"יוצאים לפרסומת אחת וחזרנו ... למוטב" - "השיפוצניק

[Il deserto rosso]

"יוצאים לפרסומת אחת וחזרנו ... למוטב" - "השיפוצניק

והילדה המשפיטה אותו"

"דברים בשם כותבם" - פרופסור עוז אלמוג, אוניברסיטת חיפה : -
"הם השיפוצניקים שבאו לשדרג את דירתה. היא בעלת הנכס, המאה והדעה. ומעל לכל היא ישראלית שלא עשו אותה באצבע, ואין לה צורך בנימוסים ועידונים מיותרים. יש לה דרישות וסטנדרטים גבוהים ואף אחד לא יעבוד עליה. היא תראה לקבלן ועובדיו מי כאן הבוס ואיך עושים זאת נכון. "איך אתה מפלס, בשטיכמוס?"
הם עכשיו לרשותה, בטריטוריה שלה, והם אמורים להפנים ולציית. "עשה טובה שים פה חתיכת בצל". "מי שם כאן את הדלג הזה. תביא ג'בקה ונפרק את זה".
זו פרסומת לטמבור שנראית כמו מסדר המפקד, וכדאי מאד שהחייל (קבלן) ינפק את התשובות הנכונות. "ולקיר איזה צבע הבאת?": "צבע איכותי יחזיק לך מעמד שנים". "כן אבל איזה צבע?": "סופרקריל של טמבור". "יפה בבית שלי רק טמבור". "יש מצב שאני אתן קפיצה לראות איך התקדמתם.... בלי נדר". תם טקס הזובור. הפטרונות תורגלה.
מוטיב הוולגריות וחוסר הטקט שכיח בפרסום הישראלי, אבל לאחרונה הקופירייטרים, שמתים על הישראלי המכוער, החליטו לעלות מדרגה. נוֹגֵשׂת העבדים היא כבר לא סתם לקוחה קפדנית ודעתנית. עכשיו היא קטינה. איזה היפוך תפקידים מפתיע ומשעשע, איזו ילדה מגניבה. קטעים.
מנהל התקשורת השיווקית של קבוצת טמבור, כתב על הפרסומת הזאת: "היום הוא יום מאוד מרגש בשבילי, הפרסומת שעבדנו עליה כל כך קשה עולה הערב לטלוויזיה. זה היה מסע מעניין, מצחיק ומאתגר, ובסוף נולדה לנו אחלה פרסומת." (מצוטט באתר מזבלה).
לא, הוא לא רואה את מה שאני ואת ואתה רואים. זה מרגש אותו, מצחיק ומאתגר ובעיקר עושה לו את העבודה. אבל כשהוא ישלח את הילדה שלו לגן או לבית הספר הוא יזדעזע מהכאוס והאלימות. ואז הוא יבוא בטענות למורים, למנהלים, למשרד החינוך ולמדינה.
ואחר כך הערוצים המסחריים, שמשדרים את פרסומות הילדים המשפיטים (זה כבר נעשה מין ז'אנר כזה), יפיקו סרטי תעודה על קריסת מערכת החינוך. ויגידו נו נו נו לכולם, רק לא לעצמם. הם הרי רק משקפים את המציאות, לא יוצרים אותה."
(פרופ' עוז אלמוג)

 

[evanescent]

אני לא חושבת שצריך לערבב

יש אלימות ויש חוסר נימוס, אלו שני דברים שונים. זה שאדם יחליט ויקבע אלו תיקונים, שיפוצים וצבעים יכנסו לביתו, אין בכך שום דבר אלים. אולי יכול להיות יותר נחמד שהוא יטרח להשקיע ולהוסיף לדבריו גינוני נימוס אבל אם הוא לא עושה את זה לא צריך לקרוא לזה אלימות. בפרסומת הלכו על ילדה שקובעת מה יהיה בבית ולא על בוגרת כדי לשעשע. נימוס זה נחמד אבל לדעתי לפעמים יש שמפריזים בחשיבותו, זה לא העיקר. אנשים יכולים להיות מנומסים ואכזריים או לא מנומסים וטובי לב.

