טוב אז חזרנו ל1988

[uma cuica]

אבל אם יהיה מבחר

לתלמידים הם יכולים יותר להשתייך גם אני לא אתלט גדול אבל יש סיכוי מצויין שהתעמלות קרקע או קפיצות למים היו עושות לי טוב. (אולי אפילו יותר מזה)

לא צריך לעשות את זה כחובה אבל כן לתת אופציות
וכן לחנך וכן לעשות שיעורי ספורט נורמליים.
זה יחדיר מסורת ספורט ערכי ספורט גם למי של עיסוק בזה בפועל

 

[trilliane]

אני לגמרי בעד עידוד ואפשרויות שונות

מתוך הבנה שעידוד למצוינות חשוב בכל התחומים ואם הילדים ייחשפו למגוון אפשרויות יוכלו לבחור את אלה שמתאימות להם (לאו דווקא בספורט).

 

[uma cuica]

כן ברור לי שלא כ-ל הילדים במדינה

ירצו לעסוק בספורט (כתחביב) אבל מספיק אחוז גבוהה (כי יהיה הרבה מבחר, גם לענפים לא אולימפים)

 

[uma cuica]

אז אחרי כל הדיון

מתי ישראל מארחת את האולימפידה ?

 

[trilliane]

אחוז גבוה בהחלט יהיה התחלה טובה

אני חושבת שיכולתי ליהנות מהתעמלות בילדות... תמיד רציתי לדעת לעשות דברים כאלה, אבל אפילו גלגלון אני לא יודעת לעשות...

והכי מגניב זה החלקה על הקרח. בבית ספרי היה חוג גלגליות במתנ"ס (זה הכי קרוב שיש...) אבל הוריי פחדו עליי ולא הרשו לי. בתיכון הייתה תקופה שהייתי נוסעת במיוחד למשטח ההחלקה שהיה אז בבת ים והיה ממש כיף; אישית חשבתי שההחלקה הבסיסית שלי סבבה (לחובבנית להחריד כמוני, הכול יחסי) אבל איכשהו בכל פעם מחדש שאלו אותי אם זו הפעם הראשונה שלי...

 

[guinnart]

התפיסה שלהם היתה אחרת

לא להתיש ילדים סתם בריצות, אלא למדוד כל ילד ואז לבנות לו תכנית שתיפול בדיוק לטווח שהוא צריך. הגדרת אימון לילד היתה למשל "תגיע לדופק 140 ותמשיך בזה 8 דקות" (במקום ריצת 2000 שהעלתה להרבה ילדים חלשים יותר את הדופק בהרבה יותר). גם האימון הגופני הפך לחווייה חיובית, שכללה גם מאמצים סבירים וגם השגה של יעד אחרי יעד, ולא סיוט מתיש.

 

[trilliane]

אוי, ריצת אלפיים!

איזה סיוט...

 

[uma cuica]

גם לי זכור כטראומה

לא ברור מה עמד מאחורי ההרצה החסרת פאונטה הזאת

היו לי ביסודי שנתיים (הכיתה ו) של חסד שהביאו לנו 2 מורות טובות והביהס תמך ועשו לנו תכנית מיוחדת היה לנו מחניים,ריצות קצרות וארוכות,קפיצה לרחוק התעמלות עשו לנו הסברים על גוף האדם בקיצור זה היה מגוון וככה צריכים להיות כאלה (מכיתה זו ואילך זה חזר לסיבובים וכדורגל ועד כיתה יב הברזתי ברצף)

 

[נועה לביא]

הממ... סיבולת לב ריאה?

התוצאות שנדרשות על מנת לעבור את המבחן הן מצחיקות. אפשר אפילו ללכת תוך כדי המבחן, ועדיין זו לא בעיה לעבור. אני זוכרת היטב שגם כל הבנות השמנות והממש גרועות בספורט בכיתה שלי הצליחו לעבור בלי בעיה, חלק אפילו לקבל ציון "טוב" במבחן הזה באות הכושר והספורט. נער/ה בריא/ה אמור/ה להיות מסוגל/ת לרוץ את המרחק הזה (ואפילו לסירוגין עם הליכה!). זה בכלל לא עניין של עידוד ספורט תחרותי, רק של בריאות.

ו...ריצות ארוכות זה נפלא. זה שאתם כ"כ אנטי רק מראה כמה כנראה הייתה לכם גישה בית ספרית איומה לשיעורי ספורט.

 

[trilliane]

גם אני הצלחתי לסיים את הריצה בזכות כוח רצון

אין לי מושג איזה ציון קיבלתי, לא עניין אותי... סביר להניח שגרוע במיוחד כי הייתי רצה אלפיים בתיכון ברבע שעה בערך...

אבל זה אפלו לא היה מהאחרונות בכיתה שלי; היינו כיתה של אמנות, רוב הבנות היו פדלאות ממני.

ריצות ארוכות זה נפלא למי שאוהב ריצות ארוכות. אני שונאת לרוץ ועבורי זה היה סיוט מתמשך. לא משנה מה גישת בי"ס ולא משנה חינוך; זה פשוט לא בשבילי. בתקופות שהייתי עושה קצת כושר הייתי רק הולכת, לעולם לא רצה. שונאת לרוץ. ש-ו-נ-א-ת.

 

[uma cuica]

זה גם משהו פיזי לא ?

משהו עם סיבים

 

[נועה לביא]

זה משנה, כי זה טעם נרכש

 

[trilliane]

לא זה לא. גם על בירה אמרו לי את זה, לא קרה.

יש באמירה הזו משהו די יהיר ויומרני שמניח מראש שזה בעצם מתאים לכולם ומי שלא חושב כך פשוט טרם השתכנע וזה רק עניין של חינוך מתאים ותו לא. אבל לא, אנחנו בני אדם שונים, בעלי טעם שונה, ויש אנשים שלעולם לא יאהבו משהו ולא משנה מה תעשי. רצתי די והותר בחיי כדי להודיע חד משמעית שזה לא נרכש במקרה שלי. שונאת ריצות הייתי ונשארתי.

 

[נועה לביא]

למה את לוקחת את זה ככה?

זה שבירה היא טעם נרכש לא אומר שכולם נידונים לאהוב בירה. זה יותר אומר שבדרך כלל גם אלה שאחר כך כן אוהבים בהתחלה חושבים שזה מגעיל. אני לא אומרת שכולם צריכים לאהוב ריצות ארוכות, אלא שאנשים מפתחים אנטי סתם למרות שיכלו אולי (ואולי את לא! אנשים אחרים) מאוד לאהוב את זה. אחרי שהמחסום הפסיכולוגי נעלם, וכשמרגישים את השיפור בסיבולת, יש הרגשה עילאית. דומה מאוד למתמטיקה, העיסוק שלי היום.

וגם מי שעושה הליכה אמורה בלי בעיה לעבור ריצת 2000. אני לא אומרת להצטיין, אבל כן לסיים בציון עובר (שזה אומר לסיים, תוך שאפשר לעבור גם להליכה מהירה במקום ריצה לעתים).

 

[herouth]

אני במחנה של טריליאן.

כל אחד עם המוח שלו ואיך שהוא מגיב להורמונים.

אני שונאת כמעט כל סוג של פעילות גופנית (כן אהבתי לשחק פינג פונג פעם), והריצות הללו של ה־2000 בהחלט היו מסווגות אצלי בתור סיוט, עד שלמדתי את הפטנט ופשוט הלכתי לי בהליכה איטית את כל המרחק. שהמורה תסבול, למה שאני אסבול?

אגב, גם כשהיה צורך לעשות את מבחן הכושר בצבא (קורס קצינים) סבלתי, אף על פי שזה היה רק קילומטר, והצלחתי להביא את עצמי לרמה שהייתי מצליחה לגמור את המסלול. זה היה ונשאר סיוט. לקראת דרגת הסרן פשוט ויתרתי על הבחינה והעדפתי סדנת ספורט בוינגייט במקום (היתה אופציה כזו). ניסו לגרום לי לעבור את הבחינה - זה לא עבד.

אצלי, אגב, המונח "טעם נרכש" מקביל ל"גועל נפש שיש כאלה שלומדים להתרגל אליו". מעולם לא למדתי לאהוב גבינות מסריחות, קוויאר, או בירה, או בכלל אלכוהול.

 

[trilliane]

הסברתי למה...

