שבוע טוב..
לאחר ברכת השלומות וכט"ס, ולאחר התנצלותי הכנה על מתן התשובה באיחור מה, שכן מה אעשה ויגונות גברו ובני אומר איה מקום כבודי.. הנה תשובתי לדבריך..
ראשית, אפתח בטענה הראשונה, שהיא תוכחת אוהב, ועל אף שלרוב חביבים עליי תוכחות, הרי שכאן היא אינה במקומה. טענת "אד הומינם" - היא תגובה לדובר עצמו ולא לתוכן דבריו. אני כשלעצמי לא נדרשתי לגר"ח שמואלביץ' (ואני מקווה שנאמן אני לומר שזה היה עבורי הפשט שאמרתיו לחברותא שלי בימי חורפי והוא העיר לי שכיוונתי לדעת גדולים, אבל זה לא מן העניין) כדי להבין את הדברים הללו, שכן זה הפשט לטעמי. מכיוון שיש לך נטייה לא מוסברת להאשים אותי בלייבויציאניות יתירה, משל הייתי פלגיאט חי ונושם שלו, הריני להבהיר לך, בפעם הרביעית כמדומני, לא ולא באל"ף רבתי!
עד כמה שהכרתי מגיעה יש שני סוגים של "סקרני לייבוביץ'": הסוג הראשון, אלה אשר ראו בו "מחדש", או מאתגר אינטלקט על הנחות ראשוניות או אפילו אכסיומות רווחות אשר היו באומנה איתם. סוג זה אני מכנהו "איקונקלסטיים" (היותו של המהר"יל עבורם "שובר אייקונים", המאלץ אותם לחשוב שנית).
הסוג השני, שאליו אני משתייך, ראו ורואים במהרי"ל, השלמה אקס-טריטוריאליית לדעתם על היהדות. סוג זה אני מכנהו "הליטבקים".
אתה צריך להבין מהיכן אני "מגיע" - אני מגיע מהעולם הליטאי החרדי שמרני סיזיפי, נטול הפאתוסים, שבו אין מקום ומרחב על חשיבה דתית או אנאליזה לחשיבה דתית מעבר לחשיבה אופרטיבית פרקטית - קרי קיום המצוות ולימוד התורה. שבו ראש הישיבה שלי (הרב שך נוחו עדן) מנהל מלחמת חורמה עם בשר מבשרו, הרב וולבה אף נוחו עדן על "תורת המוסר" שהוא רצה להנחיל בישיבות, ובו הרב שך בעצמו זוכה לקיתונות של רותחין מהגר"ח גריינמן יבדל"א, על שהוא מתעסק יותר מדיי בהשקפה. כלומר צמצום של הצמצום קטיגורית שלא להתייחס ליהדות, אלא כהלכה. אני בא מעולם מצומצם מאוד, שבו ערב ובוקר בכל יום תמיד, זועקים לנו: "הליטבקים מפחדים מהשולחן ערוך יותר מאשר מאלוהים" (לא אנאלוגיה ל: "לליבוביץ' אין אלוהים, רק מצוות"?) שבו בסעודה שלישית של שבת, אין שירה משתפכת בשעת "רעווא דרעווין", שכן כפי שאמר לי המשגיח של 'אור ישראל' (המשגיח!) ר' ינק'ל גולדווסר, "אצלנו רעווא דרעווין - הוא רעותא דרעותין - צו לערנען (לך ללמוד)". שבו, בדרשת 'שבת שובה' מעל הבמה בפוניביז', דופקים בסטנדרים אחרי חצי שעה, כי זה כבר "ביטול תויירה". שבו, ילד מבוהל (אני) בשנתו הראשונה בישיבה קטנ'ה מבקש ללכת לאמא בנר ראשון של חנוכה כדי לאכול לטקעס (יותר נכון ספינז') ולחזור למחרת, מקבל את התשובה הבאה מהר"מ שלו הגר"נ אדלשטיין: "מאי חנוכה?? תנו רבנן!". עולם שבו אני שומע את הפירוש הקומי הבא על ההגדה של פסח במעשה ברבי עקיבא וכ'ו שהיו מסובים בבני ברק: "רק בבני ברק מסוגלים להפסיק חמישה תנאים שעוסקים ברומו של עולם ולצעוק להם "שחרי'ס". אקיצר, עולם שבו אין היהדות אלא הלכה ולימוד תורה. זהו העולם שבו הייתי והמהר"יל לא היה לי "הפתעה" - אלא השלמה. (אין ספק שהשלמה זו פתחה בפניי צוהר שלם של הגות אקס טריטוריאלית יהודית ובכלל).