 

[אוניברסאליסט]

נכון שאפשר להפריז בחשיבות הנימוס

אבל גם אפשר להמעיט מדי בחשיבותו או לא לתת לו חשיבות בכלל ולפחות לדעתו של עוז אלמוג שאני מכיר אותה גם מהקשרים אחרים כחוקר-סוציולוג של החברה הישראלית הוא טוען שבישראל הבעיה העיקרית היא המעטה ולא הפרזה. אם הבעיה היא המעטה, אז דרושה יותר עבודה בהגברת חשיבות הנימוס ופחות עבודה בהמעטה בחשיבותו.

לגבי המושג "אלימות" אני מסכים. לא מזמן שמעתי בכנס שעסק באופן כללי באלימות את הרצאתו של דני סטטמן שנקראה "בזכות הבנה מצומצמת של מושג האלימות,".

אני אקדים ואומר שאני מסכים עם דבריו:

לטענתו יש אינפלציה גבוהה בשימוש במושג "אלימות" אנשים זורקים "אלימות" כמעט בכל הקשר כאשר המשותף לכולם הוא "דברים שמתנגדים להם" או "דברים שלא מוצאים חן בעיניהם" או "דברים שהם עוול ואי צדק".

בעיתון אחד נכתב שפגיעה בסביבה היא מעשה אלים גם כלפי הציבור אבל גם אלים כלפי הטבע עצמו, אלימות כלפי הנוף.

בעיתון אחר נכתב: העובדה שרוב עבודות הבית נעשות ע"י נשים היא סוג של אלימות כלכלית. אני בטוח שכל הבתים כאן הם בתים שוויוניים אבל שם מחוץ לפורום יש בתים שרוב עבודות הבית נעשות ע"י האישה ואלה בתים שיש בהם אלימות לפי ההמשגה הזאת.

במקום אחר נכתב שחרם על ילדה בבית ספר זו אלימות.

במקום אחר נכתבה הגדרה שאלימות היא כל פגיעה מכוונת בזולת.

במקום אחר: כאשר מציגים דוגמניות בלבוש מינימאלי עד לא קיים במרחב הציבורי למען שיווק מוצר כלשהו זו אלימות נקודה. אלימות אקטיבית כלפי המין הנשי אבל גם כלפי גברים בעיקר נשואים.

כלומר המושג אלימות יצא מכלל שליטה.

כבר אין תוקפנות [אגרסיביות], אין אפליה, אין עוול, אין סתם פגיעה, אלא הקונצפט "אלימות" מבטא את כל הדברים האחרים שהם כמובן שליליים לעצמם, אבל זאת הבעיה שאלימות הפכה למילה כללית שמבטאת דברים שליליים רבים שבעבר לא נחשבו לאלימות.

במצב זה התועלת של השימוש ב- "אלימות" לאבחן מצבים ספציפיים בסיטואציות מורכבות יורדת. במצב זה השימוש ב- "אלימות" הופך למניפוליטיבי ודמגוגי. במצב זה השימוש ב- "אלימות" הופך להיות חלק מעמדה ערכית בלתי ניטרלית. אם השימוש בכוח הוא לגיטימי אז לא מדובר באלימות ואם השימוש פסול זו אלימות.

בכך המושג מפסיק להיות מושג תיאורי [דסקרפטיבי] והופך להיות מושג נורמטיבי, ביטוי-ערך. כלומר השימוש במושג אלימות מהווה פעולה של גנאי ולא מהלך של תיאור מצב נטרלי.

אם חושבים שיש משהו מיוחד בהתנהגות שקשורה דווקא בשימוש בכוח פיזי ממש, בהבדל ממעשים לא מוסריים שאינם שימוש בכוח כמו אפליה, השפלה מילולית אז רצוי לתת לתופעה של שימוש בכוח שם מיוחד [naming] לכן יש צידוק לצמצם את האיטנסיה והאקסטנסיה של אלימות למצבים האלה.

