אני יוצאת מתוך נקודת הנחה
שאם ילדתי אותו, החלפתי לו חיתול, גידלתי אותו, קניתי לו, בישלתי לו, כיבסתי את הבגדים שלו, והוא ממשיך לגור אצלי בבית, יש כמה דברים מינימליים שהם חובתו (לא "כי אני אמרתי" אלא כי הוא צריך להרגיש כך מעצמו. אם לא ירגיש כך, לדעתי החינוך שלי נכשל). לשמוע את דעתי - זה נראה לי בין המינמום. לעשות בדיוק כמו שאמרתי - לא בהכרח. אבל לפחות להקשיב.