מרחיבה (את התשובה, לא המשפחה)
בכל אופן: עוד לא מרחיבה את המשפחה. מקווה שזה יגיע בבוא העת. שאלת בדיוק לגבי הנקודות שחשוב היה לי לציין (קבלי 10 נקודות
) אני אחזור אחורה: לפני שילדתי היו לי חיים מלאים. באמת. לימודים, עבודה, התנדבות מסויימת. חשבתי שאני מאוד עסוקה. באה בכורתי והראתה לי מה זה עסוקה. את בטח זוכרת את זה. אני זוכרת שישבתי עם חברות שבדיוק התחתנו כשילדתי ועמדו לפני הריון, ושיתפתי אותן בתחושה הזו והן לא ממש הבינו אותי כי למעשה אף אחד לא מבין מה זה ילד לפני שהוא מגיע. המחוייבות האין סופית, האחריות שלא נגמרת, המשמרות סביב השעון ומצד שני, עוצמה כזו של אהבה ונתינה ואושר. לפני הלידה השניה שאלו אותי אם הכנתי את הסופגניה להולדת הגומבוץ ואמרתי שכן, אבל זו אשליה, כי איך בכלל אפשר להתכונן? והוא נולד. היא הייתה בת שנתיים ושמונה, גיל מוצלח לנושא לכל הדעות, והכל היה "נכון" ו"מתאים" ו"מתוכנן" ומצד אחד הכל זרם. לא הבנתי מה היה קשה לי עם ילדה אחת. גם היום, להרף מחשבה, כשאני רואה אמא צעירה, אני לא מבינה את הקושי, ואז אני נזכרת איך התהפך עולמי עם הלידה, איך הכל היה חדש, כל דבר ללמוד ובמיוחד, ללמוד להאמין בעצמי וביכולות שלי כאמא, להעריך מחדש את כל מערכות היחסים המשפחתיות, לשדרג את הזוגיות. זה קשה. בילד שני יש יותר נסיון, הצד הטכני של טיפול בתינוק מאוד קל, הבעיה היא הסינכרון של שני ילדים ובמיוחד להתרגל לרעיון שכבר אין 100 אחוז תשומת לב לבכור/ה (זה, אגב, דווקא בריא בעיני מאוד. אני חושבת שילד ראשון סובל מכך שכל עומס הפוקוס עליו) וכן להפנים שצריך לתמרן. החיים מסדרים את זה ככה שיש שני משבורונים. האחד, ממש עם ההגעה לעולם של האח/ות והוא חולף די מהר. אז יש זמן להתרגל וסביב גיל חצי שנה פלוס כשהאוצר החדש מתחיל להיות נייד ועירני יש משבר נוסף, אבל לפחות האמא כבר הסתגלה. ההתאוששות מלידה שניה הרבה יותר קלה, הטראומה לגוף לרוב פחותה וממילא חייבים לתפקד. התינוק החדש כבר נכנס אל תוך רוטינה של בית שמתפקד סביב ילד ואפילו אורחים פחות מציקים (ואם הם מעסיקים את הבכור זו רק ברכה). ויחד עם זה, אחרי כמה חודשים הייתי על סף התמוטטות: האיש עבד המון והייתי בודדה במערכה, במיוחד בהבט הרגשי. הרגשתי שהוא בכלל לא מודע לכמה זה קשה. למשל טכנית, מצאתי את עצמי מניקה בעמידה תוך כדי כך שאני מכינה בקבוק גדולה. אין לי מושג איך עשיתי את זה, אבל עשיתי (טוב, היום אני כבר יודעת להניק תוך כדי העברת כביסה מהמכונה למייבש ודיבור בטלפון בו זמנית. זה, אגב, אחד היתרונות בלידת תינוקות קלי משקל...). בהבט הרגשי זה עוד יותק קשה, כי יש חוסר תחושת מושלמות כמעט תמידית. ואז למדתי להנמיך ציפיות ובמיוחד לא להשוות את עצמי לכאלה שנראו לי "סופר וומן". החלטתי שהמטרה היא להגיע כל ערב כולנו חיים ומחוייכים למיטה, בין אם אכלנו נפלא או פיצה, בין אם כולם רחוצים או רק חצי,בין אם צעקנו או לא. וזה מאוד הקל. לאט לאט הכל נהיה יותר פשוט, למדתי דבר נפלא והוא לבקש עזרה. למשל,אם התינוק בדיוק נרדם, זה לא אסון שהשכנה תוציא את הילדה מן הגן. זה לא בושה אם סבתא מבקרת ועל הדרך מקפלת קצת כביסה. מצב הרוח חשוב יותר ממצב הבית. לפעמים (בערך פעם בשבוע - עשרה ימים) הייתי "קונה" לי שנת צהרים והילדה (לרוב דווקא לפי בקשתה) הייתה נשארת בצהרון אצל אישה שהיא מאוד מאוד אוהבת, וכך היה רווח כפול לשתינו. אם הייתה תקופה שחנק אותי להיות איתם לבד בבית, הייתי נוסעת לחברות, להחליף קצת אויר וגם חזרתי לעבוד. קצת, אבל מספיק כדי להתלבש פעם בשבוע כמו שצריך ולדבר ב"מבוגרית". זו הייתה המנוחה העיקרית שלי. ותוך כדי הנקה קראתי המון, וזה היה, מבחינתי, זמן של השקעה בעצמי. גם לפני כן לא היינו זוג שמבלה הרבה, אז היציאות לא היו חסרות לי, אבל כשזה חשוב לי (כמו בתקופה האחרונה) אז מארגנים ערב בשבועיים ויוצאים לכמה שעות כזוג. השבוע אפילו הצלחתי לקבל עיסוי (שקיבלתי מתנה ליום הולדתי שחל לפני יותר משלושה חודשים...) אני, בבסיס לא האדם הכי מאורגן (לפחות לא מבחינת סדר, מבחינת "תקתקנות" כן) ומגלים שהמציאות פשוט מייעלת. אני מוצאת שהמעבר הכי קשה הוא לשני ילדים. המעבר לשלושה היה לי הקל מכולם, אולי בגלל הדרך האישית שעשיתי, אולי בגלל ההריון הקשה, אולי בגלל שהגדולים כבר די גדולים ומהווים כח עזר רציני ואולי הכל יחד. אני חושבת שהמעבר לשניים קל יותר אם מתכוננים נפשית (שרשור כזה פעם ביום ואת מסודרת) ובעיקר אם זוכרים שאח או אחות הם המתנה היפה ביותר שאנו יכולים להעניק לילדינו. היו לי עוד כמה דברים, אבל שכחתי...