מכאן לא נובע שפגיעות לא אלימות הן לא רעות. שלילת התואר "אלימות" ממעשים לא מכשירה אותם לא נותנת להם לגיטימציה. לא חייבים לכנות משהו כאלים כדי להתנגד או לגנות משהו. אבל יש משהו ייחודי בפגיעה בגוף מבחינת האיום על אינטרסים אנושיים. אילו היינו חושבים שאין הבדל מוסרי או פסיכולוגי בין פגיעה גופנית לפגיעה לא גופנית, אז היינו צריכים להסתכל באותה חומרה מוסרית ומשפטית-פלילית על תקיפה [פיזית] ועל כל הפגיעות הלא-פיזיות ולמעשה על כל מה שראוי לגנאי כלשהו. למשל לא היה הבדל בין העלבה באינטרנט לבין מכות מבחינת חומרת הדברים כי הכל אלימות.

 

[evanescent]

לפי הציטוט שהובא כאן

אני חושבת שעוז אלמוג מפריז בחשיבות הנימוס.

 

[KallaGLP]

יש בזה אמת, אם כי כל מקרה לגופו.

מה שלי מפריע בעיקר זה שרבוב המילה "ישראל" לכל דבר, כאילו ישראל היא איזה מקום שטני ויוצא דופן שבו כל האנשים פחות נחמדים, מנומסים ויותר אלימים מאשר במקומות אחרים. ולא כך הוא. באשר לפרסומות עם ילדים שמשליטים טרור על הוריהם, הרי שבארה"ב יש פרסומת, שאני בטוחה שגם יוצריה חשבו לשעשע, שבה ילדה הופכת למפלצת ומאיימת על הוריה שהעזו לטעום לה מהקינוח במסעדה. אם כבר, זו פרסומת הרבה יותר "אלימה" מאשר מה שתואר כאן.
למען האמת, אני לא חושבת שמבגורים או ילדים לוקחים דברים כאלה ברצינות או לומדים מהם. צריך לדעת גם להתבדח ולקחת דברים בפרופורציה. אי אפשר לחיות עטופים בצמר גפן, העולם לא בנוי ולא עובד ככה. נכון, צריך לחנך את הילדים נגד אלימות וגם לנימוס, טאקט והתחשבות בזולת, אך צריך להשאיר מקום גם להומור שכביכול משתשע עם המושגים האלה, כשהוא במסגור המתאים. לדעתי לאנשים רבים (לא רוצה להכליל ולכתוב כולם, אך לדעתי לרוב), יש באישיות גם פן אגרסיבי, ואם לא נותנים לזה מוצא וביטוי כלשהו דרך הומור ומציאות וירטואלית, אם אין אפשרות להעביר אותם סובלימציה כלשהי, זה רק עלול לבוא לידי ביטוי יותר בחיים האמתיים, כך אני חושבת. לא סתם אומרים שסיפורים ואגדות מפחידים ואלימים זה משהו שעוזר לילדים להתמודד עם הרגשות האלה בתוכם. האינסטינקטים האלה קיימים בנו מלידה.

 

[אוניברסאליסט]

מזכירים את ישראל זו הארץ שחיים בה

אני לא מדבר על הפרסומת שמדובר בה שבה גם לא צפיתי ולפי התיאור המילולי לא הבנתי מה נורא בה. שלקוחה נותנת הוראות לקבלן שהיא מזמינה ממנו שירות?

אולי את לא מתרשמת כך, אבל אנשים שמכירים את החיים בישראל ובמקומות אחרים וגם הסוציולוג אלמוג טוענים שבישראל יש פחות נימוס ממקומות אחרים. אם את חושבת שזה לא במצב אז יש מחלוקת על העובדות.