הגותו של המהר"יל בכל הנושאים ביהדות לא הייתה שלו, אמרתי ואני חוזר על זה mil veces, המהרי"ל לא חידש דבר. אפילו מה שנראה לכאורה הגותו שלו בנושא דידן: אין "ואהבת את ה'", ללא "והיו הדברים האלה..", היא אימרה תנאית פר-סה דאיתא ב'ספרי' על דברים: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", למה נאמר? לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה תלמוד לומר: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך..".
ביהדות הזו אשר אני בא ממנה, אין מקום לדקלרטיביות ופומפוזיות, 'השתפכות הנפש', 'ערגה דתית', 'חוויה דתית' וכל כהאי גוונא, אלא לדקדוקים סיזיפיים של גרמים במצה שמורה שנשקלת במאזניים אלקטרוניים רגישים ערב פסח עם חשכה (כן הייתי מהנחנקים!). המהר"יל לא היה עבורי חידוש על יהדות זו, זה ואך ורק זה מה שהכרתי על היהדות.
אשר לדבריך האחרונים: היהדות אינה אלא הלכה וקיום מצות, וזהו הפשט. הלכה זו מתובלת בדברי אגדה, מדרשים, ולגנדריות מכאן ועד פתחת רפיח, ועל המשמעויות הפרוזאיות והספרותיות יוכי ברנדס עושה קריירה. זוהי לא יהדות, אלא פולקלור עקר וחסר משמעות אופרטיבית. דווקא ר' עקיבא, היה שונה מאוד מהגישה האקספרימנטלית הזו: אותו אחד סיזיפי טכנוקרטי שקושר אותיות ותגין למקרא ודורש אותם עד לעייפה וזרא, שמשה רבנו (נותן התורה!) לא מבין מה הוא אומר, ותשש כוחו (במשמעות דאגה שזוהי לא התורה!) אותו אחד שלמעלה מחמש פעמים נרשם עליו: " אמר לו ר' אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות!", וכדי להזכיר מהי הכוונה, אז נאמר מה זה בדיוק נגעים ואהלות, כדתני במסכת חגיגה: "נגעים ואהלות, מקרא מועט והלכות מרובות". דווקא הוא ר' עקיבא נעדר פאתוס, כרזות ופלקטים. ור' עקיבא הוא לא חלק ביהדות, אלא היהדות! שכן אנו יודעים כפי קביעת התלמוד בסנהדרין: "אמר רבי יוחנן: סתם מתניתין - רבי מאיר, סתם תוספתא - רבי נחמיה, סתם ספרא - רבי יהודה, סתם ספרי - רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא".
לאחר ברכת השלומות וכט"ס, ולאחר התנצלותי הכנה על מתן התשובה באיחור מה, שכן מה אעשה ויגונות גברו ובני אומר איה מקום כבודי.. הנה תשובתי לדבריך..
ראשית, אפתח בטענה הראשונה, שהיא תוכחת אוהב, ועל אף שלרוב חביבים עליי תוכחות, הרי שכאן היא אינה במקומה. טענת "אד הומינם" - היא תגובה לדובר עצמו ולא לתוכן דבריו. אני כשלעצמי לא נדרשתי לגר"ח שמואלביץ' (ואני מקווה שנאמן אני לומר שזה היה עבורי הפשט שאמרתיו לחברותא שלי בימי חורפי והוא העיר לי שכיוונתי לדעת גדולים, אבל זה לא מן העניין) כדי להבין את הדברים הללו, שכן זה הפשט לטעמי. מכיוון שיש לך נטייה לא מוסברת להאשים אותי בלייבויציאניות יתירה, משל הייתי פלגיאט חי ונושם שלו, הריני להבהיר לך, בפעם הרביעית כמדומני, לא ולא באל"ף רבתי!
עד כמה שהכרתי מגיעה יש שני סוגים של "סקרני לייבוביץ'": הסוג הראשון, אלה אשר ראו בו "מחדש", או מאתגר אינטלקט על הנחות ראשוניות או אפילו אכסיומות רווחות אשר היו באומנה איתם. סוג זה אני מכנהו "איקונקלסטיים" (היותו של המהר"יל עבורם "שובר אייקונים", המאלץ אותם לחשוב שנית).
הסוג השני, שאליו אני משתייך, ראו ורואים במהרי"ל, השלמה אקס-טריטוריאליית לדעתם על היהדות. סוג זה אני מכנהו "הליטבקים".
