חשבתי על רעיון נחמד

[lulyK]

תודה רבה שיפסלה,

הנומי נומי הרגיע במיוחד

 

[שיפסלה]

../images/Emo124.gif טיפוטף

רצית להציג משהו נחמד ונראה לי שיש בהלה בקהל. האם את מצטערת על שיש לך 3 ילדים? בנות, אני לרגע לא מצטערת! ילדים זה לא תמיד שמחה, אבל יש גם קטעים של שמחה ואושר ואהבה שבו הם מחייכים אליך, או אומרים משפטים מצחיקים או שבאים להתחבק ולנשק אותך וזה פשוט ממיס את הלב. ולדעתי שווה גם את סדר היום הסיזיפי. וסדר היום הזה קשור בחברה בה אנו חיים: שמצפים ממך לעבוד במשרה מלאה וגם להיות אם ורעיה. אבל אני לא יכולה (נפשית) להיות עקרת בית. אני מוכרחה גם לצאת מהבית ולעבוד. בשביל הנפש

 

[טיפוטף]

מצטערת? בשום אופן לא!

להיפך, אני מתכננת ילד רביעי בעוד כמה שנים. טפו טפו טפו... כל אחד מהילדים הכניס נופך נוסף לחיי, כ"כ הרבה שמחה אור ואהבה. לא רק לקבל, אלא גם לדעת לתת. והם האנשים הכי מדהימים שפגשתי בחיים שלי. ואני כל כך סקרנית לדעת כיצד הם יגדלו. בעיני זה יעוד. אין שום ספק שהייתי בנאדם אחר לגמרי לפני כמה שנים, לפני שהם נולדו, לפני שנולד הראשון, לפני שנולד השני, לפני שנולדה השלישית... מה נשאר ממני, ממי שהייתי? שאלה מעניינת. כמעט כלום? עברתי מטמורפוזה. זו מישהי אחרת עכשיו. לגמרי לא הייתי רוצה לחזור לתקופה ההיא. ועם כל העומס היום, באמת, אני לא חושבת שהרגשתי יותר "קלילה וחופשיה" בגיל 24, כאשר כל הבעיות שלי היו עבודה בחצי מישרה ומבחנים ומשחקי כוח עם הבעל ומריבות עם ההורים ומאבקים עם הדיאטה ופטפוטים עם חברות ותכנוני החופשה. להיפך -היום אני מרגישה הרבה יותר שלמה עם עצמי. הרבה יותר מודעת, אני מרגישה, שכאילו טיפסתי וטיפסתי על הר, ועכשיו אני עומדת על ישורת, שבה אני יכולה לצפות לעבר המשך הדרך. קשה להסביר... מעולם לא הרגשתי כ"כ חזקה. כ"כ מסוגלת לעמוד במשברים. אפילו כאלה קשים באמת. איך אסביר? כשאנחנו ילדים, וגם כאשר גדלים קצת, לאבד הורה נראה דבר נורא ואיום. שאומר שאפשר לעבור גם את זה, בלי למות בעצמי? אפשר. יש איזו הבנה והשלמה, שלא היו פעם. האגו נסוג לאחור. מבינים מהם הדברים החשובים. מופתעים ושמחים לגלות עם כמה דברים אפשר להתמודד. ועיקר הקושי נובע אולי מריבוי הדרישות, בכל התחומים... בעיקר דרישות שלי מעצמי.

 

[yaelia]

איזה תובנות נפלאות.

את באמת נשמעת מאוד ממוקדת ושחיי המשפחה ממלאים צרכים שהם משמעותיים יותר עבורך מאותם חיים של קודם. אני, רק עם הללי, בקושי זוכרת שהיו לי כאלה (חיים של קודם).

 

[Joy107]

וואוו קיבלתי סחרחורת....

אתן פשוט גדולות!!

וכמו בלינקה פתאום נראה לי שגם אני משחקת בכאילו...

בסך הכל ילד אחד בן חצי שנה, מה זה לידכן, ממש בית הבראה!!

וברצינות, מצדיעה!!

 

[תמי29]

מצדיעה לכן!!!!!!