באופן כללי אלמוג טוען שהישראלים אף פעם לא היו מנומסים במיוחד אבל אם פעם היה בזה גם חן כלשהו הרי שבשנים האחרונות מסיבות חברתיות וטכנולוגיות הדבר הופך לבלתי נסבל. בני אדם שרוצים קצת שקט, קמת נימוס, מערכת יחסים מכבדת לא מקבלים את זה ובסופו של דבר הדברים יגיעו לנקודת רתיחה כי המרחב הציבורי הוא איום ונורא. אנשים לא סופרים אחד את השני. אנשים רוצים סדר וארגון, רוצים לא לשמוע שיחות אינטימיות כאשר הם נוסעים ברכבת, רוצים שלא יחתכו אותם בנהיגה בכביש.

איכות חיים היא לא רק היכולת לקנות מוצרי צריכה במבחר גדול. גם מערכות יחסים מכבדות.

אלמוג טוען שהמדינות המתקדמות בעולם, גם טכנולוגית, הצליחו להסדיר מערכת יחסים מנומסת עם טקט. יש מדינות שבקרונות רכבת אסור לדבר בטלפון סלולארי. ישראל לדעתו היא חברה ללא גבולות.

 

[KallaGLP]

התגובה שלי בקשר לישראל לא הייתה על הדברים שלך.

בכל מקרה, אני לא מסכימה שהדברים שציינת אופייניים דווקא או במיוחד לישראל. כשחיים במדינה, כל מדינה, לפתע מגלים דברים (כלומר, אצלי זה לא היה לפתע כי לא היה לי ספק שטבע האדם דומה בכל מקום). ומדינות שבהן יש נימוס מהסוג שתיארת בסוף - צריך לבדוק טוב טוב מה המשמעות שלו, מה מסתתר מאחוריו, והאם יראו אותך ממטר אם באמת יקרה משהו ותהיה זקוק לתשומת לב של אחרים.

 

[אוניברסאליסט]

טבע אדם משותף

לא עומד בסתירה להבדלים תרבותיים. יש דבר כזה תרבויות והבדלים תרבותיים כי אם טבע האדם דומה היה מסכם את הכל, אז לא היו הבדלים תרבותיים. ההתרשמות שלך כבודה במקומה, אבל אני שומע גם התרשמויות אחרות של בני אדם שחיו גם בישראל וגם במערב והבדלי הנימוס שהם מצאו אפילו לא היו קרובים ולדעתם אפשר לקבוע בלי היסוס שבחברה הישראלית יש משמעותית פחות נימוס. הדבר מתבטא בתרבות הנהיגה, בשימוש בטלפונים ניידים ברשות הרבים, באינטראקציה בין אישית אדיבה באופן כללי ובעת מתן שירות בחנויות.

לגבי הדברים שכתבת על סובלימציה באגדות ילדים אז הפסיכולוג שוב חולק. סובלימציה היא עידון והוא לא רואה בכלל עידון באגדות הילדים המפחידות. אגדות שבהן אוכלים ילדים ומתוארת שם אכזריות לא יכולות לעדן אלא רק להגביר את הפחד ולדעתו הפרקטיקה של סיפורי אגדות כאלה לילדים אינה רצויה מבחינה פסיכולוגית.

 

[KallaGLP]

עידון? בכלל לא לזה התכוונתי אלא לזה:

