בינתיים שאלתי אדם
והוא גם אמר שבחוויה שלו הנימוס בישראל הוא בלתי נסבל. ברוב הפעמים שהוא עומד בתור למשל בבנק, בדואר יש מישהו שמנסה "לגנוב את התור"
כלומר תרבות כיבוד התור להתרשמותו היא נוראה
השאלה של מצב הנימוס בישראל היא גם שאלה שהיא תלוית תכונות האינדיבידואל המתרשם. שני בני אדם יכולים להיות באותה סיטואציה ואחד יאמר שהוא לא רואה מה לא מנומס כאן, או שחוסר הנימוס הוא לא כזה נורא והשני יאמר שזה בלתי נסבל.
שאלה נוספת היא איך מגדירים את תחום הנימוס וקטגוריית הנימוס. לא כל מה שרע הוא חוסר נימוס ויש דברים שהם רעים ולא שייכים לנימוס. מהדוגמאות שלך נראה שאת מגדירה את תחום הנימוס בצורה רחבה ולא כולם מגדירים אותו כך. אני אציג כאן הגדרה והמשגה יותר צרה לנימוס מזו שאת הצגת.
למשל, פנייה לאדם ברחוב בבקשת הכוונה מרחבית ומענה לבבי לא ברור שלבביות שייכת לתחום הנימוס. לבביות ונימוס הם שני דברים שונים. אדם יכול לענות בפנים חמוצות ללא לבביות אבל הוא יענה באופן מנומס לעילא.
אותו אדם שאמר שמצב הנימוס בישראל נורא ואיום אמר שמצב הלבביות בישראל טוב מאוד ואפילו עדיף על אירופה. הוא רק מפריד בין לבביות ונימוס.
סיטואציה של פנייה ברחוב בבקשת עזרה בהכוונה היא סיטואציה בה אדם מופיע בפני הזולת ומראה לו שהוא צריך עזרה. אבל שאלת הנימוס היא שאלה עד כמה בני אדם מתחשבים בזולת בעצם קיומם. לא רק כאשר הזולת מבקש עזרה, אלא מעצם העובדה שיש בכלל זולת במרחב הציבורי. הנימוס דורש התחשבות בזולת גם כאשר הזולת לא מבקש ולא פונה בכלל, אלא פשוט הוא נוכח בסביבה.
הדבר מתקשר לדיווח שלך שאף פעם לא שאלת מישהו שענה "אין לי כח עכשיו". לא ציינת האם את מתכוונת לפנייה לאדם ברחוב או פנייה לבעל תפקיד. מבחינת הנימוס יש חשיבות קריטית לבעלי תפקידים. מבחינת פניה לאדם ברחוב יש נכונות טובה לעזרה לבבית והיא אולי עדיפה על חו"ל אבל ספק אם היא שייכת לקטגוריית הנימוס.
אם מדובר בשירות הציבורי אז ודאי שלא צפויים לקבל תשובה "אין לי כח עכשיו" כי זו עילה להגשת תלונה. אבל אני שמעתי התרשמות שהשירות הציבורי בכי רע בהיבטים אחרים של נימוס.
מבחינה זאת יש הבדל בין שירות בחנויות לשירות במשרדים. השירות בחנויות בישראל הוא סביר מבחינת אדיבות. אבל השירות במשרדים לפי דווחים הוא גרוע. כאן יש עדיפות לחו"ל. אמנם לא אומרים "אין לי כח עכשיו", אבל יש הרבה חוסר סבלנות, נותנים הרגשה למקבל השירות שהוא מטרד. לעומת זאת בחו"ל מנסים לתת הרגשה למקבל השירות שהבעיה שלו חשובה להם.
אמנם לא אומרים בישראל "אין לי כח עכשיו" אבל הרבה פעמים אומרים "זה לא התפקיד שלי" ואם אחרי בירור מתברר שבכל זאת מדובר בתפקיד שלו, אז המענה לא סבלני. אין בשירות הציבורי אווירה של כבוד למקבל השירות. המצב שונה בחו"ל.
השבת אבידה לא שייכת לקטגוריה של נימוס אלא של הגינות או עזרה. בהשבת אבידה מהסוג שתיארת, בכלל אין אינטראקציה בינך לבין משיב האבדה. אינטראקציה היא תנאי הכרחי לכך שנימוס יהיה רלבנטי.
לגבי הטעיה לכיוון בכוונה בחו"ל:
הפרשנות של סתם רוע או סדיזם היא בעייתית מפני שהיא נדירה. זו תופעה נדירה שלבני אדם יש פסיכולוגיה כזאת של צורך לגרום לבני אדם סבל כי זה מה שנותן להם סיפוק.
שנאת זרים זו פרשנות יותר סבירה, אבל כאן יש הבחנה בין זרים לתיירים. שנאת הזרים מופנית בעיקר למהגרים או פליטים ופחות לתיירים.
אפשרות נוספת שעלתה בהכוונה המוטעית היא שאולי לא הבנת את ההסבר בשל פערי השפה.