הרגשתי שאת לא מכבדת את הטעם שלי ומסבירה לי כאילו זה רק עניין של מחסום פסיכולוגי (ממש ממש לא) או שלו הייתי ממשיכה הייתי לומדת לאהוב את זה (שוב, מניסיון – לא). אם טעיתי וזו לא כוונתך אז אין בעיה.

אתחיל מהסוף: אני לא יכולה לומר לך שריצת אלפיים לא הייתה בעיה, מבחינתי היא הייתה סבל ממושך ומתיש; אבל בבי"ס סיימתי אותה, תמיד. גם כשהייתי הולכת לרוץ בערבים בפארק עם אבי כדי לנסות לפתח קצת כושר זה לא ממש שינה משהו ובכל מקרה לא נהניתי מזה.

גם כשהלכתי לחדר כושר כמה חודשים (עד שנשברתי) וכולם סיפרו לי כמה זה גורם להרגיש נפלא זה לא היה נכון לגביי... שום הרגשה עילאית. רוב הזמן בעיקר השתעממתי ולכל היותר לא סבלתי. החלק האירובי היה בסדר – ללכת על מסילה (לעולם לא לרוץ, כאמור) או לעשות קרוס מול הטלוויזיה במזגן זה משהו שאני מסוגלת לעשות; אבל את מכשירי הכוח שנאתי והייתי מכריחה את עצמי לעשות את רובם כי "צריך" וזה "חשוב". זה היה משעמם ומעיק, לא נעים ולא מהנה. מאמנת במקום שנפגשתי איתה הציעה לי תרגילים אחרים שלא כוללים מכשירים אבל גם אותם לא אהבתי. החוגים היו נחמדים יותר אבל זו הייתה בעיה בשבילי לתזמן אליהם הגעה כי עבדתי במשמרות וגם לא היה לי רכב או עם מי ללכת; כל הגעה הייתה נסיעה באוטובוס ונשברתי. הייתה לי תקופה עמוסה ופשוט הפסקתי להגיע אף על פי ששילמתי הון ולא מכרתי את המינוי לאף אחד. נוסף על זמן האימון עצמו, כל המסביב – הנסיעות, החלפת הבגדים, המקלחת – פשוט גזלו יותר מדי זמן וזה לא היה בראש סדר העדיפויות שלי (וכך זה נשאר עד היום).

 

[JonJon9]

חבר שלי החליט להרים את הכפפה

ופתח קבוצת פייסבוק לשינוי סדרי עדיפויות בספורט.
הקבוצה עוד בחיתוליה ואין לה תוכנית קונקרטית, אבל אם יצטרפו אליה רבים וטובים, אולי נוכל ליזום דבר מה כדי להביא לשינוי כלשהו.

 

[הפסימיסט1]

אני חייב להודות שזו עדיין תעלומה

בעיניי העובדה שאנחנו כל כםך גרועים בנלנצח. קל להגיד כמובן עסקנים, איך חינוך לספורט בבתי הספר, היהודים חלשים בספורט, אין מסורת, אין תקציבים אין תמיכה - הכל נכון מאוד. ובכל זאת, בסך הכל בתור אחד שחי בחו"ל אני יכול להעיד שרבות מהמערכות הארגוניות, הכלכליות והחברתיות של ישראל לא נופלות מהותית מאלה של מערב אירופה (מערכת הבריאות נניח). יותר מזה יש לנו מוסד בשם צה"ל שלמרות איי צ'קמוק וסרבול עצומים בגודלם יש בו לא מעט יחידות עם מסורת של מצוינות בביצוע, סיבולת אין סופית ותפקוד עילאי בתנאי לחץ. אין לי ספק שזה חלק מההסבר ושחלק מהאנשים שהולכים במדינות אחרות להיות ספורטאים אולימפיים הולכים אצלנו לקומנדו הימי. עדיין לא לגמרי מסביר איך באולימפיאדה אנחנו פתאום נראים כמו במערכון ההוא של החמישייה הקאמרית.