אמא של פילפלון,שיפסלה וטיפוטף. כאמא לשישיה שעובדת גם מחוץ לבית המסעות היומיומים שלכם נשמעים כמסע ארוך אך מלא סיפוק. אולי אם אתיישב בעצמי לשחזר רמות הספקים אשמע כמוכן. בכל מקרה מצדיעה לכן!!!!

 

[מוליקיפודית]

קוראת ונדהמת

איכשהו נשמע לי מאוד נכון ההלם הזה של לתפקד עם ילד אחד(בתור אמא חדשה) ושהמעבר לשניים הוא יותר קשה,וכשקראתי את הקטעים של תפקוד עם שלושה וארבעה ילדים הכל נראה הרבה יותר מורכב... כרגע אני מרגישה מאוד קלילה עם קטנטונת אחת ובהשוואה לריצה בין 3 מקומות עבודה בחצי משרה אני מרגישה באמת בחופשת לידה

מצטרפת להצדעה של תמי!

 

[טיפוטף]

שישה? אני עפר לרגלייך.

את זה אני חייבת לשמוע. כלומר, אני מכירה אנשים שבאו ממשפחות ברוכות ילדים, אבל הם סיפרו לי איך זה היה מנקודת המבט שלהם. את נקודת המבט של האמא, במיוחד בימינו אנו ולא דור או שניים קודם, - אני חייבת לשמוע. בבקשה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

[אמא של פילפילון]

נכון, נכון../images/Emo70.gif ספרי לנו את

אם תצליחי למצוא זמן. אני מכירה שתי אמהות לחמישה שמסתדרות יפה (ואצל אחת מהן האיש משרת בצה"ל בצפון הרחוק) ואני באמת גיבורה קטנה מאוד לידן. בכל זאת, אשמח מאוד לשמוע ממך (ובבקשה התמקדי בנקודה לפיה מהילד הרביעי והלאה זה רק נהיה קל יותר!!!)

 

[נסע ויוּד]

../images/Emo6.gif../images/Emo6.gif נהנית מכל סיפור../images/Emo70.gif

תודה על השרשור הגדול הזה. אני עם שניים ומרגישה סופר וומן

 

[daldan]

ואני רציתי ארבעה ילדים - אמאל'ה

קודם כל תודה על השרשור הנפלא הזה, שמאד מעיר את העיניים. מצד שני זה מגדיל את תחושת התסכול שלי מהמצב הנוכחי שבו אני לא מצליחה לנתב בין כל המטלות (יש לי ערימה של ניירת על השולחן כבר שבועיים - רק לשבת למיין ואני לא מספיקה!) אני מניחה שהזמן יעזור לי בהתארגנות הזו אבל עדיין אני מסיימת את היום בלי אויר לנשימה ועם צביטה בלב ששוב לא הספקתי את כל מה שתכננתי - מאוכזבת מעצמי... אז כנראה מה שאני צריכה באמת לעשות זה להנמיך ציפיות מעצמי - דבר שנוגד את האופי הפרפקציוניסטי שלי - אבל זו הזדמנות גם ללמוד איך להקל על הדרישות שלי. ובאמת, רוצה להוריד בפניכם את הכובע - כל הכבוד!

 

[צפונית לחוצה]

קראתי הכל בשקיקה ../images/Emo140.gif

והיה ממש מרתק. תודה שנתתן לנו הצצה אל הימים שלכן.

 

[קיקימורה]

אוו, איזה חיים. נשמע קשה קשה

אך נראה שגם אפשרי - עובדה שאתן (ועוד כמה) עושות את זה. הנקודה הקשה בסיפוראם אני מנסה לסכם אז נראה כי המעבר מילד אחד לשניים הוא קשה שלא לומר מאוד. הנקודה החיובית היא שהמעבר משני ילדים לשלושה הוא כבר יותר אפשרי וקל. מצדיעה לכן.