בכל מקרה גם אם הייתה הטעיה בכוונה זה אמנם רע אבל זה לא חוסר נימוס.
השאלה היא האם האדם שהטעה אותך הטעה אותך בנימוס. אפשר להטעות בנימוס ואפשר להטעות בגסות. אדם שמטעה יכול להיות מאוד אדיב בהסבר המטעה שלו. למעשה אפילו אמרת את זה בהתחלה. אדם יכול לעשות מעשים רעים בצורה מנומסת. אין כל סתירה בכך שבני אדם משקרים באופן מנומס.
טלפונים ניידים במרחב הציבורי
כתבת שיש בני אדם שנהנים לשמוע שיחות אינטימיות. גם אם זה נכון העובדה הזאת לא שוללת את חוסר הנימוס. מספיק שיש אנשים שסובלים מזה. אם יש אנשים שסובלים מזה למה זה משנה אם רק המשוחח נהנה או עוד נוסע שמאזין נהנה? אם אסור למשוחח להנות על חשבון הסובל, למה לנוסע מאזין שנהנה מותר להנות על חשבון הסובל?
נניח שאדם שומע בעוצמת קול חזקה מוסיקה יוונית. יש שכנים שסובלים מהמטרד הזה. האם העובדה שיש שכנים שנהנים מהמוסיקה מצדיקה לא להתחשב בשכנים שסובלים?
אם הנימוס הוא חוסר הצדקה לגרום סבל ל א' על מנת ש- ב' יהנה אז למה זה משנה אם הנהנה ב' הוא מבצע הפעולה או מישהו שנהנה מהפעולה? גם המבצע וגם הנהנה בסופו של דבר נהנים על חשבון הסובלים.
כאמור, ההבדל בין שיחה פנים אל פנים לשיחה טלפונית הוא הנטייה להגביר את הקול בשיחה טלפונית. אבל, ככל שיש בני אדם שמשוחחים בקולניות ללא מכשיר אלקטרוני, אז גם הם לא מנומסים.
יש בני אדם בבית קפה שמשתדלים לדבר בשקט מתוך התחשבות ביושבי השולחן השכן. אלה בני אדם שמפגינים נימוס.
לגבי יעילות התחבורה הציבורית באירופה אז יש נתון שמתקזז. המרחקים באירופה יותר גדולים מהמרחקים בישראל וכידוע מרחקים גדולים יותר פירושו זמן נסיעה רב יותר [בהנחה שמהירות הנסיעה היא לא וקטור קיזוז נגדי]
כאמור, יש דרכים לאדם להעסיק את עצמו בנסיעה מלבד שיחה טלפונית: קריאה, שיחה כתובה במרחב הקיברנטי, האזנה למוסיקה או לרדיו באוזניות, פתרון תשבצים.
עד כמה שקשה להם להעסיק את עצמם בנסיעה ארוכה, אז עוד יותר קשה לאדם שלא רק נמנע מלשוחח אלא הוא סובל בסביבה רועשת ומטרידה.
כתבת שהנימוס מיותר ולא מעשי. לדעתי את מתייחסת לא לנימוס לכשעצמו, אלא לעודף נימוס. עד כמה שנימוס הוא חיובי הוא יכול להיות מוגזם ומופרז. אבל יש גם נימוס שאם הוא לא מתקיים אז הוא יוצר אי נוחות ופגיעה. למשל, אם נותן שירות מתייחס בחוסר סבלנות נראה שזה משהו שסביר שיפריע לבני אדם. לא נראה שבני אדם אדישים ליחס לא סבלני.
סביבה אקוסטית רועשת מפריעה לבני אדם.
כאשר אדם נכנס לחנות הוא נכנס לטריטוריה זרה והוא צריך להתמצא ואם הוא מתקבל בסבר פנים נחמד והוא מרגיש רצוי ושיש נכונות לעזור לו, אז לדעתי יחס כזה משפר את ההרגשה והיעדר יחס כזה מייצר אי נוחות רבה יותר.
לגבי טענת הבחירה שהעלית. הטענה הזאת מניחה שיש ליחידים או חברות קיבולת אנרגיה מוגבלת ואם הם מקצים את האנרגיה לעזרה הדדית אז לא נשאר להם די אנרגיה לנימוס.
אבל אני לא רואה הצדקה לחשוב שיש רלבנטיות למצב של דפיציט באנרגיה בקשר לנימוס. מהי הטענה? שאדם שעסוק בעזרה הדדית יהיה עייף וחסר אנרגיה ולכן לא יהיה לו כוח לנימוס? אם הוא יהיה חסר אנרגיה אז למה שיהיה לו כוח לעזרה נוספת אם זו תתבקש? מעבר לכך, לדעתי זו לא שאלה של אנרגיה, אלא של מודעות. בני אדם לא מנומסים כי אין להם מודעות לחשיבות הנימוס. מודעות לא מצריכה השקעת אנרגיה שתבוא על חשבון עזרה וסיוע.