"בפסיכולוגיה, סוּבְּלִימַצְיָה (מלטינית sublīmis - גבוה; בעברית: עידון) פירושה הפניית הכוחות המנטליים של האדם מפעילויות שנתפסות כשליליות אל עבר פעילויות חיוביות ומקובלות מבחינה חברתית.זהו מושג יסודי בגישת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד אשר מתאר את הסובלימציה כתהליך אשר בו מתועלים דחפים ותשוקות בלתי מקובלות מבחינה חברתית ומקורן בליבידו, אל פעולות ומטרות מקובלות ואף רצויות מנקודת מבטה של החברה."
על העניין הזה נכתבו ספרים. הפסיכולוג יכול לחלוק, אבל מה לעשות והוא לא משתתף בדיון. אני מנהלת את הדיון איתך או כך לפחות אני מקווה.
וכן, ידוע לי על אנשים שאוטומטית עבורם בישראל הכל רע ובחו"ל כמעט הכל טוב. לדעתי זה לחלוטין לא משקף את המציאות שאני נתקלתי בה, בטח לא באיזור שאני גרה בו בארה"ב, וייתכן מאוד שאנשים אומרים את זה לעצמם כדי להצדיק את העובדה שהם חיים לא בישראל אלא במקום אחר. אילו היית נתקל פה בדברים שאני נתקלת, אולי היית מבין, אבל זה לא נושא הדיון ואין טעם להיכנס לזה כי אין לי כוונה להשמיץ או להלל צד זה או אחר, אלא להגיד שבסך הכל בכל מקום יש טוב ורע, ושהאופן השטני שבו חלק מהישראלים מציגים את ארצם הוא לחלוטין אינו מדויק בעיניי.

 

[אוניברסאליסט]

לא הבנתי איך הציטוט הזה

קשור למה שקורה לילדים הנחשפים לאגדות מפחידות? איך שמיעת אגדות מפחידות מתעלת דחפים בלתי מקובלים?

באופן כללי הפסיכואנליזה שנויה במחלוקת כאסכולה בפסיכולוגיה. במיוחד הפסיכואנליזה במובן המסורתי הישן ובמיוחד זו של זיגמונד פרויד [להבדיל מהאסכולה הפסיכודינמית והממשיכים את האסכולה אחרי פרויד ואחרי דור המייסדים].

את טענת טענה מקצועית בפסיכולוגיה ולכן התייעצתי עם אדם מתוך המקצוע. אבל אני מביא מדבריו רק את מה שנראה לי גם הגיוני על פניו. אני לא מציג את דבריו כאשר אני לא מסכים איתו או לא מבין מה הוא אומר. כך שאני לא רק מתווך בינך לבינו אלא גם לי הדברים נראים סבירים.

לדעתי הדבר מעלה את רמת הדיון כאשר הדיון נוגע לנושאים מקצועיים ושואלים אדם מהמקצוע. אחרת זה יישאר שיח הדיוטות.

הטענה לא הייתה שבישראל הכל רע ובחו"ל הכל טוב. הטענה נגעה רק לעניין הנימוס שזהו רק משתנה אחד. חוץ מנימוס יש עוד משתנים ואולי בהם יש יתרון לישראל. לדעתי הגיוני שבהשוואה יהיו פה ושם יתרונות גם לחו"ל ולא שבכל הפרמטרים יהיה יתרון לישראל.

את הטענה על עדיפות הנימוס במערב שמעתי מאדם שבעבר התגורר בחו"ל ומרבה לנסוע לחו"ל אבל הוא גר בישראל. גם הסוציולוג אלמוג גר ועובד בישראל.

בנוסף, לא מדובר באנשים ששמעתי שהם מציגים את ישראל באופן שטני. לא חייבים להציג את ישראל באופן שטני כדי להודות שיש דברים שלישראל יש חיסרון ובחו"ל יש יתרון ונימוס יכול להיות למשל דבר כזה.

יש דרך ביניים בין להציג את ישראל באופן שטני לבין לומר שלישראל אין חסרונות בכלל ושאין משהו שבישראל יש מקום לביקורת ושאין יתרון למערב בכל תחום. גם אידיאליזציה של ישראל היא קיצוניות לצד השני. לא חייבים להציג את ישראל באופן שטני כדי לטעון שיש גם ביקורת מוצדקת על דברים שקורים בישראל ושיש חסרונות לישראל ויתרון לחו"ל בצד יתרונות לישראל וחסרונות לחו"ל.

עוז אלמוג הוא האחרון שאפשר לומר עליו שהוא מציג את ישראל באופן שטני. חלק מהביקורת שלו היא שאין מספיק פרגון לחברה הישראלית. הוא עצמו מפרגן לתופעות שונות בישראל. אבל, בצד הפרגון הוא חושב שבנושא הנימוס יש בישראל בעיה קשה.

 

[KallaGLP]

אני מבינה שהטענה במקרה הזה היא ספציפית על נימוס,

ואני בכל זאת לא מסכימה איתה ומביעה את דעתי בעניין. אני נתקלתי בחוסר נימוס משווע במקומות רבים במערב שביקרתי בהם, ובפרט היכן שאני מתגוררת הצטברו לי כבר דוגמאות רבות מספור. אגב, בכל מקום, כולל בישראל, בסך הכל מרבית האנשים הם מנומסים, אבל מספיק אדם לא מנומס אחד או שניים בכביש או בתור (או בכל מקום אחר) כדי לקלקל ולהרוס את כל הרושם, ולא הבחנתי שכמות האנשים האלה שונה משמעותית כאן לעומת שם.

 

[אוניברסאליסט]

כפי שכתבתי אני לא מבטל את ההתרשמות שלך

אבל אנשים אחרים התרשמו אחרת שיש הבדל מובהק בנימוס לרעת ישראל ולטובת המערב. כולל אדם אחד שהוא סוציולוג של החברה הישראלית בתחום מומחיותו. יש לפנינו רשמים סותרים.

 

[KallaGLP]

אני יודעת שזה מה שרבים חושבים, אבל אני התרשמתי

שהרבה פעמים לישראלים וישראלים לשעבר יש נטייה להעצים את השלילי בישראל ולהפחית מהשלילי בחו"ל. ברור שזה רק רושם שלי, אבל משיחות עם אנשים אחרים אני יודעת שאני לא היחידה שחשה בזה. בנוסף, יוצא לי לקרוא התרשמויות וכתבות של אנשים מארצות אחרות המבקרים בישראל, אשר דווקא מציינים לטובה את האווירה הנעימה בארץ ואת היחס האדיב והידידותי שבו נתקלו מצד ישראלים רבים. אגב, כשאחרי שנה וחצי של מגורים בארה"ב הגענו לביקור בארץ ממש לאר הייתה תחושה שהגענו למקום פחות מנומס. ממש ממש לא.

 

[אוניברסאליסט]

מן הסתם יש בני אדם שיש להם נטייה להעצים את השלילי

השלילי בישראל. מצד שני סביר בעיני שיש בני אדם עם נטייה הפוכה להעצים את השלילי בחו"ל ולהאדיר את החיובי בישראל. מלבד שני אלה יש גם בני אדם שאין להם נטייה לא לכאן ולא לכאן והם מדווחים על התרשמותם ולגבי חלקם התרשמותם היא שבחו"ל שהם היו [שאולי שונה מהחו"ל שאת נמצאת] הנימוס בחו"ל היה טוב יותר במובהק.

אני מזכיר שאחד מהם הוא גם סוציולוג שמתמחה בחברה הישראלית והוא ממש לא אדם שידוע כאנטי ישראל. להיפך, הוא אדם שמבקר בחריפות את השמאל הרדיקאלי והוא גם כותב דברים בשבחה של החברה הישראלית, אבל לא בקשר לנימוס.

מה שאנו רואים כאן הוא עוד דוגמא שהדיווח על ניסיון והתרשמויות מהניסיון הוא שונה וסותר. בני אדם שהיה להם ניסיון גם בישראל וגם בחו"ל אינם נמצאים בקונצנזוס לגבי התרשמותם מניסיון זה.

ייתכן שההבדל בהתרשמויות נובע מהשאלה עד כמה נימוס בכלל חשוב בעיני אותו אדם. ייתכן שבני אדם שהנימוס פחות חשוב להם לא יראו בישראל בעיה של נימוס. דוגמא אחת אולי נמצאת כאן בדיון.

 

[KallaGLP]

לא יודעת לגבי אחרים, לי נימוס מאוד מאוד חשוב.

אני בעצמי מאוד מקפידה על נימוס ודורשת גם מילדיי להיות מנומסים, ומצפה זאת מאחרים ומאוד לא נעים לי לחוש בחוסר נימוס מצד אנשים מסביב.

 

[KallaGLP]

וחשוב לי להדגיש את ההבחנה:

לא אמרתי שלא מפריע לי חוסר הנימוס בישראל כי נימוס פחות חשוב לי, אלא אמרתי שלא הבחנתי בכך שבממוצע אנשים בישראל פחות מנומסים מאשר במקומות רבים אחרים שחייתי או ביקרתי בהם, כולל ארה"ב, רוסיה וכמה ממדינות אירופה.

 

[KallaGLP]

בקיצור, לדעתי זו הדגמה נפלאה לאיך פועל הפתגם

"הדשא של השכן ירוק יותר".

 

[evanescent]

אני לא מתרשמת

שבאופן כללי יש בישראל אינטראקציה בין אישית לא אדיבה. למשל אני לא זוכרת שפעם ביקשתי אינפורמציה מסוימת באופן אקראי במרחב ציבורי ונעניתי ב"עזבי אותי אין לי כח לזה עכשיו." אם באופן כללי היתה אינטראקציה בין אישית לא אדיבה היה אפשר לצפות שזה יקרה הרבה, לא? ואפילו בפעם אחת כזאת אני לא נזכרת. בחו"ל אני נזכרת בשתי פעמים שהפנו לכיוון מוטעה בכוונה. סתם נזכרת, לא מזמן נפל לי סמרטפון באוטובוס, גיליתי אחרי שירדתי אבל מישהו מסר אותו לנהג ויכלתי לאסוף אותו מתחנה מרכזית. אני לא בטוחה שזה מקרה שהסיכוי שהוא יקרה פה קלוש ובמקרה היה לי מזל גדול מאוד, אתה חושב שכן?

בקשר לדיבור בטלפונים נידים במרחב ציבורי, לא לכולם זה מפריע. קודם כל יש אנשים שדווקא מתענינים ושמחים לשמוע שיחות אינטימיות של אחרים ☺. שנית, אם שני אנשים נוסעים יחד ברכבת או אוטובוס או ממתינים יחד בתור או בתחנה של תח"צ, האם צריך להיות מותר להם לשוחח ביניהם או אסור? אם מותר אז מה ההבדל כשמישהו מדבר עם אחר דרך מכשיר אלקטרוני? גם את השיחה בין שני האנשים הנוכחים אחרים יכולים לשמוע. אם מישהו יושב לבד בבית קפה או סתם לא עסוק בדיבורים בעצמו אז הוא יכול לשמוע לפעמים קטעי שיחות משולחנות סמוכים, אז זה שאנשים לפעמים יושבים לדבר בבית קפה זה גם לא בסדר? זה גם מרחב ציבורי הרי.

 

[אוניברסאליסט]

היות ואת מדברת על דוגמאות ספציפיות

אז אני צריך לברר עם האדם שמסר לי על התרשמותו לגבי הדוגמאות האלה האם הוא התכוון למקרים כאלה או למקרים אחרים ולאיזה דוגמאות ספציפיות הוא התכוון. לגבי הטלפונים הניידים הבעיה היא שבשיחה כזאת יש נטייה לבני אדם להגביר את הקול באופן שלא מתקיים בשיחות רגילות ללא טלפון. הקולניות היא זו שעושה את ההבדל.

 

[evanescent]

אז צריך לדבר על הקולניות

כדבר לא מנומס ולא על עצם הדיבור בטלפונים נידים במרחבים ציבוריים. אני חושבת שלאסור לגמרי דווקא יהיה אקט לא נחמד כלפי הרבה אנשים. גם ככה התחבורה הציבורית פה לא יעילה במיוחד, אז אם אנשים עכשיו לא יוכלו לפחות לנצל חלק מהזמן הרב יחסית שהם בדרך לשיחות זה יקשה על חייהם יותר.