whasuuuuuup
New member
טוב, הפוסט הזה קשה. ולא בגלל שהוא ארוך.
אלא בגלל מה שאני משתפת. טוב, זה מפחיד וזה שם אותי במקום חשוף אבל מספיק שהפוסט הזה יגע במישהו/י אחד/ת ויזיז משהו וזה יהיה שווה את זה. טוב אתם יודעים שמזה זמן אני חולה במחלת הנשיקה אחד מהביטויים שלה זה תשישות ואפיסת כוחות שזה די בלתי נתפס למי שלא חווה את זה על עצמו או ראה את זה על מישהו לידו. למה אני מזכירה את זה? זה יובן בהמשך.
בתוך הזמן הזה שאני יושבת לי בבית ובעיקר מחכה פשוט שיעבור הזמן והגוף יהיה בריא כבר ואני אוכל לצאת לעולם ולחיים הכרתי מישהו הכרות וירטואלית שכזו אולי יש פה אנשים שזה מוכר להם לי לא ממש. אין לי הרבה נסיון בתחום הזה. דברנו במסנג'ר ודי התלהבתי הוא רצה שנדבר בטלפון. נתתי לו את המספר אבל הסברתי לו את מצבי ושאין לי כוחות לטלפון. אז הוא אמר שטוב. אחרי כמה ימים הוא התקשר. זו היתה הפעם הראשונה שהעלמתי עין מזה שגבול שהצבתי נחצה. בשיחה לאט לאט גיליתי דברים שממש הקסימו אותי בבן אדם, החוכמה שלו, נקודת המבט שלו, הוא היה נראה לי מיוחד, רגיש ומבין אנשים בצורה נדירה ממש. התחלתי קצת להתאהב. באחת השיחות הראשונות אם לא בשיחה הראשונה (יש פרטים שאני לא זוכרת במדיוק, אני אציין אותם) הוא הגיע ללדבר שיחה מינית. הבהרתי לו שלא מתאים לי. ממש לא. הוא אמר בקול ילדותי שובה לב "נכון, טוב, את צודקת" כמה דקות אחר כך זה הגיע לשם שוב, שוב אמרתי לא, שוב אותו טון דיבור ילדותי חמוד ושובה לב אמר לי כמה נכון וכמה זה לא מתאים וכמה זה יכול להזיק לקשר. אחרי כמה דקות שוב. באיזשהו שלב נכנעתי.(תזכורת לעצמי: אם אני פוחדת לאבד מישהו או משהו כי אני אומרת לא, זה משהו או מישהו שלא כדאי שיהיה לי). אבל אמרתי שאני רק אקשיב. והוא עשה מה שעשה. באותו טון חמוד וילדותי הוא אמר לי "אבל לא עזרת לי". סליחה באמת. הקטע המצחיק (?) הוא שבאמת הרגשתי לא בסדר שלא עזרתי לו. רעה שכמוני. אחרי השיחה לא יכלתי לא להיות ערה לחוויה שאני נמצאת בה. מכירה אותה. חוויה של הטרדה מינית. שעשו לי משהו שלא רציתי. בכוח. העיניין שלא הופעל כוח, לא פיזי, לא הכוח הזה שאני מכירה ויכולה להצביע עליו ולהגיד – הנה. מה שהופעל היה כוח אחר, מתוחכם, נסתר. שלא הייתי ערה לו אז. אמרתי לו את זה הוא ביטל את החוויה שלי בטענה שזה לא כך ואני רציתי שהוא קודם כל יקלוט, בלי להאשים את עצמו, שיקלוט שזו החוויה. אני בספק אם הוא קלט הסיפור חזר על עצמו פחות או יותר בכל שיחה, בכל אופן בכל פעם שבא לו למרות ה"את צודקת, זה לא טוב, אני לא רוצה את זה, זה לא טוב לקשר" זה היה מגיע. וגם כבר ניסיתי לעזור באיזשהו שלב, הרגשתי אליו יותר, האדם שגילתי בשיחות שהיו בינינו, או שחשבתי שגיליתי, הקסים אותי. וחשבתי שאני רק צריכה להתגבר על הקטע הזה שמפריע לי, מה יקרה אם אני אעזור לו? אז מה אם אני לא רוצה, אני אתאמץ בשבילו ואעזור לו. אחרי שעזרתי לו הוא אמר שהיה טוב רק חבל שהיו קטעים זייפתי. סליחה באמת. כל פעם שהגענו לקטע כזה אני אמרתי את הלא שלי והוא אולי קצת ויתר אבל תמיד חזר לזה ובנחמדות ובתחכום שכנע עד שהאמנתי שאני רוצה. זה לא היה המקום היחיד שהשיחות הלכו לאן שהוא רצה. הגענו לפעמים למריבות. השיחות לא הסתיימו פשוט לא הסתיימו עד שהוא לא אמר שהוא הובן שאי ההבנה נגמרה ואפשר להמשיך השיא היה לילה ששכבתי במיטה עלתה אי הבנה כלשהי דברנו ודברנו עד שהגעתי לאפיסת כוחות טוטאלית מי שהיה חולה או ראה חולה במחלת הנשיקה יכול להבין – שום איבר בגוף שלי לא הצליח לזוז לא הצלחתי להזיז את השפתיים אבל במה שהיה לי כן אמרתי לו "אין לי כוחות להמשיך את השיחה, אני לא רוצה לגמור ברע, בוא נגמור בטוב" והוא המשיך בשלו "אין לי כוחות, אני לא יכולה להמשיך את השיחה בוא נגמור אותה" והוא בשלו. ככה 3-4 פעמים עד שהתחלתי לבכות לבכות לא יכלתי יותר ואז הוא הסכים להפסיק "סליחה" והפסיק קבלתי מייל מאוד מתנצל ורגיש למחרת כמה ימים אחר כך הוא בא אלי. עזבו שהפער בין התמונה והמציאות היה גדול מאוד זה היה שוק אבל זה משהו שהייתי יכולה להתגבר עליו כבר יצא לי בחיים להתאהב ולראות מישהו שאפילו דחה אותי קודם, לראות אותו פתאום בתור מלך היופי. אבל צריך לזה זמן, לעכל, שהדיסוננס יעלם. על ההתחלה הוא ניסה לגעת, לנשק. אני לא יודעת מה איתכם, אני בן אדם שהאוטומט שלו זה לרצות, ולהגיד קודם הוא אחר כך אני. (הערת ביניים שתובן בהמשך) לא היו לי כוחות לשבת בחוץ באנו אלי ישבנו בסלון ביקש שנעבור למיטה כי לא נוח לו אמרתי לו המשיך ביקש שכנע קול קסום וילדותי אבל לא נוח לי עברתי בסוף (גם הייתי תשושה מדי וצריכה לשכב) הוא נגע נשק אמרתי לו אין לי כוח, אין לי כוח, זה מתיש אותי, אני לא יכולה לזוז אמר, לא נורא, אל תדאגי, אז אני אגע וויתרתי והוא נגע ויותר מזה. וגם תוך כדי אמרתי שדי שזה מתיש אמר לי שהוא יעשה די אני לא נכנסת לפרטים, זה מחזיר אותי לשם. והקטע הוא שהוא היה כל כך נחמד, חכם וילדותי שלא יכלתי לדמיין שאני עושה משהו בניגוד לרצוני, משהו שגם מזיק לי פיזית, במצבי הנוכחי. שאני עוברת כפייה שלא נראית כמו כפייה כי לא מופעל כוח פיזי, מופעל כוח אחר. חכם, נסתר. כוח שמגיע כל כך עמוק לתוך הספק העצמי שלי ומערער אותי כך שאני מגיעה למצב שאני באמת מאמינה שהרצונות שלו, נקודת המבט שלו והמילים שלו – הם האמת. קצת אחרי מה שקרה אמרתי לו בטלפון משהו על זה והוא אמר "אבל וואסאאאאאאפ, היו שם שני אנשים..." (כן, מי סופר שאחת מהם אמרה כמה פעמים לו, והיתה מוגבלת פיזית. אגב לפי החוק. מי שמוגבל פיזית אפילו הסכמה שלו – אין לה תוקף) ואני שוב האמנתי שזה בגללי. עד שספרתי למישהו את מה שהיה ופתאום קלטתי. ולסיכום – אם לסבתא יש עיניים גדולות, שיניים גדולות ואוזניים גדולות, אז גם אם היא עושה קולות של סבתא ואנחנו נורא רוצים לחשוב שזו סבתא, אולי זה לא באמת סבתא. מספיק לי שהפוסט הזה יגרום למישהו/י לחשוב פעמיים אחרי שהוא מקבל לא ולהבין של"לא" יש כל מני צורות, במיוחד כשאדם לא נעים לא, או שהוא מרגיש חלש מסיבה מסויימת. או למישהי/ו להתעקש יותר על הלא שלה/ו. ואני את שלי עשיתי.
אלא בגלל מה שאני משתפת. טוב, זה מפחיד וזה שם אותי במקום חשוף אבל מספיק שהפוסט הזה יגע במישהו/י אחד/ת ויזיז משהו וזה יהיה שווה את זה. טוב אתם יודעים שמזה זמן אני חולה במחלת הנשיקה אחד מהביטויים שלה זה תשישות ואפיסת כוחות שזה די בלתי נתפס למי שלא חווה את זה על עצמו או ראה את זה על מישהו לידו. למה אני מזכירה את זה? זה יובן בהמשך.
בתוך הזמן הזה שאני יושבת לי בבית ובעיקר מחכה פשוט שיעבור הזמן והגוף יהיה בריא כבר ואני אוכל לצאת לעולם ולחיים הכרתי מישהו הכרות וירטואלית שכזו אולי יש פה אנשים שזה מוכר להם לי לא ממש. אין לי הרבה נסיון בתחום הזה. דברנו במסנג'ר ודי התלהבתי הוא רצה שנדבר בטלפון. נתתי לו את המספר אבל הסברתי לו את מצבי ושאין לי כוחות לטלפון. אז הוא אמר שטוב. אחרי כמה ימים הוא התקשר. זו היתה הפעם הראשונה שהעלמתי עין מזה שגבול שהצבתי נחצה. בשיחה לאט לאט גיליתי דברים שממש הקסימו אותי בבן אדם, החוכמה שלו, נקודת המבט שלו, הוא היה נראה לי מיוחד, רגיש ומבין אנשים בצורה נדירה ממש. התחלתי קצת להתאהב. באחת השיחות הראשונות אם לא בשיחה הראשונה (יש פרטים שאני לא זוכרת במדיוק, אני אציין אותם) הוא הגיע ללדבר שיחה מינית. הבהרתי לו שלא מתאים לי. ממש לא. הוא אמר בקול ילדותי שובה לב "נכון, טוב, את צודקת" כמה דקות אחר כך זה הגיע לשם שוב, שוב אמרתי לא, שוב אותו טון דיבור ילדותי חמוד ושובה לב אמר לי כמה נכון וכמה זה לא מתאים וכמה זה יכול להזיק לקשר. אחרי כמה דקות שוב. באיזשהו שלב נכנעתי.(תזכורת לעצמי: אם אני פוחדת לאבד מישהו או משהו כי אני אומרת לא, זה משהו או מישהו שלא כדאי שיהיה לי). אבל אמרתי שאני רק אקשיב. והוא עשה מה שעשה. באותו טון חמוד וילדותי הוא אמר לי "אבל לא עזרת לי". סליחה באמת. הקטע המצחיק (?) הוא שבאמת הרגשתי לא בסדר שלא עזרתי לו. רעה שכמוני. אחרי השיחה לא יכלתי לא להיות ערה לחוויה שאני נמצאת בה. מכירה אותה. חוויה של הטרדה מינית. שעשו לי משהו שלא רציתי. בכוח. העיניין שלא הופעל כוח, לא פיזי, לא הכוח הזה שאני מכירה ויכולה להצביע עליו ולהגיד – הנה. מה שהופעל היה כוח אחר, מתוחכם, נסתר. שלא הייתי ערה לו אז. אמרתי לו את זה הוא ביטל את החוויה שלי בטענה שזה לא כך ואני רציתי שהוא קודם כל יקלוט, בלי להאשים את עצמו, שיקלוט שזו החוויה. אני בספק אם הוא קלט הסיפור חזר על עצמו פחות או יותר בכל שיחה, בכל אופן בכל פעם שבא לו למרות ה"את צודקת, זה לא טוב, אני לא רוצה את זה, זה לא טוב לקשר" זה היה מגיע. וגם כבר ניסיתי לעזור באיזשהו שלב, הרגשתי אליו יותר, האדם שגילתי בשיחות שהיו בינינו, או שחשבתי שגיליתי, הקסים אותי. וחשבתי שאני רק צריכה להתגבר על הקטע הזה שמפריע לי, מה יקרה אם אני אעזור לו? אז מה אם אני לא רוצה, אני אתאמץ בשבילו ואעזור לו. אחרי שעזרתי לו הוא אמר שהיה טוב רק חבל שהיו קטעים זייפתי. סליחה באמת. כל פעם שהגענו לקטע כזה אני אמרתי את הלא שלי והוא אולי קצת ויתר אבל תמיד חזר לזה ובנחמדות ובתחכום שכנע עד שהאמנתי שאני רוצה. זה לא היה המקום היחיד שהשיחות הלכו לאן שהוא רצה. הגענו לפעמים למריבות. השיחות לא הסתיימו פשוט לא הסתיימו עד שהוא לא אמר שהוא הובן שאי ההבנה נגמרה ואפשר להמשיך השיא היה לילה ששכבתי במיטה עלתה אי הבנה כלשהי דברנו ודברנו עד שהגעתי לאפיסת כוחות טוטאלית מי שהיה חולה או ראה חולה במחלת הנשיקה יכול להבין – שום איבר בגוף שלי לא הצליח לזוז לא הצלחתי להזיז את השפתיים אבל במה שהיה לי כן אמרתי לו "אין לי כוחות להמשיך את השיחה, אני לא רוצה לגמור ברע, בוא נגמור בטוב" והוא המשיך בשלו "אין לי כוחות, אני לא יכולה להמשיך את השיחה בוא נגמור אותה" והוא בשלו. ככה 3-4 פעמים עד שהתחלתי לבכות לבכות לא יכלתי יותר ואז הוא הסכים להפסיק "סליחה" והפסיק קבלתי מייל מאוד מתנצל ורגיש למחרת כמה ימים אחר כך הוא בא אלי. עזבו שהפער בין התמונה והמציאות היה גדול מאוד זה היה שוק אבל זה משהו שהייתי יכולה להתגבר עליו כבר יצא לי בחיים להתאהב ולראות מישהו שאפילו דחה אותי קודם, לראות אותו פתאום בתור מלך היופי. אבל צריך לזה זמן, לעכל, שהדיסוננס יעלם. על ההתחלה הוא ניסה לגעת, לנשק. אני לא יודעת מה איתכם, אני בן אדם שהאוטומט שלו זה לרצות, ולהגיד קודם הוא אחר כך אני. (הערת ביניים שתובן בהמשך) לא היו לי כוחות לשבת בחוץ באנו אלי ישבנו בסלון ביקש שנעבור למיטה כי לא נוח לו אמרתי לו המשיך ביקש שכנע קול קסום וילדותי אבל לא נוח לי עברתי בסוף (גם הייתי תשושה מדי וצריכה לשכב) הוא נגע נשק אמרתי לו אין לי כוח, אין לי כוח, זה מתיש אותי, אני לא יכולה לזוז אמר, לא נורא, אל תדאגי, אז אני אגע וויתרתי והוא נגע ויותר מזה. וגם תוך כדי אמרתי שדי שזה מתיש אמר לי שהוא יעשה די אני לא נכנסת לפרטים, זה מחזיר אותי לשם. והקטע הוא שהוא היה כל כך נחמד, חכם וילדותי שלא יכלתי לדמיין שאני עושה משהו בניגוד לרצוני, משהו שגם מזיק לי פיזית, במצבי הנוכחי. שאני עוברת כפייה שלא נראית כמו כפייה כי לא מופעל כוח פיזי, מופעל כוח אחר. חכם, נסתר. כוח שמגיע כל כך עמוק לתוך הספק העצמי שלי ומערער אותי כך שאני מגיעה למצב שאני באמת מאמינה שהרצונות שלו, נקודת המבט שלו והמילים שלו – הם האמת. קצת אחרי מה שקרה אמרתי לו בטלפון משהו על זה והוא אמר "אבל וואסאאאאאאפ, היו שם שני אנשים..." (כן, מי סופר שאחת מהם אמרה כמה פעמים לו, והיתה מוגבלת פיזית. אגב לפי החוק. מי שמוגבל פיזית אפילו הסכמה שלו – אין לה תוקף) ואני שוב האמנתי שזה בגללי. עד שספרתי למישהו את מה שהיה ופתאום קלטתי. ולסיכום – אם לסבתא יש עיניים גדולות, שיניים גדולות ואוזניים גדולות, אז גם אם היא עושה קולות של סבתא ואנחנו נורא רוצים לחשוב שזו סבתא, אולי זה לא באמת סבתא. מספיק לי שהפוסט הזה יגרום למישהו/י לחשוב פעמיים אחרי שהוא מקבל לא ולהבין של"לא" יש כל מני צורות, במיוחד כשאדם לא נעים לא, או שהוא מרגיש חלש מסיבה מסויימת. או למישהי/ו להתעקש יותר על הלא שלה/ו. ואני את שלי עשיתי.