 

[טיפוטף]

נכון. הנה עוד כמה פרטים לגבי המעבר

מנקודת מבטי. כמו אמא של פילפילון, אני חייבת להודות שלא הרגשתי בחוסר של משהו עד שנכנסתי להריון עם הבן הגדול. אולי כי הייתי מאוד צעירה (נכנסתי להריון בגיל 25), אולי כי זה בא בקלות ולא אחרי טיפולים, אולי כי גם במשפחה הקרובה (ובוודאי ובוודאי בקרב החברים) - עדיין לא היו ילדים. עבדתי שעות ארוכות מאוד, למדתי בשני חוגים במקביל. משנה ב' ללימודים עבדתי - ומאמצע ג' כבר במישרה מלאה. והיו המון דברים הרי גורל אז - כמו איך לעצב את הבית, בתחילה הדירה השכורה ואח"כ ובמיוחד הדירה שקנינו, תכנון נסיעה ארוכה לארה"ב, וכו'. נורא אהבתי לקרוא ספרים, יצאנו הרבה. כשהתחלנו לחשוב על ילד - זהו היה יותר רעיון של רגע, שבת אחת אחה"צ, פתאום זה נכנס לי לראש, אחרי ששמעתי שגיסתי בהריון ואחרי שכבר גרנו בדירה שקנינו וסיימתי את ההתמחות, ופתאום הרגשתי כאילו ש"הטלתי את הביצה". כלומר, שהגעתי למשהו, ועכשיו מה? ואז אמרנו ננסה, ותוך שבועיים גיליתי שאני בהריון. במהלך ההריון עבדתי מאוד קשה, וחופשת הלידה היתה נפלאה, אחרי כל כך הרבה שנים מאומצות - תיכון ומיד צבא, הקדמת שיחרור כדי להתחיל ללמוד 3 ימים אחרי הבק"ום, לימודים בשני חוגים, עבודה במישרה מלאה במקביל, התמחות וסיום לימודים, עבודה - פתאום בבית. פתאום מגלים שיש חיים מעבר. חזרתי אפילו לצייר ולפסל, מה שלא עשיתי שנים. ואז הייתי צריכה לחזור לעבוד. והחלפתי מקום עבודה. והיה לי כ"כ רע שם. זו היתה הבעיה העיקרית - לא ההסתגלות לילד הראשון - שבאמת נורא חיכינו לו, ומבחינת האופי הוא היה מהסוג המלאכי שישן נהדר בלילה ויכול להעסיק את עצמו שעות, ואוכל מצויין וממש אידיליה. והעבודה במקביל - זו היתה תקופה מזעזעת. כאשר אני קמה ב- 5 בבוקר כדי להספיק לגהץ לי חולצה לבנה ולעבור על תיקים, נוסעת לבית משפט באיזה קיבינימט (ויסלחו לי הדימונאיות או צפתיות אם יש פה - אין לי משהו נגדכן), חוזרת לת"א בצהריים רעבה רק על מנת לקחת את התיקים של מחר ולעשות כמה טלפונים, פעמיים בשבוע חוזרת ב- 7 בערב הביתה, השאר ב- 4. כך או כך - זה לא שינה את העובדה שהייתי גמורה, שהיינו מתקלחים ואוכלים ארוחת ערב רק אחרי שהילד הלך לישון, ב- 11 בלילה, וזהייתי עצבנית ומתוסכלת באופן קבוע. אין זמן לכלום. אז יום אחד שמתי לזה סוף ופשוט עזבתי. אחרי שזה התבשל אצלי כבר שבועות, ובעלי תמך בי ללא סייג. פשוט הודעתי שזהו זה. ונמאסה עלי ההרגשה, שתמיד אני לא בסדר, תמיד באו אלי בטענות, אם הילד חלה ורציתי לצאת מוקדם, חשבו שאני ממציאה או שאני היסטרית, פעם אפילו הבוס שלי שאל אותי, אחרי שאמרתי לו שלמחרת לא אבוא כי לילד שלי יש 39.5 מעלות חום - אבל איך את יכולה לדעת שגם מחר הוא יהיה חולה? ואחרי שעזבתי, החלטתי להיכנס להריון ממש מיד, מה שאכן