אתה צריך להבין מהיכן אני "מגיע" - אני מגיע מהעולם הליטאי החרדי שמרני סיזיפי, נטול הפאתוסים, שבו אין מקום ומרחב על חשיבה דתית או אנאליזה לחשיבה דתית מעבר לחשיבה אופרטיבית פרקטית - קרי קיום המצוות ולימוד התורה. שבו ראש הישיבה שלי (הרב שך נוחו עדן) מנהל מלחמת חורמה עם בשר מבשרו, הרב וולבה אף נוחו עדן על "תורת המוסר" שהוא רצה להנחיל בישיבות, ובו הרב שך בעצמו זוכה לקיתונות של רותחין מהגר"ח גריינמן יבדל"א, על שהוא מתעסק יותר מדיי בהשקפה. כלומר צמצום של הצמצום קטיגורית שלא להתייחס ליהדות, אלא כהלכה. אני בא מעולם מצומצם מאוד, שבו ערב ובוקר בכל יום תמיד, זועקים לנו: "הליטבקים מפחדים מהשולחן ערוך יותר מאשר מאלוהים" (לא אנאלוגיה ל: "לליבוביץ' אין אלוהים, רק מצוות"?) שבו בסעודה שלישית של שבת, אין שירה משתפכת בשעת "רעווא דרעווין", שכן כפי שאמר לי המשגיח של 'אור ישראל' (המשגיח!) ר' ינק'ל גולדווסר, "אצלנו רעווא דרעווין - הוא רעותא דרעותין - צו לערנען (לך ללמוד)". שבו, בדרשת 'שבת שובה' מעל הבמה בפוניביז', דופקים בסטנדרים אחרי חצי שעה, כי זה כבר "ביטול תויירה". שבו, ילד מבוהל (אני) בשנתו הראשונה בישיבה קטנ'ה מבקש ללכת לאמא בנר ראשון של חנוכה כדי לאכול לטקעס (יותר נכון ספינז') ולחזור למחרת, מקבל את התשובה הבאה מהר"מ שלו הגר"נ אדלשטיין: "מאי חנוכה?? תנו רבנן!". עולם שבו אני שומע את הפירוש הקומי הבא על ההגדה של פסח במעשה ברבי עקיבא וכ'ו שהיו מסובים בבני ברק: "רק בבני ברק מסוגלים להפסיק חמישה תנאים שעוסקים ברומו של עולם ולצעוק להם "שחרי'ס". אקיצר, עולם שבו אין היהדות אלא הלכה ולימוד תורה. זהו העולם שבו הייתי והמהר"יל לא היה לי "הפתעה" - אלא השלמה. (אין ספק שהשלמה זו פתחה בפניי צוהר שלם של הגות אקס טריטוריאלית יהודית ובכלל).
הגותו של המהר"יל בכל הנושאים ביהדות לא הייתה שלו, אמרתי ואני חוזר על זה mil veces, המהרי"ל לא חידש דבר. אפילו מה שנראה לכאורה הגותו שלו בנושא דידן: אין "ואהבת את ה'", ללא "והיו הדברים האלה..", היא אימרה תנאית פר-סה דאיתא ב'ספרי' על דברים: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", למה נאמר? לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה תלמוד לומר: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך..".
ביהדות הזו אשר אני בא ממנה, אין מקום לדקלרטיביות ופומפוזיות, 'השתפכות הנפש', 'ערגה דתית', 'חוויה דתית' וכל כהאי גוונא, אלא לדקדוקים סיזיפיים של גרמים במצה שמורה שנשקלת במאזניים אלקטרוניים רגישים ערב פסח עם חשכה (כן הייתי מהנחנקים!). המהר"יל לא היה עבורי חידוש על יהדות זו, זה ואך ורק זה מה שהכרתי על היהדות.
אשר לדבריך האחרונים: היהדות אינה אלא הלכה וקיום מצות, וזהו הפשט. הלכה זו מתובלת בדברי אגדה, מדרשים, ולגנדריות מכאן ועד פתחת רפיח, ועל המשמעויות הפרוזאיות והספרותיות יוכי ברנדס עושה קריירה. זוהי לא יהדות, אלא פולקלור עקר וחסר משמעות אופרטיבית. דווקא ר' עקיבא, היה שונה מאוד מהגישה האקספרימנטלית הזו: אותו אחד סיזיפי טכנוקרטי שקושר אותיות ותגין למקרא ודורש אותם עד לעייפה וזרא, שמשה רבנו (נותן התורה!) לא מבין מה הוא אומר, ותשש כוחו (במשמעות דאגה שזוהי לא התורה!) אותו אחד שלמעלה מחמש פעמים נרשם עליו: " אמר לו ר' אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות!", וכדי להזכיר מהי הכוונה, אז נאמר מה זה בדיוק נגעים ואהלות, כדתני במסכת חגיגה: "נגעים ואהלות, מקרא מועט והלכות מרובות". דווקא הוא ר' עקיבא נעדר פאתוס, כרזות ופלקטים. ור' עקיבא הוא לא חלק ביהדות, אלא היהדות! שכן אנו יודעים כפי קביעת התלמוד בסנהדרין: "אמר רבי יוחנן: סתם מתניתין - רבי מאיר, סתם תוספתא - רבי נחמיה, סתם ספרא - רבי יהודה, סתם ספרי - רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא".