לצערי, הסיטואציה מוכרת למדי...
אני מבינה את המקום שלך עד לעומק שלו. לעיתים מזומנות בחיי ניתקלתי בגברים שדברים כאלו יצאו מהם- גם אם לא כלפיי (שמהר מאד ובגיל יחסית מוקדם למדתי את הלקח ואת האסרטיביות הנדרשת כדי שלא יתרחש שום דבר "בטעות" כזו), אז כלפיי חברותיי. וכן, אני בהחלט משתאה כל פעם מחדש, לגלות איך אנשים שמצטיירים כבלתי מזיקים יכולים לגרום לנזקים כאלו. אני חושבת שסיפרתי פה פעם מזמן על הידיד הטוב ביותר שהיה לי, שפגע בי הכי עמוקות. שעד היום אני מלקקת את הפצעים שהוא השאיר לי, חווה בעיות שקשורות למה שהוא עשה לי- ולא, הוא לא אנס ולא תקף. רק לקח מה שהוא רצה ולא היה מוכן לשמוע לא. בשום שלב. עד שנשבר לו והוא הלך. זה המקום הכי כואב בעולם- להבין שאנשים אחרים לא יעשו את הצעדים "טובי הלב" בשבילך. שאם את לא תיהי שם בשביל עצמך- אין לך באמת על מה לבנות (בטח לא על טוב לבו של אדם שחשבת שאת מכירה ומבינה...). הלוואי שהיה אפשר לפקוח עינים של מכאיבנים מהסוג הזה- לצערי, ומניסיוני - זה לא קורה. הידיד ההוא התעקש לחזור להיות ידיד, ומשחק אותה כאילו כלום לא קרה. ברור שלעולם לא אתן בו אמון. אבל אין לי כח לעמת אותו עם האמת. אני אומרת- הדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה להתרחק באמת, להשאיר צלקת שפירושה: אתה מתנהג באגוצנטריות- זה המחיר. ומעבר לזה, מתוקה, אני מקווה שהפצעים יגלידו מהר, שרק העוצמה תישאר, ושהבחור... טוב, לבחור אני לא מאחלת כלום.