קרה, פשוט כי היה לי כ"כ נהדר עם הגדול, ובעיני, ואני יודעת שזה בניגוד למה שרבות אחרות חושבות, עדיף שהילד הגדול יהיה בחזקת "מרכז העולם" כמה שפחות. מכל מקום, כשהגדול היה בן שנה ו- 7 נולד אחיו. בניגוד לבכור, האמצעי היה תינוק שלא הפסיק לבכות במשך חצי שנה, שום דבר לא עזר, (מסימיקול ועד אקמול), אני חייבת לומר, שאני לא תולה את הכל בגזים, כי לא זו היתה הבעיה. והיה כל כך קשה שאי אפשר לתאר לכן, מה זה להסתדר עם אחד בן שנה ו- 7 ותינוק שלא מפסיק לצרוח, והדבר היחיד שמרגיע אותו זה להיות על הידיים (ובתנועה מתמדת). ואז אמרתי, נכון שתמיד רציתי משפחה גדולה אבל... בכלל לא בטוח מתי אם בכלל, אולי בן/בת זקונים בגיל 40? בכל אופן כבר בהריון השני התחלתי לעבוד באופן עצמאי, בהתחלה מהבית ואח"כ במשרד משלי, בתור פרילנס של משרדים גדולים, אח"כ הגיעו גם תיקים פרטיים, מה שהלך והתפתח מאוד יפה עם השנים. כל המחלות האפשריות נחתו על הבן השני, החל מדלף שרק עתה נסגר בצינתור והצריך מעקב צמוד, עבור דרך זיהום בציפורן בגיל חודש, זיהום מקוץ בעקב בגיל שנה, החדרת זרעים של איזה עץ לאוזניים בגיל שנה וחצי, אשפוז של שבוע עם חשד לדלקת קרום המוח או כולירע דומה בגיל שנה וחצי, וכלה באטופיק דרמטיטיס (עד היום). כשהיה בן שנתיים מכל מקום הדברים התחילו להסתדר יותר, היה לי כבר הרבה יותר קל, בזכות ההפרש הקטן ביניהם הם יכלו כבר להעסיק את עצמם, ואני התחלתי להרגיש "פנסיונרית", וזה היה רק עניין של זמן עד שתיפול ההחלטה על מספר 3. ההחלטה נפלה כשקטן היה בן 3, אחרי שסימנו וי גם על טיול לאירופה עם הבנים, ובאמת הרגשנו קבוצה כל כך מגובשת ואחידה, שמתפקדת כל כך טוב ביחד. ואז הגיעה אמא (או אבא?) טבע, והרא/תה לי שלא הכל מתרחש כמו שמתכננים, ועברתי חצי שנה מאוד קשה עם שתי הפלות, והריון נוסף, עם דימומים רבים, פיגור בגדילה, ובדיקות מהתחלה עד הסוף. כשההריון הזה הסתיים, זו היתה הקלה כ"כ גדולה, אחרי שתשעה חודשים כמעט ולא ישנתי בלילה, כך שחופשת הלידה היתה לא רק הקלה אדירה אלא ממש ירח דבש. והקטנה, שוב היתה תינוקת מאוד נוחה ורגועה. מבחינת עומס, אני חושבת שאני נמצאת איפשהוא בין התקופה שאחרי השני נולד, שהיתה נורא קשה, לבין התקופה שלפני הלידה השלישית - מצד אחד, היא בהחלט מוסיפה עומס ודאגות, מה עוד שהיא (כיום בת שנה וחצי) דורשת תשומת לב שונה לגמרי מהבנים - ובקיצור למנוע ממנה להרוס את כל הבית, להכניס הכל לפה, להכניס חפצים/אצבעות לשקעי החשמל, וכו וכו'. מצד שני הבנים - דורשים תשומת לב מסוג אחר לגמרי - לשחק איתם, לשמוע את החוויות שלהם, לעבור על שיעורי הביץ, להסיע לחוגים, לדאוג שיחליפו ויקראו ספרים, אוכל אוכל ועוד אוכל והכי קשה - לשמש כבורר במריבות ולהפריד ביניהם (והמפריד צריך להגן על איבריו החיוניים).

 

[1לא מוצאת שם]

טוב לשמוע

שאחרי שני הבנים הצמודים שרדת ועשית עוד אחת... אני כל כך מפחדת שלעולם לא תהיה כאן שלווה (יחסית) אני יודעת שלוקח זמן, אבל טוב לשמוע את זה. ולא יעזור כלום, אני פשוט מעריצה

 

[שיפסלה]

אני קוראת מה שכתבנו,

ומצטייר לי בראש סרט מצוייר שרץ במהירות גבוהה על פני המסך. זה מצחיק אותי. אבל בעצם זו המציאות שלי, שלנו לפעמים אני חושבת על מה יהיה בעוד 10-20 שנים, כשהילדים יתחילו לעזוב את הבית ופתאום נרגיש איך הסרט הזה עובר ל-slow motion. ואז מין סתם, נמלא את הזמן בהרבה יותר פעילות לעצמנו

 

[אמא של פילפילון]

נכון. אני מקווה שנשכיל גם מזה לצמוח

כי למעשה, גם זה משבר וכבר שמעתי על זוגות שזה הרגע בו הם גילו כי הזוגיות שלהם מרוקנת, שבמשך שנים הם היו בעצם "שותפות לגידול ילדים" ולא הרבה מעבר וזה קשה. ובמיוחד אני מקווה, שעל אף השקעתי הרבה בילדי, אני לא אתן להם את ההרגשה שהם "חייבים לי" או שהקיום שלי תלוי במסירות ליבם. בקיצור, שאדע לשחרר מתי כשצריך ולגלות שהם נשארים בקשר הדוק כי זה טוב להם.

 

[טיפוטף]

זו באמת נראית לי משימה בלתי אפשרית

טוב, בטח יש פורום גם לקן המתרוקן. ותודה גם ממני על כל המחמאות. זה באמת לא נראה ראוי להערצה כשנמצאים בתוך ה"שוונג". אבל איפה כל השאר?

 

[תמי29]

נענית לאתגר.

קודם כל כשיש גדולים בבית קצת יותר קל. כשהגדולה יושבת באמבטיה משגיחה על הקטנים-אני פנויה להכין ארוחת ערב ביביסיטר צמודה כשאני יוצאת עם בעלי או חברה. היום לאחר 15 שנות תרגול אני מרגישה יותר משוחררת מאשר כשהיו לי 4 קטנים. אז אמהות צעירות אתן יכולות להרגע יהיו ימים קלים יותר. דבר נוסף שיש לי לומר כל תינוק חדש בין אם הוא ראשון ובין אם הוא שישי עוברת לפחות חצי שנה עד שהוא נכנס לשיגרת המשפחה/האם/שלו עצמו. גם אני נכנסתי לחרדות כשהרגשתי שאיבדתי שליטה אחרי לידה עד ששמתי לב שכל לידה הרוטינה חוזרת על עצמה הפסקתי לחפש את השליטה האבודה וזרמתי עם מה שיש. ועכשיו לסחרור היומי קמה בשבע סבב הקמה ראשון מכינה שוקו. כוסות חלב לקורנפלקס.2 בקבוקי דיסה וסנדויצים בתוכנית כבקשתך. חוזרת לחדר לסבב השני(בראשון כולם מבקשים עוד 5 דקות) מלבישה את 2 הקטנים. עוזרת להם לצחצח שינים ולרחוץ פנים וידים. מחליפה לאמצעית חולצה שהוכתמה בשוקו מחלקת את התרומות היומיות למערכת החינוך(30 שקלים למסיבה.75 שקלים לטיול) וכל הגוזלים מתעופפים. מארגנת מיטות ופיזמות.מכניסה את המכונה היומית(המסה הגדולה של הכביסה העדינה שדורשת טיפול ביום החופשי שלי.מרתון של 6 מכונות. גיהוץ.וחלוקה למגרות הילדים) שאר השבוע כל יום מכונה בבוקר.מיבש בצהרים מעמידה צהרים בסלואו קוקי ויוצאת לעבודה. עייפתי להפעם אמשיך מחר.

