המממ...
יצא לי במקרה להיוולד עוד לפני מלחמת ששת הימים, ואני יכול להעיד, שלפני הכיבוש לא היתה אפילו עשירית אחוז מהפיגועים שישנם עכשיו! לא היו גדרות בבתי-הספר, ולא שומרים, ולא בדיקות תיקים בכניסה למקומות ציבוריים. והייתי לא אחת במסגרת טיולים שנתיים גם על גבול לבנון, גם בירושלים הישראלית, גם על גבול רצועת עזה, והיו שקט ושלווה. "ערי הגבול" דאז, כפר סבא ונתניה, היו עיירות שלוות ורדומות, לא פיגועים ולא בטיח. זו היתה האווירה הכללית. אדרבא! נציגי הימין שלנו, מפלגת חרות, הם היו אלה שדרשו לכבוש את הגדה המערבית. בכיתה שלי היו בנות מבית"ר, והן אמרו את זה בגלוי. נכון, לא תהיה זו אמת לומר שלא היו בכלל שום פיגועים. היו חוליות של פדאיון שביצעו פיגועים בסוף שנות החמישים. היו גם מקרים שחברי קיבוצים בקרבת הגבול עלו על מוקש ונהרגו. אבל כמותית כל זה היה טיפה בים לעומת מה שעכשיו. פשוט אין מה להשוות! וגם אנחנו היינו רחוקים מלהיות טלית שכולה תכלת! בשנים הראשונות אחר מלחמת העצמאות עדין המשכנו בגירוש אוכלוסיה ערבית מבתיה, מאשקלון למשל, והיה הטבח בכפר קאסם בו נרצחו סתם ככה כמעט 50 איש, פלאחים שלווים שחזרו מהשדה. רוב התקריות אירעו דווקא מול ארצות ערב - הפיגוע במעלה עקרבים, הירי על האוניברסיטה בירושלים. ההתנגשויות עם הסורים במזרח הכינרת היו בדר"כ יזומות ע"י הצד שלנו, בגלל שטח מריבה קטנטן. היום המצב שונה בתכלית, והוא עדיף בהרבה על זה שהיה לפני 67. היום יש לנו הסכמי שלום רשמיים ויחסים דיפלומטיים עם מצרים ועם ירדן. אסד-האב דיבר בפירוש על "עומק השלום כעומק החזרת השטח הסורי הכבוש", ורק חילוקי הדעות על אותו שטח קטנטן היוו מכשול להשגת הסדר עם סוריה כבר היום. או... עילה לפיצוץ הסדר כזה. תנחשי מדוע? חבל להחזיר את רמת הגולן, לא כך? גם הפלסטינים - מצבם שונה בתכלית השינוי ממצבם לפני 67. פתאום הם מצאו את עצמם תחת כובש אחד ויחיד, ברור ומוגדר, ולא מפורדים ומחולקים בין "האחים הטובים" מצרים וירדן. היום אפילו העולם הערבי נאלץ להכיר בחירוק שיניים בזכותם להגדרה עצמית. האם הם יכלו אז לחלום על מדינה? הכי פשוט זה "לא לראות, לא לשמוע". אבל, כל מי שעקב אחר החלטות ועידות אש"ף משנה לשנה, היה יכול לחוש בהבדלים ובשינויים עוד בשנות ה-70, כאשר ארגון-הגג הפלסטיני כבר החל לדבר בפירוש ובמפורש על הקמת מדינה עצמאית לצד מדינת ישראל. גם זה לא בא ביום אחד, וגם אז ה"דיפלומטיה" הפלסטינים לא הרשתה להנהגה הפלסטינית לקרוא לכל דבר בשמו. והיו האישים הפלסטיניים הראשונים, החל מעיצאם סרטאווי, שקראו לילד בשמו - הסדר מדיני עם ישראל - ואף נרצחו בידי פלסטינים קיצונים, אך ההנהגה בראשות ערפאת קיבלה בסופו של דבר את הקו הזה, ואף הלכה להסכם אוסלו המעורפל, בתקווה שהוא יוביל לכינון מדינתם העצמאית לצד ישראל, מה שלצערנו לא היה כלול בתכנית של ישראל... הליכוד, שהתנגד מלכתחילה להסכמי אוסלו בפרט, וללגיטימציה של ההנהגה הפלסטינית בכלל, עלה לשלטון ועשה הכל כדי לפוצץ את ההסכמים הנ"ל ולמוטט את ההנהגה הפלסטינית, מה שהביא בסיכומו של דבר להחלפתה של הנהגה זו בהנהגה קיצונית יותר - החמאס. עם זאת, כל מי שעיניו בראשו, היה יכול לחוש גם את ההתמתנות של ארגון טרור זה, החל מהתבטאויותיו ומדיווחי העיתונות הישראחית על זרמים יותר קיצוניים ויותר מתונים בקרב הנהגתו, המשך בהצעות ה"הודנה" שכל כך עיצבנו את ההנהגה הישראלית ואת "אנשימרכז" למיניהם. אז צריך דווקא לרצוח את השייך על כיסא הגלגלים, בדיוק כשהוא מוביל את הזרם המתון בארגון זה... וכפי שציינתי בהודעתי הקודמת - לדחות על הסף כל הצעה להפסקת אש, אם לזמן קצר, ואם "למאות שנים".