לי נראה שכאן אנחנו חלוקים בדעתנו
נכון, יש חלוקות שהמפיצים החליטו עליהם (והדוגמא הכי טובה היא באמת ה"רוק הקלאסי") אבל הרבה מהבסיסים לחלוקה באו באמת "מלמטה". הרבה אנשי הפרוגרסיב הגדירו את עצמם כפרוג, הרבה מאנשי המטאל הגדירו את עצמם כמאטל, הרבה מאנשי הפאנק הגדירו את עצמם כפאנק וכו'. וכמו שאמרתי החלוקה הזו נגרמת בגלל שהתת-זאנרים גדלו והתרחקו אחד מהשני ובעצם התחילו לפתח כל אחד קהל מופרד לעצמו. וברגע שיש קהל מופרד הקהל הזה במקרים רבים לא ירצה לקרוא על דברים שלא מעניינים אותו, או לשמוע דברים שלא מעניינים אותו, הקהל הזה ירצה לשמוע ולקרוא על הזאנר שהוא מתעניין בו. ואת יכולה להגיד שבשיטה הזאת יש חסרונות רבים (מה שאמרת) אבל היא כן "טבעית". ודרך אגב, לא כולם ככה, ויש אנשים שמבינים שהגבולות בין הז'אנרים לא חקוקים בסלע, וככה הם באמת יכולים ליצור יצירות מעניינות ומתוחכמות שמשלבות בין הז'אנרים. דוגמאות ליוצרים שכאלה הם אהוד בנאי שמערבב בין רוק פולק ומזרחי, או דרים ט'אטר שעושים פרוג עם נגיעות מטאליסטיות (או מטאל במבנה פרוגי תלוי איך רואים את זה). ודרך אגב דריכה במקום ובינוניות, זה תוצאה ישירה של דריכה במקום ובינוניות. במילים אחרות, כל היוצרים האלו שאת מתלוננת שהם רק דורכים במקום ולא עושים שום דבר מעניין, הם לא במצב הזה בגלל ההפרדה הז'אנרית, אלא בגלל שהם פשוט בינוניים וחסרי יכולת. אני לא חושב שאם המצב היה אחרת הם היו יותר מוצלחים. וזה עובד גם על הצרכנים שמעדיפים לשקוע במה שאומרים להם במקום לנסות דברים חדשים ומגוונים
נכון, יש חלוקות שהמפיצים החליטו עליהם (והדוגמא הכי טובה היא באמת ה"רוק הקלאסי") אבל הרבה מהבסיסים לחלוקה באו באמת "מלמטה". הרבה אנשי הפרוגרסיב הגדירו את עצמם כפרוג, הרבה מאנשי המטאל הגדירו את עצמם כמאטל, הרבה מאנשי הפאנק הגדירו את עצמם כפאנק וכו'. וכמו שאמרתי החלוקה הזו נגרמת בגלל שהתת-זאנרים גדלו והתרחקו אחד מהשני ובעצם התחילו לפתח כל אחד קהל מופרד לעצמו. וברגע שיש קהל מופרד הקהל הזה במקרים רבים לא ירצה לקרוא על דברים שלא מעניינים אותו, או לשמוע דברים שלא מעניינים אותו, הקהל הזה ירצה לשמוע ולקרוא על הזאנר שהוא מתעניין בו. ואת יכולה להגיד שבשיטה הזאת יש חסרונות רבים (מה שאמרת) אבל היא כן "טבעית". ודרך אגב, לא כולם ככה, ויש אנשים שמבינים שהגבולות בין הז'אנרים לא חקוקים בסלע, וככה הם באמת יכולים ליצור יצירות מעניינות ומתוחכמות שמשלבות בין הז'אנרים. דוגמאות ליוצרים שכאלה הם אהוד בנאי שמערבב בין רוק פולק ומזרחי, או דרים ט'אטר שעושים פרוג עם נגיעות מטאליסטיות (או מטאל במבנה פרוגי תלוי איך רואים את זה). ודרך אגב דריכה במקום ובינוניות, זה תוצאה ישירה של דריכה במקום ובינוניות. במילים אחרות, כל היוצרים האלו שאת מתלוננת שהם רק דורכים במקום ולא עושים שום דבר מעניין, הם לא במצב הזה בגלל ההפרדה הז'אנרית, אלא בגלל שהם פשוט בינוניים וחסרי יכולת. אני לא חושב שאם המצב היה אחרת הם היו יותר מוצלחים. וזה עובד גם על הצרכנים שמעדיפים לשקוע במה שאומרים להם במקום לנסות דברים חדשים ומגוונים
