, הורייך הגזימו. נכון שהיום אין לך ברירה אלא להשלים עם העובדה הזו- אבל למה להפוך אותה לאידיאל?

 

[נומי נגה]

הם לא נתנו לי../images/Emo19.gifהם לימדו אותי לדוג

ממתי הורים הם אלו שמאפשרים/לא מאפשרים חינוך גבוה?! ומה זאת אומרת אין לי ברירה אלא להשלים?! להורים שלי לא היה חוסר רצון, להפך... הם עודדו ללמוד וכל הזמן היו עם היד על הדופק: "את צריכה עזרה?" "את רוצה לא לעבוד, אנחנו יכולים לממן לך?" במה הם הגזימו?! בכך שנתנו לי כלים להיות עצמאית? בכך שעודדו? בכך שאיפשרו? אני לא הופכת זאת לאידאולוגיה-זאת אידאולוגיה מלכתחילה.