האין מדליה המסתמן הזה הוא אסון לא רק בגלל שזה באסה וזו הרגשה שיש מסיבה גדולה שאתה לא משתתף בה וזו חזרה אחורה עשרים וארבע שנה וזה אירוע שמתרחש אחת לארבע שנים אלא גם מבחינת מבט על העתיד. צריך להבין שמדליה אולימפית היא אחד ממקורות השראה הבודדים שיכולים למשוך נער או נערה מוכשרים בישראל לעסוק בספורט אולימפי - גם ככה יש כל כך הרבה תמריצים לא לעשות את זה אבל לפחות התמונה של ישראלי עם מדליה לחזהו נותנת איזושהי השראה. מי יילך לבחור היום קריירה ספורטיבית של ספורט הישגי כשהוא רואה שהוא מצטרף לתחום שבסך הכל חוזר לישראל מלונדון עם הזמב בין הרגליים. בכדורגל יש לפחות תהילה וכסף בספורט אולימפי יש רק מדליה.

לגבי מה לעשות יש אין ספור הצעות רלוונטיות - אני הצעתי כאן לשים דגש בענפי השחייה למרחקים ארוכים ואפשר להשקיע גם בנשים במקוצועת הקרב (אגרוף נניח) ששם התחרות פחות צפופה משמעותית מאשר אצל הגברים. אבל גם בשביל זה צריך להשקיע וזה לא משהו שיעשו בארץ. כלל בסיסי הוא שאם אתה רוצה שמישהו ייקח אותך ברצינות ויתמוך בך כלכלית אתה צריך להראות שאתה זקוק לתמיכה אבל גם שאתה מסוגל להגיע לאנשהו. אף אחד לא רוצה לתמוך בלוזרים. ומכל מקום מחדלי האישית שמנהלים את הספורט בארץ אני בוודאי לא מצפה למשהו.

אבל לפעמים בחיים שמים לך מראה מול הפנים בלי שאתה מוכן ואומרים לך זה מה שאתה שווה וצריך לקבל את זה. זה מה שאנחנו שווים. כמו החבר'ה שבאים לכוכב נולד כי מישהו היה נחמד אליהם פעם ואמר להם שהם יודעים לשיר ואז הם מזייפים בצורה איומה. לפחות יותר הם לא יחשבו שהם זמרים גדולים (למרות ששוב ושוב אנחנו מופתעים לראות שחלק מהם לא השתכנעו גם אחרי האודישן הכושל.
,

 

[uma cuica]

זה גישה של לוזרים

 

[trilliane]

ממש לא תעלומה, התשובות כאן בפורום

"אין מדליה" זו אכן באסה אבל ממש לא אסון, והגישה הזו של "בלי מדליה אתה לא שווה" מעוררת בדיוק את מה שאתה יוצא נגדו – מי יילך לבחור היום קריירה ספורטיבית של ספורט הישגי כשהוא רואה שהוא מצטרף לתחום שבסך הכל חוזר לישראל מלונדון עם הזמב בין הרגליים?
"בכדורגל יש לפחות תהילה וכסף בספורט אולימפי יש רק מדליה." – לא! זה אירוני איך בדבריך אתה מנציח בדיוק את התופעה שאתה יוצא נגדה: מבטל את התהילה של הספורטאים שייצגו אותנו וקובע ש"יש רק מדליה".

אם מדליה היא חזות הכול, מה עושים באולימפיאדה עוד מאות ספורטאים שחוזרים בלי מדליה? פראיירים? אם בלי מדליה אתה לא שווה, למה בכלל לעשות אירוע כזה גדול עם יותר משלוה משתתפים בכל ענף? מיותר; אפשר להזמין בכל ענף עשרה ספורטאים ולסגור עניין. ככה הרבה פחות ספורטאים יחזרו הביתה בלי מדליה.

אנחנו שווים כי אנחנו באולימפיאדה. כי אנחנו על המפה. כי בין הספורטאים שמייצגים את מדינות העולם יש גם כאלה שיש להם דגל ישראל ליד השם ועל הזרוע או על החזה או על הכובע. הברון פייר דה קוברטן שהיה בין מובילי האולימפיאדה בעת החדשה לא טבע לחינם את הסיסמה "לא הניצחון חשוב אלא ההשתתפות" והוא צדק: להיות באולימפיאדה זה הישג כביר וזה ממש לא דבר של מה בכך.

אין ספר שבחרת לעצמך כינוי הולם; אתה מקפיד להסתכל על חצי הכוס הריק, להיות משבית שמחות ורואה שחורות. אבל הי, אם אתה כ"כ נהנה מההלקאה העצמית ומההתבחבשות ב"איזה גרועים אנחנו" שיהיה לבריאות; מי אני שאגזול ממך את התענוג שבמרירות.