 

[sipi1]

וממשיכה באותו קו

כשיש יותר ילדים (ומן הסתם, הם גם בוגרים יותר) זה נהיה הרבה יותר פשוט. אנחנו כמו הציפורים - מתפקדים בשעות האור, והולכים לישון קצת אחרי השמש. השכמה קצת לפני 5.00 בבוקר. אבא יוצא לתפילה, חוזר עם לחם טרי וממשיך ישר לעבודה (הוא חקלאי, מעדיף את השעות הקרירות של הבוקר). אני מדליקה רדיו (זו השעה של סקירת עיתוני היום, כך אני גם מעודכנת...), מיניקה את איתן, ומתארגנת בשקט. 6.00 - לעבודה ולמלאכה : לתלות כביסה מהלילה, להעמיד מכונת כביסה, להוריד מהחבל חולצות תלבושת לילדי בית הספר. זה הזמן לכל הסידורים שלא היה לי כוח לסיים בערב : מדיח, סידור של הבית. 6.30 - השכמה סיבוב ראשון : ילדי בית הספר (שלושה), מקלחת והתלבשות. הם עצמאיים, צריך רק להזכיר להם שוב ושוב ושוב את השעה. 6.45 - הגדולים לבושים, מכינים כריכים לבית הספר.אם ממתחשק להם - מנשנשים קורנפלקס וחלב. 7.00 - השכמה סיבוב שני : גלעד נכנס לאמבטיה, מוודאת שהגדולים (בני העשרה שחגגו עד השעות הקטנות עם החבר'ה) התעוררו ומתארגנים. 7.15 - מלבישה את הקטן, מוודאת שהתינוק עדיין נקי ((בדרך כלל צריך לקלח אותו ולהחליף בגדים). קריאה אחרונה לכל המאחרים. 7.25 - פיזור : הגדולים בהסעות, הקטנים איתי, ומשם לעבודה. 7.45 - קפה ראשון של הבוקר, שקט. אני בעבודה עד 16.45... ובינתיים, במקביל : הקטנים חוזרים מיום לימודים ארוך קצת אחרי 15.00. הגדולים - בד"כ אחד לפחות מגיע לפניהם, ומחמם צהריים לכולם (בדרך כלל פסטה או אורז, חותכים ירקות ומחממים טבעול). בסביבות 15.00 גם אבא מגיע הביתה, אוכל משהו ויוצא לאסוף את התינוק מהמעון. שיעורי בית מכינים בבי"ס, חלק מיום הלימודים הארוך, והילדים נחים בבית ומעסיקים את עצמם. 17.00 - אני חוזרת הביתה. הנקת "אמא חזרה", תוך כדי שמיעת כל חוויות היום מכל החבר'ה. כוס קפה עם אבא, וקצת זמן להתאוששות. אחה"צ - קניות (תמיד עם ילד או שניים), סידורים, עוד מכונת כביסה ותליית כביסה, וארוחת ערב. בין לבין - בעיקר מסיעים את החבר'ה מחברים ואל חברים

20.00 - מתחילים לראות את הסוף. הקטנים מתארגנים לשינה. 21.00 - השעה הרשמית של "לילה טוב" סופי. אני מבטיחה להשלים בבוקר את כל מה שאין לי כוח לסדר עכשיו. הגדולים (שלושה) משתלטים על המחשב, ואנחנו - פורשים מהמשחק... מדברים קצת בלי ילדים ברקע, קוראים או שומעים חדשות. 22.00 - הנקה אחרונה, והולכים לישון. (הגדולים מכבים אורות ונועלים את הבית, אבל אני כבר מזמן לא ערה כשזה קורה. יש להם סדר יום מטורף של מתבגרים : ישנים בצהריים, ערים עד אמצע הלילה ובקושי קמים בבוקר). בך נראה יום שגרתי, לא מתיש במיוחד ולא יעיל במיוחד. מזל שיש ימי ששי - אז אני מסתערת על הנקיונות/בישולים/סידורים, ומחזירה את הבית למצב שאני אוהבת. עד מוצאי שבת אין לזה כבר זכר, אבל התרגלתי - זה סימן שחיים בבית הזה.